בשנת 1945, בהיותו בקיבוץ גויס למחלקת 'השחר', (המחלקה הערבית של הפלמ"ח), לאחר שאותר על ידי דני אגמון חבר קיבוץ עין חרוד, מי שהיה הקמ"ן של המחלקה הערבית, ולאחר מכן מפקדה. הוא הוכשר כמסתערב, ונשלח למשימות איסוף מודיעין בערים ערביות. הוא השתתף בכינוסים ובעצרות של המנהיגים הדתיים, הפוליטיים והצבאיים של הציבור הערבי, וכתב דו"חות מודיעין מפורטים אודותיהם[1].
עם פרוץ מלחמת העצמאות, נשלח בתחילת 1948 ללבנון בכסות של פליט פלסטיני עם תעודותמנדטוריות של ערבי ארץ ישראלי, אותן השיג בעצמו קודם לכן. הוא ולוחמים נוספים של המחלקה הערבית שהגיעו אחריו ללבנון כ"פליטים פלסטינים", יצחק שושן וחבקוק כהן, הקימו בביירות את תחנת הריגול הראשונה של המודיעין הישראלי במדינה ערבית. בהמשך הצטרפו אליהם שאול כרמלי, שמעון חורש (שציידם במכשיר קשר שהביא עימו), ויעקובה כהן (שהביא עימו כסף, אקדחים וחומרי נפץ). גמליאל שימש באופן לא רשמי כמפקד החוליה, וערך דו"חות מודיעין מפורטים ששודרו למפעיליהם בארץ. בכך הונחה התשתית לפעילות הביון הישראלית בארצות ערב[1].
במוסד
בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת הצטרף גמליאל למוסד, שם פעל כלוחם עד שנת 1964. את מרבית פעילותו בשנות ה-50 ביצע בצרפת, שם שהה תחת זהות בדויה. הוא עבד כפקיד בשגרירותסוריה בפריז, וכך נחשף למידע מדיני וצבאי רגיש. כמו כן טיפל בהעברת הדואר הדיפלומטי שיצא מהשגרירות למשלוח לדמשק, ודאג כי כל מסמך ומסמך יצולם ויועבר לישראל.
משימות נוספות שהוטלו על גמליאל בעת שירותו במוסד היו רבות ומגוונות, והשתרעו על פני מדינות רבות ברחבי העולם. גמליאל השכיל לקשור קשרים אישיים עם גורמים בכירים ביותר במדינות בהן שירת, ולמידע אותו אסף והעביר לראשי המודיעין היה ערך רב בעת קבלת החלטות, ואיפשרו נקיטת צעדים לסיכול מזימות אויב. פעילותו של גמליאל לא קיבלה פרסום, אך קברניטי המדינה הוקירו והעריכו את פעולותיו[2]. את קורות אחדות מהמשימות שביצע מלמדים עד היום בקורסי ההכשרה של צוערי המוסד[3].
בשנת 1957 שב גמליאל ארצה לתקופה בת שנה אחת, ובשנת 1958 יצא לפעילות נוספת באוסטריה שם עבד עבור עיתונות ערבית מובילה. במסגרת זו התוודע למידע מודיעיני רגיש הקשור לצמרת ההנהגה הערבית. גמליאל סיים את שירותו במוסד בשנת 1964 כסוכן מוערך ביותר. בשנת 1999, בטקס היובל של המוסד, זכה להוקרת בכירי המוסד ובראשם אפרים הלוי כאשר נקרא לבימה לחשוף חלק מפעילותו, שנותרה עלומה עד אז, בפני קהל העובדים.
לאחר פרישתו מהמוסד בשנת 1964, פנה גמליאל לעסקים פרטיים בתחומים שונים. במקביל לעסקיו, המשיך לסייע בהכשרת אנשי מבצעים בגופים המובילים במערכת הביטחון. פעילות זו נמשכה עד פטירתו בתל אביב בגיל 80.
ההיסטוריוןמאיר פעיל צוטט באומרו על גמליאל כי ”גמליאל היה ידוע בקהילת המודיעין כאחד מסוכני הביון המוצלחים שהיו למדינת ישראל. לא שמענו עליו כי הוא מעולם לא נתפס”[3].
משפחה
גמליאל ועליזה ברומא
באוקטובר 1954נישא גמליאל בפריז לעליזה טחן, צעירה ישראלית שנולדה אף היא בדמשק שבסוריה. השניים הכירו זה את זה שנתיים קודם לכן בישראל, אך עליזה התעקשה לסיים שירות צבאי בצה"ל קודם הנישואין. טקס החתונה התקיים בביתו של שמואל טולידאנו, מי שהיה אז ראש שלוחת אגף המוסד בצרפת, בנוכחות 10 אנשים. עליזה חיה את חייה באירופה לצידו של גמליאל בבדידות מוחלטת ללא כל קשר חברתי ומשפחתי. היא הייתה מעורבת בפעילותו המבצעית, ולעיתים משולבת בה תחת זהות בדויה. כך גידלה בחו"ל שתי בנות - אף הן בזהות בדויה של ההורים. בת שלישית נולדה בארץ בהמשך, ועול המשפחה, בעת היעדרויותיו הממושכות של גמליאל, נותר מוטל על עליזה בלבד. בכל השנים הללו התמודדה עליזה, עם הקשיים הכרוכים בלהיות אשת סוכן ביון, וכל זאת מתוך מחשבה שכל אשר היא עושה, זה למען מדינת ישראל[4]
המסתערבים הראשונים - סיפורה של המחלקה הערבית של הפלמ"ח
בשנותיו האחרונות, עסק גמליאל בכתיבת ספרו, "המסתערבים הראשונים - סיפורה של המחלקה הערבית של הפלמ"ח". תהליך איסוף החומר ארך כעשר שנים, והכתיבה עצמה נמשכה כארבע שנים. טיוטת הספר נכתבה בכתב יד, בסיועם של העורך יעקב חבקוק ושמעון סומך שהיה המדריך המקצועי של אנשי יחידת המסתערבים.
גמליאל הספיק לראות את עיצוב כריכת הספר שהובא למיטתו בבית החולים, אך ב-15 ביולי 2002 נפטר, ואת הספר שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון, לא זכה לראות.
הספר מספר את סיפורה של יחידת המסתערבים בפלמ"ח, תוך שהוא מנתח את תולדותיה, אימוניה ומבצעיה במהלך שמונה שנות קיומה. הספר מתייחס לפעולותיה של היחידה בתחומי הארץ, ובתחומי שכנותיה הערביות. למרות היות הספר מסמך היסטורי, לא נעדר ממנו הממד האישי שכן גמליאל כתב את ספרו בגוף ראשון.
ההיסטוריון מאיר פעיל שהיה מחברי ועדת ההיגוי של ה"עמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי", סיפר כי במשך שנים הם התקשו לאתר חוקר שיציג נאמנה את תולדותיה של מחלקת המסתערבים. גם כשנמצא חוקר אקדמי ראוי, נותרו בעיות של קשיים בהבנת השפה הערבית, וכן דילוג מעל משוכות החיסיון. כשהתוודעו אל גמליאל ועבדו אתו מספר שנים על הספר, התבררה להם חיוניותו ויכולתו לאסוף חומר, למיין אותו, ולהוציא מתחת ידיו עבודה מרשימה[5].
._%D7%92%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%90-148664.jpg)
