מנכ"ל מכון וינגייט, יו"ר איגוד האתלטיקה, יועץ לוועדת הספורט של הכנסת, פרשן אתלטיקה ערוץ 1
גלעד ויינגרטן (נולד ב-17 ביולי1938) הוא דוקטור למדעי הספורט ופסיכולוגית ספורט. כיהן בתפקידים בכירים במוסדות החינוך הגופני והספורט בישראל בשנים 1970–2003. משמש כפרשן בשידורי טלוויזיה במשחקים האולימפיים ואירועי ספורט אחרים. היה אלוף ישראל בקפיצה לרוחק ב-1962.
ראשית חייו
ויינגרטן נולד בתל אביב. בגיל חמש עבר להתגורר בקריית חיים, שם סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ושירת בצה"ל במסגרת הנח"ל. התאמן בהפועל קריית חיים באתלטיקה בהדרכת יצחק מנדלברוד.[1][2]
עם תום שירותו הצבאי, למד במדרשה לחינוך גופני במכון וינגייט בשנים 1959–1961, והוסמך להוראת החינוך הגופני. לימד מקצוע זה בקריית אתא ובטכניון עד סוף שנת 1964.
קריירה ספורטיבית
ויינגרטן הצטיין כנער ביכולותיו האתלטיים והופנה על ידי ראובן ארצי, מורו לחינוך גופני בבית הספר התיכון בקריית חיים, למאמן האתלטיקה יצחק מנדלברוד,[3] אצלו התאמן במשך כל שנותיו כאתלט. הצטיין בעיקר בקפיצה לרוחק, מקצוע בו השתתף בנבחרת ישראל, בתחרויות ארציות ובינלאומיות. בשנת 1962 זכה באליפות ישראל בתוצאה של 7.10 מ'.[4] שנה לאחר מכן קבע את תוצאתו הטובה ביותר בתחרות בסן פאולו – 7.37 מ'.[5] בסיוע רוח גבית מעל 2 מ' לשנייה הצליח לקבוע תוצאה של 7.44 מ' בשנת 1962.[2] ויינגרטן הצטיין גם בריצות קצרות ורץ 100 מ' ב 10.8 ש'.[6]
לימודים ופעילות אקדמית
ב-1964 החל ללמוד חינוך גופני לתואר ראשון בוויומינג שבארצות הברית יחד עם חברו גדעון אריאל. הוא מימן את לימודיו בעזרת מלגת ספורט.[3]. לאחר מכן המשיך לתארים שני ושלישי באוניברסיטת מינסוטה בארצות הברית, שם השלים בהצטיינות את לימודי התואר השלישי במדעי הספורט ובפסיכולוגיה של הספורט. עם שובו לישראל ב 1970, על מנת לנהל את בית הספר למאמנים במכון וינגייט, החל גם להרצות שם על פסיכולוגיית ספורט והיה חלוץ בתחום זה. בהרצאותיו הדגיש את חשיבות הקשר בין תכונות אישיות, מוטיבציה, רמת חרדה ושליטה במצבי לחץ בביצועים ספורטיביים. כן חקר את הקשר הפסיכו פיזיולוגי שבין כושר גופני לתפקוד מנטלי במצבי לחץ.[7] ייעץ ותירגל ספורטאים אינדיבידואליים וקבוצות בנושאי אימון מנטלי, הדמיות, שליטה במצבי לחץ ושיפור הריכוז.[3]
פעילות במוסדות הספורט בישראל
ב-1970 חזר ויינגרטן לישראל ומאז ועד 1984 ניהל את בית הספר למאמנים ולמדריכים שהיה אז היחידי מסוגו בארץ. בתקופה זו עמדו בראש מגמות האימון בבית הספר יהושע רוזין (כדורסל), עמנואל שפר (כדורגל),עמיצור שפירא (אתלטיקה), יוסף טלקי (שחיה) ואחרים.[3]
בשנים 1984–1987 ניהל את המחלקה למחקר ולרפואת ספורט במכון וינגייט. לאחר מכן מונה למנהל אגף הספורט במכון, שכלל גם את היחידה לספורט הישגי, מחקר ורפואת ספורט. בין השנים 1991–1999 כיהן כמנכ"ל מכון וינגייט[8] ובמסגרת תפקידו זה יזם והקים את הפנימיה לטיפוח צעירים מחוננים בספורט ופעל להפיכת המכון למרכז קידום הספורט ההישגי בישראל.[9]
גלעד בתחרות במכון וינגייט
עם סיום תפקידו כמנכ"ל מכון וינגייט, העביר את פעילותו למכללה האקדמית לחינוך גופני במכון וינגייט. שם הקים מגמת ספורט ותקשורת, ריכז לימודי תואר שני בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה וניהל את המחלקה למקצועות מעשיים במכללה. בשנת 2003 סיים את תפקידו זה ויצא לגמלאות.
ויינגרטן היה יו"ר איגוד האתלטיקה הישראלית, חבר הנהלת התאחדות הספורט[9] ויועץ לוועדת הספורט של הכנסת. עמד פעמיים בראש וועדת השופטים לבחירת זוכי פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף, שהמליצה על הענקת הפרס לאסתר רוט שחמורוב, ליהושע רוזין, ליעקב חודורוב ולרלף קליין.[10] בין השנים 2013–2005 היה מנכ"ל העמותה לתמיכה בוועד האולימפי וקבע את הקריטריונים לתמיכה בספורטאים אולימפיים ישראלים מקרן סידני פרנק.[11] הקים את הוועדה למניעת סמים בספורט של הוועד האולימפי. שימש כיו"ר אגף הספורט של המכביות ה-17 וה-18.
פרשנות באמצעי התקשורת
ויינגרטן משמש כפרשן באמצעי המדיה השונים בתחום האתלטיקה הקלה, החל משנת 1972. השתתף כפרשן הערוץ הראשון בטלוויזיה ב-11 משחקים אולימפיים, 15 אליפויות עולם ואירועים בינלאומיים נוספים, רובם לצידו של שדר הספורט מאיר איינשטיין. השתתף גם כפרשן בסיקור מפעלי ספורט חשובים באתר ספורט 1 ובערוץ הספורט.[9] פרסם מאמרים והרצה בנושאים הקשורים לספורט ותקשורת תוך התמקדות בחקר השפעות הגומלין בין טלוויזיה וספורט.[12]
