גזרה דרבה
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ד', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ט, עמוד ב'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה י"ג משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ו'

גזרה דרבה היא שמה של גזרה שהתחדשה על ידי האמורא רבה, לפיה תיקנו חז"ל על מצוות בודדות שחיובן מהתורה, שלא לקיימן בשבת, מחשש שמא קיום מצוות אלו יגרור חילול שבת, בכך שיבואו לטלטל את חפצי המצווה ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו בכך על איסור מהתורה.

בתלמוד במסכת מגילה תמהו איזה איסור יש בקריאת המגילה שבגינה ביטלו חז"ל את קריאתה כשפורים חל בשבת. רבה סבור כי הטעם הוא מחשש שקיום המצווה בשבת יביא לידי חילול שבת:

הכל חייבין בקריאת מגילה (ובתקיעת שופר), ואין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דלולב.

— תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ד'

פירוש הדבר, על אף שאין בקיום המצווה איסור, אך חז"ל חששו שקיומם בשבת יגרור חילול שבת, כגון במקרה שאדם שאינו בקיא דיו בטעמי ודיני קריאת המגילה ילך להתלמד אצל אדם אחר, וייקח עמו את המגילה, וכשיטלטל את המגילה ארבע אמות ברחוב - שדינו כרשות הרבים, יעבור בכך על איסור דאורייתא של "טלטול ברשות הרבים".

בתלמוד במסכת ביצה הובא שלדעת רבה זהו גם הטעם שאסרו חז"ל להטביל כלים בשבת^[1].

בראשונים הוסיפו שמטעם גזירה זו אף ביטלו את מצוות הזאת מי פרה אדומה על טמא מת בשבת^[2] אפילו שביטול ההזאה יכול לגרום לאי הקרבת קורבן פסח, שהמבטלה ענוש כרת^[3].

אחד מהקשיים שהעלו שהאחרונים בנוגע לגזירה זו, שהרי אף אם יגרם חילול שבת תוך כדי ההכנות למצווה, הרי בתלמוד נזכר כי אדם שטועה בדבר מצווה, אין בכך כל איסור, נמצא שאדם שטעה תוך כדי קיום מצווה, ועבר עבירה כלשהי, אינו נענש על עבירה זו.

יש שכתבו ליישב, שהחשש היה שמא האדם יעשה עבירה לאחר שיקיים את המצווה, ופטור טועה בדבר מצווה הוא רק עד שמסיים את המצווה, מאחר שטירדת המצווה גרמה לו לעבור את העבירה, אבל לאחר שקיים את המצווה, שוב אינו טרוד בה, ואינו נחשב כ'טועה בדבר מצווה'^[4].

רבי חיים עוזר גרודזנסקי בספרו 'אחיעזר' כתב ליישב שאף שטועה בדבר מצווה פטור מקרבן, אך במעשיו עבר על איסור, ולכך גזרו חז"ל לבטל המצווה, שלא יבוא לידי איסור^[5].

ערך מורחב – פולמוס התקיעה בשבת

כאמור חז"ל ביטלו את מצוות תקיעת שופר, כשראש השנה חל בשבת, מחשש שמא יבואו לטלטל את השופר. אמנם כפי המבואר במסכת ראש השנה, כל זמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעין בבית המקדש אף בשבת. כמו כן, לאחר חורבן הבית, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום שיש בו בית דין יכולים לתקוע בשבת. בעקבות כך בשנים ה'תרס"ה וה'תרס"ו, שיום ראשון של ראש השנה בשבת, התעורר ויכוח בשאלת התקיעה בשבת: הרב עקיבה יוסף שלזינגר טען כי יש לתקוע בירושלים בשבת. הוא הסביר את דעתו ופרס את טענותיו בשורה של מאמרי הלכה במוסף 'תל תלפיות' שיצא לאור בהונגריה, כשהוא מציע שאנשים רבים יתאספו יחד, בצירוף בתי הדין של האשכנזים והספרדים, על מנת שיחשב 'בפני בית דין'. הצעתו עוררה התנגדות עזה בקרב אנשי ירושלים, שמחו בו ובדעתו. מאמרים שונים פורסמו ובהם תשובות על טענותיו וראיותיו, ובעקבות אותה התנגדות תוכניתו לא יצאה אל הפועל. עם זאת יש שכתבו שהרב שלזינגר בעצמו תקע באותה שנה בשבת בביתו.

מאז אותו פולמוס, לא נערכה תקיעת שופר בשבת, אך לאחרונה יש מי שחידשו כן. כך למשל, חברי ארגון "הסנהדרין החדשה", תקעו בראש-השנה של ה'תשס"ז^[6] וה'תש"ע^[7], וכן בשנת ה'תשפ"א^[8]. פרופ' הלל וייס, מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש^[9].