פולמוס תקיעת שופר בשבת הוא ויכוח הלכתי שהתנהל בשנים ה'תרס"ה–ה'תרס"ו אודות קיום מצוות תקיעת שופר בשבת. באותן השנים חל יומו הראשון של ראש השנה בשבת. על פי ההלכה המקובלת, כאשר חל ראש השנה בשבת אין תוקעים בשופר, משום גזירה דרבנן, למעט בבית המקדש ובבית דין, אך באותן השנים היו בירושלים מי שרצו לחדש שניתן לתקוע בשבת באופנים מסוימים. בראש המצדדים להתיר לתקוע בשבת, עמד רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לטענתו הסכימו עימו רבי שמואל סלנט והאדר"ת. בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל, עקב התנגדות גדולה שקמה בישוב הישן בירושלים.
רקע
מצוות תקיעת שופר היא מצווה מהתורה לתקוע ביום ראש השנה. מדאורייתא החיוב לתקוע עומד במקומו אף כשראש השנה חל בשבת[1], מאחר שאין בתקיעת שופר איסור מלאכה. אך חז"ל אסרו לתקוע בשופר בשבת משום 'גזירה דרבה' שחששו שמא בטעות יהיו אנשים שיטלטלו בשבת את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, על מנת ללכת לחכם שילמד כיצד לתקוע בשופר[2].
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד
בראשונים נחלקו מהו אותו 'בית דין' שמתיר תקיעה בשבת. יש שכתבו שהכוונה לבית דין של 23 דיינים. ויש שכתבו שאף בית דין של שלושה - מהם שאומרים דווקא שלושה סמוכים ומהם שאומרים אפילו אינם סמוכים.
הרי"ף סמך על דברי משנה זו להתיר תקיעה בשבת, ולדעתו הכוונה לבית דין של שלושה אפילו שאינם סמוכים, אך על כל פנים צריך שיהיו 'בית דין חשוב'[3]. ואכן הרי"ף נהג לתקוע בראש השנה שחל בשבת כפי שמעיד הרא"ש:
אמרו עליו על הר"י אלפס שהיה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא מימרא דרב הונא ועם בית דין, ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה והוא היה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בתורה. ולא נהגו תלמידיו אחריו כן" (רא"ש שם).
— רא"ש, מסכת ראש השנה פרק ד
אמנם דעת הרי"ף לא נפסקה להלכה וכמו שכתב הריטב"א: "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל", וכן כתב בשיבולי הלקט: "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת". ואף תלמידיו אחריו, לא נהגו כך. וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך.
וכך כתב הרמב"ם בהלכות שופר:
ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין.
ואין תוקעין אלא בפני בית דין גדול בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם. אבל חוץ לבית דין אין תוקעין. ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן.
ואכן מזמן הרי"ף ואילך לא נהגו בקהילות ישראל לתקוע בשבת ראש השנה[4]. עם זאת יש שכתבו שבדמשק הייתה קהילה שתקופה מסוימת אכן נהגה לתקוע בראש השנה אף כשחל בשבת, וכך כתב רבי מנוח בן יעקב מנרבונא:
לא אשכחן דוכתא בעולם דתוקעין בה ביום טוב של ראש השנה בשבת... כתב הרב בעל העזר שהוא ראה חכם שבא מדמשק שראה שהיו תוקעים ביום טוב של ראש השנה בשבת
מלך הזהיר בוועד / שיהיו תוקעים בבית הוועד / בשבת וראש השנה
מלך חיזקם בלימוד / שיהא שופר קשור לעמוד / בשבת וראש השנה
מלך ברר לעדה / שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה / בשבת וראש השנה
מלך רחש שלא ימשך ביד / אבל יינתן בו פה והוא מגויד / בשבת וראש השנה
מפיוט זה עולה לכאורה שהיו מְקַבְּעִים שופר לעמוד וכך היו תוקעים בו בראש השנה. פליישר שיער שעשו זאת כדי לבטל את החשש שמא יבוא לטלטל את השופר ארבע אמות[5]. חוקרים אחרים חלקו על דבריו והעלו השערות אחרות[6].
הפולמוס
בשנים ה'תרס"ה וה'תרס"ו, חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, שנה אחר שנה, בעקבות כך התעוררה שוב שאלת התקיעה בשבת במלוא עוזה. הרב עקיבה יוסף שלזינגר טען אז, כי יש לתקוע בירושלים בשבת. הוא הסביר את דעתו ופרס את טענותיו בשורה של מאמרי הלכה במוסף 'תל תלפיות' שיצא לאור בהונגריה.[דרושה הבהרה]
הצעתו של הרב שלזינגר עוררה התנגדות עזה בקרב אנשי ירושלים, שמחו בו ובדעתו. מאמרים שונים פורסמו ובהם תשובות על טענותיו וראיותיו. ואכן בעקבות אותה התנגדות תוכניתו לא יצאה אל הפועל. עם זאת יש שכתבו שהרב שלזינגר בעצמו תקע באותה שנה בשבת בביתו.
בשנת ה'תרס"ט, שוב חל ראש השנה בשבת, ושוב פרסם הרב שלזינגר קריאה לתקוע בשופר, והפעם הסתמך על דעתו של רבי אברהם שאג, מחשובי רבני הונגריה שבדור הקודם. עקב ההתנגדות שקמה גם אז, לא רצה הרב שלזינגר לתקוע בפרהסיה, ולכן צוה לנכרי שיטלטל את השופר ליער הסמוך, ושם תקעו בשופר.
בשולי אותו פולמוס, דנו באחרונים אם אכן יתקעו בשופר בשבת שלא כדין, האם מי ששמע את אותן תקיעות קיים מצווה גם לדעות שאסרו לתקוע בשבת. יש מי שצידד שמאחר וחז"ל אסרו לתקוע בשבת, אזי עקרו בכך את מצוות תקיעת שופר בשבת, ואין כל מעלה בשמיעת התקיעה. מנגד יש שסברו שאף כשאסרו מלתקוע, אך מצוות שופר במקומה עומדת, ומשכך מי ששמע את אותן התקיעות קיים את המצווה.
בימינו
מאז אותו פולמוס, לא נערכה תקיעת שופר בשבת, אך לאחרונה יש מי שחידשו כן. כך למשל, חברי ארגון "הסנהדרין החדשה", תקעו בראש-השנה של ה'תשס"ז[7] וה'תש"ע[8], וכן בשנת ה'תשפ"א ובשנת ה'תשפ"ד[9]. פרופ' הלל וייס, מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש[10].
לקריאה נוספת
הרב שמואל הכהן וינגרטן, "גאוני ירושלים ותקיעת שופר ביום טוב של ראש השנה שחל בשבת", סיני, כה (תש"ט–תש"י), עמ' שלז–שלט
