PROFILPELAJAR.COM

גדעון קוץ
	אין תמונה חופשית
לידה	12 ביולי 1948 (בן 76); לודז', רפובליקת פולין
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים; סורבון ;
מעסיק	קול ישראל, אוניברסיטת פריז VIII, אוניברסיטת תל אביב

גדעון קוץ (נולד ב-12 ביולי 1948) הוא עיתונאי ישראלי והיסטוריון של התקשורת, המשמש ככתב ופרשן בינלאומי בתאגיד השידור הישראלי, ככתב חוץ באירופה ,שליח מיוחד ובעל טור בעיתון "מעריב"; פרופסור מן המניין לתקשורת ותרבות באוניברסיטת פריז 8 ועמית מחקר באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה

גדעון קוץ נולד ב-1948 בעיר לודז' פולין. משם עבר לוורשה וב-1957 עלה עם הוריו לישראל. אביו, אלכסנדר קוץ, מהנדס אגרונום במקצועו, היה עובד בכיר בחברת "טבע". הוא היה ממפקדי הפרטיזנים שלחמו בנאצים ביערות אוקראינה וקצין בצבא האדום ובצה"ל. אמו מרים, ניצולת גטו טוצ'ין ובתו של ראש המרד בגטו זה, גצל שוורצמן. גדעון קוץ נושא את שמו. הוא למד בבית הספר התיכון "אליאנס" ברמת אביב, שם סיים בגרות במגמה ריאלית, היה יו"ר מועצת התלמידים וחבר מערכת עיתון בית הספר. הוא שיחק כדורסל בהפועל תל אביב והופיע בתפקידים על הבמה בתיאטרון ירושלים ובתיאטרון החאן. היה קצין בצה"ל והשתתף במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום. שרת בחטיבת המחקר של אגף המודיעין, וביועץ הכספי לרמטכ'ל.

כיהן כיו"ר הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית^[1], שם סיים ב-1971 תואר ראשון בכלכלה וביחסים בינלאומיים, ותואר שני במנהל עסקים (ב-1974) ובתקשורת (ב-1976).

שימש יועץ לענייני רווחה חברתית לראש הממשלה יצחק רבין. אחר-כך היה נציג תנועת העבודה הציונית באירופה ובאינטרנציונל הסוציאליסטי ונציג המחלקה האקדמית של ההסתדרות הציונית בפריז. סיים בהצטיינות את לימודיו לתואר דוקטורט בתקשורת בסורבון, ב-1980. בשנת 1997 הוענק לו "דוקטורט ממלכתי" על ידי נשיא הרפובליקה הצרפתית על מחקריו בתחום תולדות העיתונות העברית באירופה. מחזיק בדיפלומות נוספות של האקדמיה למשפט בינלאומי בהאג, של האוניברסיטה ללימודי אירופה בפירנצה ושל בית הספר הגבוה לעיתונאות בפריז- התמחות כתבי חוץ. בין השנים 1992–1994 היה מרצה במחלקה לעיתונאות ולתקשורת באוניברסיטה העברית והשתתף בהקמת מסלול הלימודים לתואר ראשון שם. החל משנת 1994 היה מרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור מן המניין לתקשורת ותרבות באוניברסיטת פריז 8. שם הוא מכהן כראש לימודי התואר השני בתרבות וחברה, ראש המחלקה ומעבדת המחקר לתרבות יהודית ועברית, ראש המגמה להיסטוריה, תרבות ותקשורת, חבר קבוע במרכז לחקר התקשורת, הטכנולוגיה, והאינטרנציונליזציה, וראש המכון האירופי לחקר העברית.

החל משנת 1996 הוא עורך את כתב העת לחקר התרבות העברית והיהודית באירופה REEH. מ-2006 הוא משמש כעורך כתב העת "קשר" לתולדות העיתונות והתקשורת היהודית והישראלית באוניברסיטת תל אביב^[2]. על פעלו בתחום הפצת התרבות העברית באירופה הוענקה לו פעמיים "מדליית בן יהודה" מטעם "ברית עברית עולמית" (בפעם הראשונה בשנת 2003 בכנס פריז ובפעם השנייה בשנת 2011 בכנס פולין). כן זכה במענק ממשלת צרפת לחוקרים מצטיינים ב-2007, 2008, 2009, 2010, 2011. ב-2016 נבחר לעמוד בראש חטיבת ההיסטוריה של האגודה הבינלאומית לחקר המדיה והתקשורת IAMCR.ב-2017 מונה כפרופסור אורח באוניברסיטה היגילונית בקרקוב, פולין. מ-2018 הוא עמית מחקר במרכז דניאל אברהם ללימודים בינלאומיים ואזוריים באוניברסיטת תל אביב.

תרומתו המרכזית לחקר התקשורת מתבטאת באימוצם של מודלים ודפוסים היסטוריים ייחודיים של התפתחות העיתונות והתקשורת היהודית והעברית לחקר התקשורת בישראל, ובשילוב חקר העיתונות והתקשורת היהודית והעברית במחקר ההיסטוריה הכללית של העיתונות והתקשורת העולמית. במיוחד ניתוח מניעיהם האישיים ותפקודם המקצועי של אנשי התקשורת וחקר המדיה בפרספקטיבה מערכתית. ספריו ומאמריו שנכתבו בעברית, צרפתית, אנגלית ופולנית תורגמו ללשונות נוספות. הוא הוזמן כמומחה לוועדות פרלמנטריות בצרפת ולמוסדות שונים בישראל וכפרופסור אורח באוניברסיטאות, בוועידות וכנסים ברחבי העולם. הוא חבר בארגונים מדעיים בינלאומיים רבים.

קריירה עיתונאית

קוץ הוא העיתונאי הישראלי היחיד שנבחר ושימש, במשך חמש שנים, כנשיא איגוד עיתונאי החוץ בצרפת. כיום הוא נשיא הכבוד של האיגוד. הוא חבר בקבוצה המצומצמת של עיתונאים המסקרים את נשיאות צרפת ומתלווים לנשיא בפעילויותיו ובמסעותיו. הוא משמש כסגן נשיא איגוד עיתונאי הקולנוע של צרפת והשתתף בחבר השופטים של הביקורת הבינלאומית בפסטיבלי סרטים חשובים בעולם, בכללם פעמיים בפסטיבל קאן.

קוץ החל את דרכו המקצועית בעיתונות כסאטיריקן בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ונודע במיוחד בטורו "סיפורי טעמון". הוא כתב את תוכניות הקברט הסאטירי של הסטודנטים בירושלים ואחר-כך עבור במות סאטיריות כמו "מועדון התיאטרון" בתל אביב (רביעית הבנות, הרביעייה החדשה) וכן לתוכניות טלוויזיה ("עלי כותרת") ורדיו ("בירה ומצב רוח"). הוא כתב טור סאטירי בעיתון דבר ("מה הולך") משנת 1975^[3]. בשנת 1977 שימש לראשונה ככתב העיתון בפריז ושליחו המיוחד ברחבי העולם. הוא המשיך לכתוב ולהשתייך למערכת דבר עד לסגירת העיתון ב-1996. כן כתב בעיתונים מעריב, שהוא משמש רשמית ככתבו בפריז משנת 2010, וכך גם בידיעות אחרונות, בגלובס ובחדשות. מ-1979 שידר בגלי צה"ל. משנת 1986 משדר בקול ישראל^[4].

בין השנים 2001–2007 שימש ככתב ערוץ 2 באירופה^[5]. מ-2008 שימש ככתב הערוץ הראשון. ב-2017 הצטרף לתאגיד השידור הישראלי "כאן". הוא מופיע ומשתתף כפרשן קבוע באמצעי תקשורת בינלאומיים רבים, בכללם ערוץ France 24, הערוץ הראשון וFrance 2 של צרפת, רדיו צרפת, רדיו בי.אף.אם. אלג'זירה, ל'ארש, ג'ואיש כרוניקל ועוד. כתבותיו שודרו וצוטטו באמצעי תקשורת ברחבי העולם, כולל במדינות ערב.

בין השאר, קוץ סיקר את אירועי כיכר טיין-אן-מן בסין; מלחמת האזרחים בקמבודיה; ביקורי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בפולין ובקובה; נפילת חומת ברלין; המהפכות בברית המועצות ובמזרח אירופה- פולין, רומניה, אלבניה, צ'כיה; מלחמות האזרחים ביוגוסלביה לשעבר; מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ובבירתה גרוזני; המשברים באלג'יריה ובקוסובו; תהליך השלום מועידת מדריד; השבעתו של נלסון מנדלה בדרום אפריקה; הבחירות באיראן ותנועת המחאה; ועידות פסגה בינלאומיות; ועידות פסגה של הליגה הערבית; דיווחים מארמון המלך בסעודיה, מארמונות הנשיא בדמשק ובביירות^[6], מלוב מווייטנאם ומן הפאבלות בשליטת עולם הפשע הברזילאי; מן הפיגוע במגדלי התאומים; מפקיסטן ומן המלחמה באפגניסטן; ממהפכות "האביב הערבי" במצרים^[7], תוניסיה ולוב; מפיגועי הדמים בפריז, בטולוז, בבריסל, בניס, באיסטנבול, בברלין ובלונדון; משיחות הגרעין עם איראן בז'נבה ובווינה; מן המשבר באוקראינה ובחצי האי קרים, ממשאל העם בכורדיסטן בצפון עיראק, ממהומות המחאה החברתית של "האפודים הצהובים" בלב פריז, ממלחמת רוסיה- אוקראינה.

משפחתו

גדעון קוץ נשוי לעיתונאית והצלמת יפה עירון-קוץ, כתבת ynet בפריז, שגם כותבת מאז שנות התשעים של המאה ה-20 בשבועון "לאשה". השניים הורים לבת ולבן. בתם, ד"ר אורית קוץ, היא סוציולוגית מומחית להשפעת החדשנות הדיגיטלית בתעשיות התרבות, במאית קולנוע ותסריטאית, המשמשת כמרצה במכון למדעי המדינה של פריז. בנם, ארי קוץ, מוסמך אוניברסיטת דופין, הוא מומחה ויועץ בכיר לחדשנות בחברת 'ויזאו'. ^[^{דרוש מקור]}

מספריו

סיפורי טעמון, הוצאת טרקלין, גוונים תל אביב, 1977, 102 עמודים
מעריכים ומכתבי עתים - עיונים בתולדות העיתונות העברית והיהודית, הוצאת ירון גולן, תל אביב, 1999, 152 עמודים
חדשות וקורות הימים - מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית, הוצאת הספרייה הציונית, מוסד ביאליק, המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית על שם אנדראה וצ'ארלס ברונפמן, אוניברסיטת תל אביב, תשע"ג/2013, 216 עמודים^[8]

La naissance de la presse hébraïque: Les grands périodiques en Europe, Paris, 1993
La presse hébraïque en Europe, ses origines et son évolution de 1856 à 1897, 2 vol. Lille, 1997
The Hebrew and Jewish Press in Europe: Select Problems in Its History, Paris-London, 2006