הגבול מתחיל במשולש הגבולות עם טורקמניסטן, עובר לאורך 157 קילומטרים של נהר חרירוד (אנ'), ממשיך דרומה, מזרחית לעיירה האיראנית טייבד (אנ'). ומזרחית לאגמי המלח אגם נאמאק (אנ') ופטרגן פלאיה (אנ'). הקטע האמצעי של הגבול מורכב מסדרה של קווים ישרים במישורים מצפון לדרום. הגבול פונה בחדות מזרחה לכיוון אגם האמון (אנ') שבשטח אפגניסטן ומשם פונה דרומה עד לעיירה האיראנית חאג'י נבי (אנ'). משם הגבול עובר בקו ישר לכיוון דרום מערב, עד למשולש הגבולות עם פקיסטן.
רוב הגבול הגבול עובר באזור צחיח ולא מיושב, למעט מעבר הגבול הראשי בין המדינות: בין העיירה האיראנית זאבול (אנ') והעיירה האפגאנית זאראנג' (אנ').
בצד האיראני עובר כביש מספר 99 במקביל לרוב מהלכו של הגבול.
היסטוריה
הגבול בין פרס לאפגניסטן הוסדר בתקופה 1872–1935 על ידי שורה של בוררויות של צדדים שלישיים, שנבעו מחוזה פריז (1857) שבו הסכימו פרס ואפגניסטן להעביר את המחלוקות ביניהן לבוררות בריטית.[2][3]
סדרה של עימותים בין אפגניסטן לפרס בשנות ה-60 של המאה ה-19 גרמה למלך הפרסי נאסר א-דין שאה קג'אר לבקש מהבריטים להכשיר את הגבול האפגני-פרסי. תיחום גס הוצע בשנת 1872 על ידי ועדה בראשות סר פרדריק ג'והן גולדסמיד (אנ') ועל אף ששני הצדדים קיבלו את הצעתו, היא לא יושמה,[3] במיוחד לאור העובדה שחלק מהנקודות נבחרו לאורך נהרות כמו נהר הלמנד (אנ') שמטבעו, משנה את מסלולו מעת לעת והחקלאים משני צדי הגבול מעוניינים במימיו, במיוחד בשנות בצורת.
קו הגבול הנוכחי נוצר בשלושה קטעים, במהלך העשורים הבאים:
לאחר סכסוכים בין הצדדים על חלקו הצפוני של הגבול, הם הסכימו לבוררות בריטית. הבוררות נערכה בין השנים 1888–1891 ו-1891 על ידי מייג'ור גנרל סי.אס. מקלין (CS MacLean) שהיה עוזר המושל הכללי של הודו והקונסול הכללי הבריטי בחוראסאן וסיסתאן. בסיום עבודת הוועדה נקבעה החלק הצפוני של קו הגבול בין המדינות.[2]
החלק הדרומי של הגבול נקבע אף הוא על ידי בריטי, קולונל סר הנרי מקמהון. ועדה בראשותו פעלה בין השנים 1903–1905 ובסיומה נקבע קו הגבול וכן יושבה המחלוקת בין המדינות בנושא חלוקת משאבי המים בנהר הלמנד: שני שלישים מהכמות בכניסה לסיסתאן, לצד האפגני ושליש לצד הפרסי, יהיו אשר יהיו השינויים במסלול ובדלתא של הנהר.[2][3]
החלק המרכזי של הגבול בין האשטדן (Haštādān) לסיסתאן, נותר שנוי במחלוקת במשך זמן רב ומעת לעת התרחשו בו סכסוכי גבול. ביוני 1928 איראן ואפגניסטן חתמו על הסכם המגדיר נהלים לפתרון בדרכי שלום והסכימו לפנות לבוררות על ידי מדינה נייטרלית. הם בחרו בטורקיה. והוקמה ועדה בראשות הגנרל פחראטין אלטאי (אנ') ובין אוקטובר 1934 למאי 1935, שרטטה גבול באורך של יותר מ-400 ק"מ וסימנה אותו עם 48 אבני גבול. בנוסף, הוועדה הציבה 5 אבני גבול בגדת נהר חרירוד (אנ') כדי להשלים את אלה שהצבו 45 שנים קודם לכן, על ידי מקלין. בכך הושלם תהליך תיקון גבולות אפגניסטן.[2][3]
לאחר שנקבע קו הגבול, הוצבו לאורכו 172 עמודי גבול.[2]
לאורך השנים, הגבול עצמו לא היה שנוי במחלוקת שכן מדובר באזורים צחיחים שכמעט ואינם מיושבים, אך מעת לעת התנהלו מחלוקות על הקצאת משאבי המים באזורי הגבול. שתי המדינות יישבו את הסכסוך ביניהן ב-1973.[3]
במונחים כלכליים הגבול בין איראן לאפגניסטן הוא הפחות חשוב מבין גבולות אפגניסטן, למעט הברחות של בעלי חיים לאטליזים באיראן, שבה המחירים גבוהים יותר מאשר באפגניסטן.[3]
בניית חומה בקטע מהגבול
במאי 2024 נמסר כי איראן הקציבה כ-3 מיליארדאירו לבניית חומת בטון לאורך קטע בן 74 קילומטרים מהגבול, כדי לסגור "נקודת מעבר בלתי חוקית ידועה". שתי הסיבות העיקריות הן הגירה בלתי חוקית של אלפי אפגניים שנמלטים ממלחמת אזרחים, דיכוי ופחד ממשטר הטליבאן באפגניסטן והחשש מפני אנשי דאעש שביצעו מספר פיגועים בשטח איראן וזו חוששת מתקיפות נוספות. החומה מתוכננת לגובה של 4 מטרים והרחבה משמעותית של הגידור.[4]
