לאחר שהתחיל את הקריירה שלו כנער בבוסטון, הודג'ס החל בנסיעות לניו יורק וניגן עם לויד סקוט, סידני בשה, לוקי רוברטס וצ'יק ווב. כשאלינגטון רצה להרחיב את הלהקה שלו בשנת 1928, נגן הקלרינט של אלינגטון, בארני ביגארד, המליץ על הודג'ס. נגינתו של הודג'ס הפכה לאחד הקולות המזהים עם תזמורת אלינגטון. בשנים 1951 עד 1955 עזב הודג'ס את אלינגטון כדי להוביל להקה משלו, אך חזר זמן ללהקתו של אלינגטון זמן קצר לפני חזרתו של אלינגטון לצמרת הביג בנד – הופעת התזמורת בפסטיבל הג'אז של ניופורט ב-1956.
ביוגרפיה
ראשית חייו
הודג'ס נולד בשכונת קיימברידג'פורט בקיימברידג', מסצ'וסטס, לג'ון ה' הודג'ס וקייטי סוואן הודג'ס, שניהם במקור מווירג'יניה.[2] לאחר תקופה קצרה בצפון קיימברידג', עברה המשפחה לרחוב האמונד שבסאות' אנד של בוסטון, שם גדל הודג'ס עם סקסופוניסט הבריטוןהארי קארני, והסקסופוניסטים צ'רלי הולמס והווארד א' ג'ונסון. הכלים הראשונים שלו היו תופים ופסנתר. בעוד אמו הייתה נגנית פסנתר מיומנת, הודג'ס היה אוטודידקט בעיקר. הוא ניגן בפסנתר עבור ערבי ריקודים בבתים פרטיים תמורת שמונה דולר לערב. הוא ניגן בסקסופון הסופרן עד גיל העשרה. בערך באותה תקופה פיתח את הכינוי "ארנב", שלדעת חלק מהאנשים נבע מיכולתו לזכות בריצות של 100 מטר תוך שהוא גובר על מקצוענים, בעוד שאחרים, כולל קארני, אמרו שהוא נקרא בשם זה בגלל הרגלו לנגוס כארנב בכריכי חסה ועגבניות.[3]
בגיל 14 הלך הודג'ס עם אחותו הבכורה לראות את סידני בשה מנגן ברביו "Black and White Revue" של ג'ימי קופר באולם בורלסקה בבוסטון.[2] אחותו הבכורה של הודג'ס הציגה אותו בפני בשה, שביקש ממנו לנגן משהו בסקסופון הסופרן שהביא איתו. הודג'ס ניגן את "My Honey's Lovin' Arms" עבור בשה, שהתרשם ממיומנותו ועודד אותו להמשיך לנגן. הודג'ס בנה לעצמו שם באזור בוסטון לפני שעבר לניו יורק בשנת 1924.
דיוק אלינגטון
הודג'ס הצטרף לתזמורת של דיוק אלינגטון בנובמבר 1928. הוא היה אחד מחברי להקת אלינגטון הבולטים שהופיעו בקונצרט של בני גודמן בשנת 1938 בקרנגי הול. גודמן תיאר את הודג'ס כ"הנגן הגדול ביותר בסקס אלט ששמעתי אי פעם."[4]צ'ארלי פארקר כינה אותו "לילי פונס של כלי הנגינה שלו".[5]
בהופעה: הודג'ס עם אלינגטון, פרנקפורט, גרמניה, 6 בפברואר 1965.
הרגלו של אלינגטון לכתוב מנגינות במיוחד לחברי תזמורתו הביא ליצירות שזוהו עם הודג'ס, "Confab with Rab", "Jeep's Blues", "Sultry Sunset" ו"Hodge Podge". שירים אחרים שהוקלטו על ידי תזמורת אלינגטון, הכוללים באופן בולט את צליל סקסופון האלטו החלק של הודג'ס הם Magenta Haze Prelude to a Kiss, ו-Haupe (מתוך אנטומיה של רצח). בולטים גם "Flirtibird" הקצבי, המציג את "הרעד שלא ניתן לעמוד בפניו" מאת הודג'ס,[6] "The Star-Crossed Lovers" מתוך הסוויטה של אלינגטון –
"Such Sweet Thunder", "I Got It Bad (And That Ain't Good)", "Blood Count", "Passion Flower".
הודג'ס הפגין גוון טהור ומלודיה חסכנית גם בבלוז וגם בבלדות שהביאו להתפעלותם של מוזיקאים מכל התקופות והסגנונות, מבן ובסטר וג'ון קולטריין, שניגנו איתו כשהייתה לו תזמורת משלו בשנות החמישים, ועד לורנס וולק, שעמו ניגן באלבום סטנדרטים. סגנון הנגינה האינדיבידואליסטי שלו, שהציג שימוש בוויברטו רחב והחלקה רבה בין תווים לא חד משמעיים, זכה לחיקויים רבים. כפי שמעידים הקומפוזיציות של אלינגטון שנקראו על שמו, הוא זכה לכינויים ג'יפ[7] וארנב – לדברי ג'וני גריפין משום ש"הוא נראה כמו ארנב, שום הבעה זו על פניו בזמן שהוא מנגן את כל המוזיקה היפה הזו."[8]
סקסופונים
בשנות הארבעים של המאה העשרים ניגן הודג'ס על Conn 6M (שניתן לזהות אותו בתליון הצוואר התחתון) ומאוחר יותר על סקסופון אלט של Buescher 400 (הניתן לזיהוי על ידי תושבת הפעמון בצורת V). בסוף הקריירה שלו בסוף שנות השישים ניגן הודג'ס אלט רציונל של ויטו לבלנק (מספר סידורי 2551A), מכשיר עם מנגנוני מפתח יוצאי דופן (המספקים אצבעות חלופיות שונות) ומיקום חור טון, שנתן אינטונציה מעולה. פחות מ-2,000 יוצרו. סקסופון הוויטו של הודג'ס היה בציפוי כסף ונחקק בהרחבה על הפעמון, הקשת, הגוף וגביעי המפתח של הכלי.[9]
מותו
ההופעות האחרונות של הודג'ס היו בחדר הקיסרי בטורונטו, פחות משבוע לפני מותו ב-11 במאי 1970 מהתקף לב, במהלך ביקור במשרדו של מנתח שיניים. הקלטותיו האחרונות מופיעות ב"סוויטה של ניו אורלינס", שהייתה גמורה למחצה עם מותו. הוא התחתן פעמיים; נולדה לו בת מאשתו הראשונה, ברטה פטיפורד, ובן (ג'ון סי. הודג'ס השני) ובת (לורנה לי) מאשתו השנייה, אדית קיו.[10]
אובדן הצליל של הודג'ס גרם לאלינגטון, עם היוודע דבר מותו של המוזיקאי מהתקף לב, לקונן בפני מגזין JET: "הלהקה לעולם לא תשמע אותו דבר ללא ג'וני." בהספד על הודג'ס אמר אלינגטון: "הוא לא היה מעולם איש הבידור המובהק ביותר בעולם או אישיות הבמה הגדולה ביותר, אבל טון כל כך יפה שלעיתים העלה דמעות בעיניים – זה היה ג'וני הודג'ס. זהו ג'וני הודג'ס."[11]
הודג'ס לא היה חבר בתזמורת של אלינגטון לפני 1928, בין השנים 1951–1955 ואחרי 11 במאי 1970. ההקלטות המוקדמות ביותר של אלינגטון היו מ-1924 והוא נפטר ב־24 במאי 1974. הדיסקוגרפיות של שניהם כמעט זהות, חוץ מיוצאי דופן המפורטים לעיל ובסעיף זה.
.jpg)
.svg){kind=logo}
