ג'ון קרטרט, רוזן גרנוויל השני
John Carteret, 2nd Earl Granville

הרוזן גרנוויל מאת ויליאם הואר
לידה	22 באפריל 1690 וסטמינסטר, ממלכת אנגליה
פטירה	22 בינואר 1763 (בגיל 72) וסטמינסטר, ממלכת בריטניה הגדולה
מדינה	ממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולה
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר
השכלה	כרייסט צ'רץ' בית הספר וסטמינסטר
מפלגה	המפלגה הוויגית
בן או בת זוג	פרנסס וורסלי (17 באוקטובר 1710–20 ביוני 1743) סופיה פרמור (14 באפריל 1744–?)
הלורד נשיא המועצה 17 ביוני 1751 – 2 בינואר 1763 (11 שנים) → דוכס דורסט (אנ') דוכס בדפורד (אנ') ←
פרסים והוקרה
מסדר הבירית

ג'וֹן קַרְטֶרֶט, רוזן גְרֶנֶוִיל השני (באנגלית: John Carteret, 2nd Earl Granville‏; 22 באפריל 1690 – 2 בינואר 1763), הידוע בדרך כלל בתוארו הקודם לורד קרטרט, היה מדינאי בריטי והלורד נשיא המועצה מ-1751 עד 1763 ועבד בשיתוף פעולה הדוק ביותר עם ראש ממשלת המדינה, ספנסר קומפטון, על מנת לנהל את הפלגים השונים של הממשלה. הוא היה הסניור של סארק (אנ')^[א] מ-1715 עד 1720, כאשר מכר את הפייף. הוא החזיק (בהיעדרו) במשרת השופט העליון של האי ג'רזי מ-1715 עד 1763.

הוא היה בנו ויורשו של ג'ורג' קרטרט, ברון קרטרט הראשון (אנ') (1667–1695) ושל אשתו, ליידי גרייס גרנוויל (אנ') (בערך 1677–1744), רוזנת גרנוויל הראשונה בזכות עצמה, בתו השלישית של ג'ון גרנוויל, רוזן באת' הראשון (אנ') (1628–1701) מבית סטואו (אנ') בקהילת קילקהמפטון (אנ') בקורנוול. צאצאי הנישואים, הברונים קרטרט, הרוזנים גרנוויל והמרקיז מבאת' (ת'יין), היו יורשים משותפים לאחיינה חסר הילדים ויליאם גרנוויל, רוזן באת' השלישי (אנ') (1692–1711). משפחת קרטרט (אנ') התיישבה באיי התעלה והייתה ממוצא נורמני.^[1]

ג'ון קרטרט התחנך בבית הספר וסטמינסטר (אנ'), ובכרייסט צ'רץ' באוניברסיטת אוקספורד. ג'ונתן סוויפט אמר כי "בייחודיות שאין לה הצדקה הוא למד יותר יוונית, לטינית ופילוסופיה מאשר התאים לאדם בדרגתו". במהלך חייו גילה קרטרט לא רק אהבה נלהבת לקלאסיקות אלא גם טעם וידע של שפות וספרות בת תקופתו. הוא היה כמעט האציל האנגלי היחיד בתקופתו שדיבר גרמנית,^[1] מה שאפשר לו לדבר עם ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה, שדיבר מעט אנגלית, ולרכוש את אמונו. וולטר הארטה (אנ'), מחבר "חיי גוסטבוס אדולפוס", הודה בסיוע שהעניק לו קרטרט.^[1]

ב-17 באוקטובר 1710, קרטרט התחתן עם ליידי פרנסס וורסלי (Frances Worsley ) בבית לונגליט (אנ'). היא הייתה נכדתו של הוויקונט ויימאות' הראשון. אחת מבנותיהם, ג'ורג'ינה קרוליין קרטרט ספנסר (Georgiana Caroline Carteret Spencer), הפכה לסבתה של ג'ורג'ינה קוונדיש, הדוכסית מדבונשייר.

כשהגיע לבגרות בגיל 21, תפס לורד קרטרט את מקומו בבית הלורדים ב-25 במאי 1711. אף על פי שמשפחתו, משני הצדדים, הייתה מסורה למען היעקוביטים, קרטרט היה נאמן קבוע לשושלת הנובר שהחליפה אותם. הוא היה ידידם של מנהיגי הוויגים סטנהופ (אנ') וצ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד, ותמך בהעברת חוק שבע השנים (אנ').^[1]

תשומת הלב של קרטרט הייתה במדיניות חוץ, לא פנים. עבודתו הרצינית בחיים הציבוריים החלה עם מינויו, בתחילת 1719, לשגריר בשוודיה. במהלך שנה זו ובשנה שלאחר מכן הועסק בהצלת שוודיה מהתקפותיו של פיוטר הגדול, ובהסדרת הפיוס בצפון. מאמציו נשאו פרי לבסוף.^[1]

במהלך תקופה זו של עבודה דיפלומטית הוא רכש ידע יוצא דופן בענייני אירופה, ובפרט של גרמניה, והפגין טקט רב ומזג רגוע בהתמודדות עם הסנאט השוודי, אולריקה אלאונורה, מלכת שוודיה, פרדריק הרביעי, מלך דנמרק ופרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה. עם זאת, הוא לא היה כשיר להתמודד עם התככים של חצר המלוכה והפרלמנט בלונדון. בשובו הביתה הוא מונה למזכיר המדינה של המחלקה הדרומית (אנ'), עד מהרה הסתכסך עם התככים של טאונסנד וסר רוברט וולפול.^[1]

בעיני וולפול, שהסתכל על כל עמית או כפוף מוכשר כאויב שיש להרחיק, קרטרט היה נתעב במיוחד. יכולתו לדבר גרמנית עם המלך לבדה הייתה גורמת לסר רוברט לתעב אותו. לכן, כאשר התסיסה האלימה באירלנד נגד מטבע חצי הפני של ווד (אנ') הצריכה להחליף את הדוכס מגרפטון (אנ') בתור לורד לוטננט של אירלנד, קרטרט נשלח לדבלין, שם נחת ב-23 באוקטובר 1724. טריניטי קולג' בדבלין, העניק לו תואר LLD של כבוד בשנת 1725.^[2]

בחודשים הראשונים לכהונתו, הוא נאלץ להתמודד עם ההתנגדות הזועמת לחצי הפני של ווד וכדי לנטרל את ההשפעה של הפמפלטים מכתבי דרייפייר (אנ') שכתב ג'ונתן סוויפט כנגד המטבע. לקרטרט היה חיבה אישית חזקה לסוויפט, שהיה גם חבר של משפחתה של אשתו. ספק רב אם קרטרט היה יכול ליישב את חובתו לכתר עם החברות הפרטית שלו אילו הייתה הממשלה ממשיכה במאמץ לכפות את המטבע הנתעב על העם האירי. עם זאת, מכתב ההרשאה של ווד בוטל, ואירלנד נרגעה. קרטרט היה מושל פופולרי, שהצליח לשמור על האינטרסים הבריטיים ובד בבד לגרום לשביעות רצון של האירים. הוא היה מכור בכל עת לאירוח מפואר, ולפי עדויות של בני זמנו, היה "אהב מדי בורגונדי".^[1] הוא נשאר בתפקיד עד 1730.

קרטרט ירש חלק שמינית בפרובינציית קרוליינה באמצעות סבא רבא שלו סר ג'ורג' קרטרט (אנ'). בשנים 1727 ו-1728 נודע לג'ון קרטרט שבעלי המניות הנותרות מתכננים למכור אותן בחזרה לכתר. קרטרט סירב להצטרף אליהם. ב-1729 מכרו האחרים את חלקם, אך ב-1730 הסכים קרטרט, כדי לשמור על הבעלות על חלקו, לוותר על כל השתתפות בממשל של הפרובינציה.

חלקו של קרטרט הוגדר מאוחר יותר כרצועת אדמה ברוחב 60 מייל בקרוליינה הצפונית הסמוכה לגבול עם וירג'יניה, שכונתה נפת גרנוויל (אנ'). אדמות מחוז גרנוויל נותרו בבעלות משפחת קרטרט עד למותו של רוברט בנו של ג'ון קרטרט בשנת 1776. לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית, פוצו יורשי רוברט חלקית על ידי הכתר על אובדן האדמות.

קרטרט הצטרף לצד הפופולרי במחאה נגד וולפול על כך שלא הכריז מלחמה על ספרד. כשהתקרבה מלחמת הירושה האוסטרית, הייתה אהדתו כולה עם מריה תרזה מאוסטריה, בעיקר בטענה שנפילת בית אוסטריה תגביר בצורה מסוכנת את כוחה של צרפת גם אם לא תזכה לגישה לשטחה של אוסטריה. דעות אלו קיבלו אותו בברכה אצל ג'ורג' השני, מלך בריטניה, שקיבל אותו בשמחה כמזכיר המדינה של המחלקה הצפונית (אנ') ב-1742. ב-1743, הוא ליווה את המלך לגרמניה ונכח בקרב דטינגן (אנ') ב-27 ביוני 1743. קרטרט החזיק במשרת המזכיר עד נובמבר 1744.^[1]

קרטרט הצליח לקדם הסכם בין מריה תרזה לפרידריך השני, מלך פרוסיה. הוא הבין את היחסים של מדינות אירופה ואת האינטרסים של בריטניה הגדולה ביניהן, אבל הפגמים שבו, שגרמו שלא היה מסוגל להתמודד עם התככים של וולפול, גרמו לו באותה מידה שלא היה מסוגל להתמודד עם בני פלהם (הנרי פלהם ואחיו הבכור תומאס פלהם-הוליס, ראשי ממשלה ברציפות). תמיכתו של קרטרט במדיניות המלך הוקעה כהתרפסות להנובר. ויליאם פיט האב כינה אותו "מאוס, שר יחיד, שהתנער מהאומה הבריטית". כמה שנים מאוחר יותר, פיט אימץ מדיניות זהה והצהיר שכל מה שידע הוא למד מקרטרט.^[1]

ב-18 באוקטובר 1744 הפך קרטרט לרוזן גרנוויל (אנ') השני עם מות אימו. אשתו הראשונה, ליידי פרנסס וורסלי, נפטרה ב-20 ביוני 1743 בהנובר, ובאפריל 1744, הוא נשא לאישה את ליידי סופיה פרמור (Sophia Fermor), בתו של תומס פרמור, רוזן פומפרט הראשון (אנ') ויפהפייה מקובלת בחברה הלונדונית. היא הייתה צעירה מבנותיו. ההופעה היומרנית של גרנוויל בתפקיד המאהב ספגה לעג מהוראס וולפול כ"נישואי הקיחוטה הגדול שלנו וסופיה היפה",^[1] ו"אדוני נשאר איתה שם עד ארבע לפנות בוקר. שניהם מחמדים — הולכים ביחד, ועוצרים כל חמישה צעדים כדי להתנשק".

הרוזנת גרנוויל מתה ב-7 באוקטובר 1745, והותירה בת אחת, סופיה קרטרט, שנישאה לוויליאם פטי, רוזן שלבורן השני, ולימים מרקיז לנסדאון (אנ') הראשון. ייתכן שהנישואים השניים של גרנוויל עשו משהו כדי להגביר את המוניטין שלו כאקסצנטרי. בפברואר 1746, הוא הרשה לעצמו להילכד בתככים של בני פלהם כדי לקבל את המזכירות אך התפטר תוך ארבעים ושמונה שעות. ביוני 1751 הוא מונה ללורד נשיא המועצה, ועדיין מצא חן בעיני המלך שהאמין בו, אך חלקו בממשלה לא חרג ממתן עצות והשתדלות למנות שרים. בשנת 1756, הוא התבקש על ידי תומאס פלהם-הוליס להיות ראש ממשלה כאלטרנטיבה לפיט, אך הוא הבין היטב מדוע הוצעה ההצעה ולכן הוא סירב ותמך בפיט. כאשר, באוקטובר 1761, פיט, שהיה לו מידע על החתימה על "הסכם המשפחות (אנ')",^[ב] ביקש להכריז מלחמה על ספרד והכריז על כוונתו להתפטר אלא אם תתקבל עצתו, השיב גרנוויל כי "דעת הרוב (של הקבינט) חייבת להחליט". הוא דיבר במונחים מחמיאים על פיט אך התנגד לטענתו להיחשב כ"שר יחיד" או כראש ממשלה.^[1]

ספק גדול אם הוא השתמש במילים שיוחסו לו בשנתון The Annual Register (אנ') לשנת 1761, אבל פרוטוקול המועצה מלמד שהן מבטאות את כוונתו.^[1]

הוא התחתן פעמיים:

• ראשית לפרנסס וורסלי (מתה ב-1743), בתו של סר רוברט וורסלי, הברונט הרביעי (אנ'),^[3] שממנה היו לו לפחות 6 ילדים; 2 בנים ו-4 בנות:
  • ג'ורג' קרטרט, נולד ב-14 בפברואר 1716, הוטבל ב-11 במרץ 1716 בסנט מרטין בשדות, וסטמינסטר, בנו הבכור שמת לפני אביו.
  • רוברט קרטרט, רוזן גרנוויל השלישי (אנ') (1721–1776), נולד ב-21 בספטמבר 1721, הוטבל ב-17 באוקטובר 1721 בסנט מרטין בשדות, וסטמינסטר, הבן בכור ששרד והיורש.
  • לואיזה קרטרט (אנ') (בערך 1712–1736) שנישאה לתומס ת'יין, ויקונט וימאות' השני (אנ') מלונגליט (אנ') בווילטשייר, והייתה האם הקדמונית של מרקיז באת' (התואר נוצר ב-1789) והברון קרטרט (התואר נוצר פעם שנייה ב-1784).
  • גרייס קרטרט (Grace Carteret) (נולדה ב-8 ביולי 1713, הוטבלה ב-22 ביולי 1713 בווסטמינסטר סנט ג'יימס (אנ')), שנישאה לליונל טולמאץ', רוזן דיסארט הרביעי (אנ'), והיו להם 16 צאצאים (9 מתו לפני שהגיעו לגיל 17).
  • ג'ורג'ינה קרוליין קרטרט (אנ') (נולדה ב-12 במרץ 1715, הוטבלה ב-5 באפריל 1715 בסנט מרטין בשדות, וסטמינסטר; נפטרה ב-1780), שנישאה תחילה לחבר הפרלמנט ג'ון ספנסר (אנ'), והייתה אימו של ג'ון ספנסר, רוזן ספנסר הראשון (אנ'); היא נישאה בשנית לוויליאם קלוורינג-קופר, רוזן קופר השני (אנ').
  • פרנסס קרטרט (Frances Carteret) (נולדה ב-6 באפריל 1718, הוטבלה ב-1 במאי 1718 בסנט מרטין בשדות, וסטמינסטר), שנישאה (ב-1748) לג'ון היי, מרקיז טווידייל הרביעי (אנ').
• הוא נישא בשנית ב-1744 לסופיה פרמור (Sophia Fermor) (נפטרה ב-1745), בתו של תומס פרמור, רוזן פומפרט הראשון (אנ').^[4] היא מתה בשנה שלאחר מכן במהלך לידת בתם היחידה:
  • סופיה קרטרט (Sophia Carteret), שנישאה לוויליאם פטי, רוזן שלבורן השני, ולימים מרקיז לנסדאון (אנ') הראשון, והיו להם צאצאים.

הוא נשאר בתפקידו כלורד נשיא המועצה עד מותו ב-2 בינואר 1763. מעשהו האחרון היה להאזין על ערש דווי להקראת המסמכים המקדימים של חוזה פריז על ידי רוברט ווד (אנ'), תת-המזכיר של מזכיר המדינה של המחלקה הדרומית (אנ'), מחבר המסה על "הגאונות המקורית וכתביו של הומרוס", שרצה לדחות את החתימה על החוזה, אבל גרנוויל אמר לו שזה "לא יוכל להאריך את חייו אם יזניח את חובתו" וציטט ביוונית עתיקה את נאומו של סרפדון (אנ') מהאיליאדה xii.‏ 322–328,^[1][5] כשהוא חוזר על המילה האחרונה ἴομεν ("איומן") (המילה הראשונה של פסוק 328) שמשמעותה "הבה נלך קדימה". ווד נזכר באירוע באופן הבא:^[6]

ואולם, במהלך אותה תקופה פעילה, חובות מצבי הפגישו אותי לעיתים עם נוכחותו של אציל, שבעודו עמד בראש מועצות הוד מלכותו, השאיר כמה רגעים לשעשוע ספרותי. אדנותו הייתה חלקית מאוד לנושא זה; ורק לעיתים רחוקות היה לי הכבוד לקבל את פקודותיו בענייני עבודה, שהוא לא הוביל את השיחה ליוון ולהומרוס. לאחר שהונחיתי להמתין להוד מעלתו, ימים ספורים לפני מותו, עם הסעיפים המקדימים של חוזה פריז, מצאתי אותו כל כך חלש, עד שהצעתי לדחות את המטלה שלי לפעם אחרת: אבל הוא התעקש שאשאר, באומרו, זה לא יכול היה להאריך את חייו, אם יזניח את חובתו; וחזר על הקטע הבא, מתוך נאומו של סרפדון, הוא התעכב עם דגש מיוחד על השורה השלישית, שהזכירה במוחו את החלק האופייני, שנטל על עצמו בענייני הציבור. הוד מעלתו חזר על המילה האחרונה כמה פעמים מתוך השלמה רגועה ונחושה: ולאחר הפסקה רצינית של כמה דקות, הוא ביקש לשמוע את החוזה מוקרא; והוא הקשיב בתשומת לב רבה: והתאושש מספיק כדי להכריז על הסכמתו של מדינאי גוסס (אני משתמש במילותיו שלו) על המלחמה המפוארת ביותר, והשלום המכובד ביותר, שאומה זו ראתה אי פעם.

הוא מת בביתו ברחוב ארלינגטון, לונדון, ב-2 בינואר 1763. שרידיו נקברו במנזר ווסטמינסטר.

בנו רוברט ירש את התואר של הרוזן גרנוויל. רוברט קרטרט מת ללא צאצאים בשנת 1776, מה שגרם לכך שהתואר רוזן גרנוויל נכחד.

שני מחוזות בקרוליינה הצפונית קרויים על שם הלורד קרטרט, מחוז קרטרט (נוצר ב-1722) ומחוז גרנוויל (1746). במהלך המאות ה-17 וה-18, האזור שהוא כיום קרוליינה הדרומית השתמש בשמות קרטרט וגרנוויל עבור כמה ממחוזותיו.

על שמו קרויים רחוב גרנוויל בוונקובר, בקולומביה הבריטית; והיישובים: גרנוויל (אנ') במסצ'וסטס; גרנוויל (אנ') במדינת ניו יורק; וגרנוויל סנטר (אנ') וגרנוויל פרי (אנ'), שניהם בנובה סקוטיה. המתרגם ג'ורג' סייל (אנ') הקדיש את תרגום הקוראן שלו (Alcoran of Mohammed) לגרנוויל.

דמותו של ג'ון קרטרט מגולמת על ידי אנטון לסר בסרט "שודדי הקאריביים: זרמים זרים" משנת 2011.

מדיה וקבצים בנושא ג'ון קרטרט, רוזן גרנוויל השני בוויקישיתוף

• ג'ון קרטרט, רוזן גרנוויל השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ון קרטרט, רוזן גרנוויל השני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)