אולריקה אלאונורה, מלכת שוודיה
Ulrika Eleonora

לידה	23 בינואר 1688 סטוקהולם, שוודיה שוודיה
פטירה	24 בנובמבר 1741 (בגיל 53) סטוקהולם, שוודיה שוודיה
מדינה	שוודיה שוודיה
מקום קבורה	כנסיית רידרהולם, סטוקהולם
בן זוג	פרדריק הראשון, מלך שוודיה
שושלת בית פפאלץ-צווייבריקן
תואר מלכת שוודיה כינוי אולריקה אלאונורה הצעירה אב קרל האחד עשר, מלך שוודיה אם אולריקה אלאונורה, נסיכת דנמרק
מלכת שוודיה 5 בדצמבר 1718 – 29 בפברואר 1720 (שנה) → קרל השנים עשר פרדריק הראשון ←
המלכה הרעיה של שוודיה 29 בפברואר 1720 – 24 בנובמבר 1741 (21 שנים)
חתימה

אולריקה אלאונורה (בשוודית: Ulrika Eleonora); ‏ 23 בינואר 1688 – 24 בנובמבר 1741) הייתה מלכת שוודיה מדצמבר 1718 ועד פברואר 1720 ולאחר מכן ועד למותה הייתה המלכה הרעיה של שוודיה. לאחר מותו של אחיה קרל השנים עשר ב-1718, היא טענה לזכותה על הכתר. אחותה הבכורה המנוחה, הדוויג סופיה, הותירה אחריה בן, קרל פרדריק, שלכאורה הייתה לו זכות גדולה יותר לטעון לכתר על פי כלל העדפת הבן הבכור. אולריקה אלאונורה, לעומת זאת, טענה שהיא שאר הבשר הקרובה ביותר למלך המנוח, על פי קרבת דם, והביאה כראיה גם את התקדים של כריסטינה, מלכת שוודיה. היא הוכרה כיורשת על ידי הפרלמנט (ריקסדג), לאחר שהיא הסכימה לוותר על סמכויותיה כמלכה אבסולוטית, שהונהגו על ידי אביה. ב-1720 היא ויתרה על כתרה לטובת בעלה, הרוזן פרדריק מהסן-קאסל.

אולריקה אלאונורה נולדה ב-23 בינואר 1688, והייתה ילדתם הצעירה של קרל האחד עשר, מלך שוודיה ושל אולריקה אלאונורה, בתו של פרדריק השלישי, מלך דנמרק והיא נקראה על שם אמה.

בשנת 1693, בהיותה בת חמש, לאחר מות אמה, הועברו אולריקה אלאונורה, אחיה ואחותה להשגחתה של סבתם, הדוויג אלאונורה. עם זאת, סבתה הייתה ידועה ביחס המועדף שרחשה כלפי אחותה הגדולה של אולריקה אלאונורה. בתקופת ילדותה, היא זכתה להתעלמות במידת מה בהשוואה לאחותה הבכורה, המוחצנת והמוכשרת, הנסיכה הדוויג סופיה. אחיה ואחותה של אולריקה אלאונורה הגדולים ממנה נהנו מפעילויות של ריקוד ורכיבה ועל פי המדווח הביטו עליה בצורה מתנשאת משהו בשל חוסר האומץ שלה להשתתף במשחקיהם והיא הייתה מתפרצת בבכי בקלות יחסית. היא תוארה כנערה ידידותית, צנועה ומכובדת, עם ידיים בעלות מתאר יפה, אך ההתייחסות אליה לא הייתה כאל נערה אינטליגנטית או מושכת. סבתה, הדוויג אלאונורה, תיארה אותה כעקשנית והיא הייתה ידועה כמי שהביעה את סלידתה מאנשים אחרים או מאירועים מסוימים על ידי זה שהעמידה פני חולה. היה לה כישרון מוזיקלי ובקונצרטים שהתקיימו בחצר המלכות היא הייתה מנגנת בקלווייר ומלווה את אחותה שהייתה שרה. אולריקה אלאונורה חיה רוב חייה בצלם של אחרים, בצל הצלחתו של אחיה כמלך ובצל אחותה שהייתה מושכת יותר.

החל משנת 1700 היא טיפלה בסבתה, במהלך העדרו של אחיה לרגל השתתפותו במלחמה הצפונית הגדולה. אחותה, הדוויג סופיה הייתה אז היורשת בכוח לכתר.

בשל העובדה שאחיה, קרל השנים עשר, היה רווק וחשוך ילדים, היא נחשבה למי שתוליד צאצאים שירשו את הכתר ולפיכך היא הייתה מבוקשת בשוק הנישואין. ב-1698 עלתה הצעה שהיא תינשא לקרל, נסיך דנמרק ושאחיה יינשא לנסיכה סופיה הדוויג מדנמרק, אך בשנת 1700 ירדה תוכנית זו מעל הפרק. באותה שנה התנהל משא ומתן על נישואיה לפרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה, שהסתיים בלא כלום. מאוחר יותר היא הייתה הסנדקית של לואיזה אולריקה, נסיכת פרוסיה והיא נקראה על שמה.

הצעות נישואין נוספות הגיעו ממי שלעתיד היה ג'ורג' השני, מלך בריטניה. ומיוהאן וילהלם, דוכס סקסוניה-גותה. ב-1710 היא קיבלה הצעה נוספת מהנסיך פרדריק מהסן. המשא ומתן נוהל על ידי בת לווייתה, אמרנטיה פון דיבן, שהייתה חביבה עליה ובה היא בטחה. הנישואין קיבלו את ברכתה של סבתה של אולריקה אלאונורה. כמלכה-האלמנה היא יכלה לאלץ את אולריקה אלאונורה לעזוב את שוודיה ולעבור להסן ובכך להגדיל את סיכוייו של בנה של אחותה הבכורה, קרל פרידריך, לרשת את כס המלכות. האירוסין הוכרזו ב-23 בינואר 1714 וטקס החתונה התקיים ב-23 במרץ 1715. במהלך החתונה העיר אחיה של אולריקה אלאונורה, קרל השנים עשר: "הריקוד שאחותי רוקדת היום מרחיק אותה מהכתר".

לאחר מותה של סבתה ב-1715, הפכה אולריקה אלאונורה לאישיות המרכזית בחצר המלכות ותקופה זו הייתה המאושרת ביותר בחייה. מבחינתה של אולריקה אלאונורה היו נישואיה נישואי אהבה, אך הם הפכו לניסיון לעשות בה שימוש ככלי משחק פוליטי. פרדריק נשא אותה לאישה מתוך כוונה להשיג את כתר שוודיה לעצמו ומיד לאחר החתונה הוא החל במזימה להפיכתה של אולריקה אלאונורה ליורשת הכתר במקומו של אחיינה. "מפלגת הסן" ו"מפלגת גוטורפ" ניצבו זו מול זו במאבק על כס המלכות.

לאחר מותה של אחותה הבכורה, הדוויג סופיה, ב-1708, השתנה מצבה של אולריקה אלאונורה. היא הייתה לחברת משפחת המלוכה הבגירה היחידה שנכחה אז בשוודיה, להוציא את סבתה. כבר בסוף שנת 1712, עלו בראשו של קרל השנים עשר מחשבות על הפיכתה של אולריקה אלאונורה לעוצרת בעת היעדרויותיו משוודיה. המועצה המלכותית שכנעה אותה להיות נוכחת בישיבותיה. בנובמבר 1713 היא נכחה בישיבה הראשונה ובה התקבלה החלטה לכנס את הפרלמנט כדי להכריז עליה כעוצרת בתוקף היותה בעלת הקרבה המשפחתית הקרובה ביותר למלך. ב-1713 מינו אותה הממשלה וסבתה להיות העוצרת במהלך היעדרותו של המלך מהארץ וכך היא הייתה כלי משחק בידיהם של הכוחות הנאבקים על ההשפעה בשוודיה מבלי להיות יורשת העצר. הבחירה הייתה כעת בין אולריקה אלאונורה לבין אחיינה. הפרלמנט התנגד לבחירתו של אחיינה קרל עקב רצון חבריו לבטל את המלוכה האבסולוטית ולהשיב להם את הכוח לשלוט במדינה. כעוצרת, הקפידה אולריקה אלאונורה להיות מעודכנת בענייני המדינה והאיצה באחיה לשוב מהר תוך כדי שהיא מזהירה אותו על ההשלכות של אי חזרתו המהירה. ברשותו של אחיה היא חתמה על כל מסמכי המדינה להוציא אלה שנגעו לו אישית. עם זאת, היא ראתה את עצמה רק כנציגתו של אחיה, ולפיכך לא יזמה פעולות על דעת עצמה. כמו אחותה בשעתה, היא ביקשה מאחיה מספר פעמים את רשותו לבקר אותו במהלך המלחמה, אך נענתה בשלילה. היא פגשה את אחיה בפעם הראשונה לאחר 16 שנים ב-1716, ופעם נוספת ב-1718.

ב-5 בדצמבר 1718 קיבלה אולריקה אלאונורה את הידיעה על מותו של אחיה חמישה ימים קודם לכן. מיד עם קבלת הידיעה היא הכריזה על עצמה כעל מלכה. המועצה המלכותית קיבלה את ההכרזה בהפתעה ולא התעמתה אתה. אולריקה אלאונורה לקחה על עצמה ענייני המדינה והדיחה את גאורג היינריך פון גרץ ואת חסידיו מהשלטון. "מפלגת הסן" הבטיחה את ירושת כס המלכות על ידי אולריקה אלאונורה. הם השיגו את תמיכתה של האופוזיציה בפרלמנט שרצתה לשים קץ למלוכה האבסולוטית שהונהגה בשוודיה ב-1680 ולמסד את המשטר הפרלמנטרי. ב-15 בדצמבר 1718, הכריזה אולריקה אלאונורה שאף על פי שהיא ירשה את הכתר, אין לה שום כוונה להמשיך לנהוג על פי משטר המלוכה האבסולוטית מבית מדרשו של אחיה. המועצה הייתה נחושה בדעתה לבטל את האבסולוטיזם ואת הזכות לרשת את הכתר, אך הסכימה להתייחס לאולריקה אלאונורה כאל מלכה נבחרת. דעתם זכתה לתמיכת הרוב בפרלמנט. אולריקה אלאונורה אולצה להסכים לבטל את המלוכה האבסולוטית ולוותר על הזכות לרשת את הכתר, הן לעצמה והן לאחיינה. לאחר שהיא הסכימה לחתום על החוקה החדש בתוקף תפקידה כמלכה, היא נבחרה ב-23 בינואר 1719. ב-19 בפברואר אותה שנה, היא חתמה על החוקה ובכך הבטיחה לעצמה את תמיכתו של הפרלמנט כך שלא יעביר את הכתר לאחיינה. ב-17 במרץ היא הוכתרה כמלכה בקתדרלה של אופסלה וב-11 באפריל היא נכנסה לסטוקהולם באופן רשמי כמלכה. היא מעולם לא ערכה את הסיור המסורתי של מלכי שוודיה ברחבי הארץ. תחת זאת, היא קיימה את הסיור הזה כמלכה רעיה יחד עם פרדריק ב-1722, לאחר הכתרתו.

עלייתה של אולריקה אלאונורה לכס המלוכה התרחשה זמן קצר לפני סיומה של המלחמה הצפונית הגדולה. במהלך התקפותיה של רוסיה על שוודיה בקיץ 1719, תקף הצי הרוסי את סטוקהולם. למרות המתקפה המתמשכת, הכריחה אולריקה אלאונורה את אנשי חצרה להשתתף באירוע שתוכנן עוד קודם לכן בשגרירות הבריטית. היא זכתה לשבחים על אומץ ליבה בהתעלמה מהעובדה שהאויב היה כה קרוב לבירה. אשת החצר החביבה עליה הייתה אמרנטיה פון דיבן, שאתה היו לה יחסי קרבה. פון דיבן הייתה יועצתה הקרובה, מקור לנחמה ולתמיכה והשתיים היו קרובות כמו אחיות. במהלך תקופת מלכותה הקצרה, כדי להבטיח את התמיכה בשלטונה, העניקה אולריקה אלאונורה תוארי אצולה לאנשים רבים. במהלך תקופה של 15 חודשים היא העניקה 181 תוארי אצולה, יותר מכל מלך אחר בהיסטוריה של שוודיה. אולריקה אלאונורה הייתה למעשה בעד המלוכה האבסולוטית. היא הסכימה לכינונה של החוקה החדשה רק כדי למנוע את עלייתו למלוכה של אחיינה ויחסיה עם המועצה המלכותית היו טובים. היא נכנסה לעימות עם נשיא המועצה, ארביד הורן, שהתפטר במחאה וכן עם יורשו, גוסטב קורנהילם. הורן מתח עליה ביקורת על כך שהיא שיתפה את בן זוגה בענייני המדינה, לחץ עליה לכבד את החוקה והעליב אותה באמצעות הערה שהעיר "שאין לצפות לדבר טוב שיצא ממלכה אישה". לעימותים אלו הייתה השפעה לא טובה על ענייני החוץ והביטחון של שוודיה.

אולריקה אלאונורה תמכה בשאיפות הפוליטיות של בן זוגה וכבר מההתחלה היא רצתה שהוא יהיה מלך שותף, כדוגמת מרי השנייה וויליאם השלישי באנגליה. בכל אופן, ההצעה הזאת לא אושרה על ידי הפרלמנט. סיבה אחת לכך הייתה שמלוכה משותפת נאסרה בשוודיה מאז המאה ה-15. הייתה גם התנגדות לכך בפרלמנט על רקע השפעתם של אמרנטיה פון דיבן ושל אחיה על ענייני המדינה. קשייה של אולריקה אלאונורה בכיבוד החוקה והקושי להסתדר עם הפרלמנט, בנוסף להרגל הקבוע שלה לדון עם בן זוגה על ענייני המדינה, גרמו לחברי הפרלמנט לשאוף להחליפה בפרדריק כמלך יחיד אם היא תתפטר, רעיון שזכה לתמיכתו של פרדריק. ב-29 בפברואר 1720, לאחר שנדחתה שוב בקשתה למלוכה משותפת, התפטרה אולריקה אלאונורה לטובת בן זוגה, בתנאי שהיא תירש אותו אם הוא ימות לפניה. צעד זה אושר על ידי הפרלמנט. לעיתים קרובות דיברה אולריקה אלאונורה על התפטרותה כהקרבה הגדולה ביותר של חייה. פרדריק ירש אותה ומלך החל מ-24 במרץ 1720 כפרדריק הראשון, מלך שוודיה.

מלכותו של פרדריק החלה את התקופה הידועה בשוודיה כ"עידן החירות", כאשר המלוכה איבדה את כוחה לטובת האצולה. כמלכה רעיה, פרשה אולריקה אלאונורה לחיים פרטיים. היא נישאה משיקולי אהבה והייתה ידועה כמי שהיו לה רגשי אמון עזים כלפי פרדריק. בתחילה, תוארו היחסים ביניהם כמאושרים, ולפני שפרדריק היה למלך, הוא הגביל את עצמו לתפקיד בן הזוג של המלכה. ב-1724, הביעה אולריקה אלאונורה את תקוותה שהיא תלד יורש, אך הדבר לא עלה בידה.

מערכת היחסים בין השניים השתנתה לאחר עלייתו של פרדריק על כס המלכות ונאמר שכאשר היא מסרה לו את הכתר, היא העניקה לו את חירותו. פרדריק החזיק פילגשים ויחסי הזוגיות שלו מחוץ לנישואין התרחבו לאחר שהוא איבד את סמכותו המלכותית ב-1723. ב-1730, היה פרדריק לראשון מבין מלכי שוודיה שהייתה לו "פילגש רשמית", בת האצולה הצעירה, הדוויג טאובה, שהוענק לה תואר האצולה, הרוזנת מהסנשטיין. תגובתה של המלכה לכך לא נודעה מעולם בציבור והיא מעולם לא הגיבה על כך, אך היא החלה להימנע מנוכחות בחצר המלכות והקדישה את עצמה לעיסוקים דתיים ולפעילויות צדקה. עם זאת, בשיחות פרטיות הביעה אולריקה אלאונורה את חוסר שביעות רצונה באוזניה של אמרנטיה פון דיבן, ששכנעה אותה לא לתת לעולם פומבי לתגובתה לרומן הזה, שכן היה זה מתחת לכבודה של המלכה שמעמדה היה ללא עוררין. על ידי כך שפון דיבן שכנעה את המלכה לא לחשוף את מורת רוחה מבגידה זו, היא הפכה גם לחביבתו של פרדריק. בתחילתו של הרומן היא אפילו שיתפה פעולה עם הדוויג טאובה כאשר זו התאמצה להגן על שמו הטוב של המלך. מדיניותה לא להביע בפומבי את חוסר שביעות רצונה, נחלשה במהלך שנותיה האחרונות, ככל הנראה עקב מעמדה המיוחד של טאובה כפילגש הרשמית, עקב התמשכותו של הרומן ובשל העובדה שטאובה והמלך הולידו צאצאים. ביוזמתה של אולריקה אלאונורה ננזפה טאובה על ידי משלחת של הכמורה. בהזדמנות זו הגנה טאובה עליה באומרה שהיא מעולם לא הייתה מודעת לשום תגובה שלילית מצדה של המלכה.

אולריקה אלאונורה כיהנה כעוצרת בשתי הזדמנויות. ההזדמנות הראשונה הייתה כאשר פרדריק נעדר משוודיה ב-1731 והשנייה ב-1738 – 1739 כאשר הוא חלה. היא הוכרזה כעוצרת במאי 1731, כאשר פרדריק יצא לביקור בהסה ומשלה עד שובו בסתיו. ב-1738 היא התבקשה על ידי הפרלמנט לקבל את העוצרות כאשר מצב בריאותו של פרדריק החמיר והייתה סכנה לחייו. היא קיבלה על עצמה את התפקיד ומילאה אותו עד לערב ראש השנה 1739. במהלך תקופת עוצרותה השנייה, היא אסרה על פעילותו של התיאטרון השוודי עקב ההתנגדות לכך מצד הכמורה. עם זאת, התיאטרון חידש את פעילותו בשנה שלאחר מכן.

אולריקה אלאונורה גילתה עניין בתכשיטים ובמוזיקה. היא נהנתה לקחת חלק בריקודים שנערכו בנשפים בארמון ואף על פי שההיסוסים שלה על רקע דתי גרמו לה לנקיפות מצפון בנושא, היא העסיקה להקות תיאטרון גרמניות וצרפתיות שהופיעו באולם הנשפים המלכותי (Bollhuset). במסגרת אדיקותה הדתית היא הייתה נוהגת להפסיק את ישיבות הפרלמנט לצורך תפילה. באופן דומה, היא נהגה לחקור את הצעירות שהיו מוצגות לראשונה בארמון על ידיעותיהן בתנ"ך ותגמלה אותן על תשובות נכונות. מתוך הקפדה על גאוותה המלכותית, היא הייתה ידועה כמי שהתחזתה לחולה ולעזוב אירועים בהם היא ספגה עלבונות. בנוסף לפון דיבן, היו לה כמה ידידים אישיים, בעיקר נשים. ביניהן היו הדוויג מורנר וחברת הילדות שלה, אנה פלמינג, שהייתה בת לווייתה במשך 30 שנה.

המלכה אולריקה אלאונורה מתה מאבעבועות שחורות ב-1741.

מדיה וקבצים בנושא אולריקה אלאונורה, מלכת שוודיה בוויקישיתוף

• אולריקה אלאונורה, מלכת שוודיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אולריקה אלאונורה, מלכת שוודיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)