בשנת 1963, לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, עברה אינגבר לניו יורק, שם למדה תואר ראשון בבלט בשרה לורנס קולג'. בשנתה לימודיה הראשונה חזרה אינגבר למיניאפוליס בעקבות פציעה בברך, ולמדה כתיבה ועיתונות באוניברסיטת מינסוטה[5]. לאחר מכן חזרה אינגבר לניו יורק. בין מוריה באותה תקופה נמנו מרס קנינגהם[6], מרתה גרהם, מרגרט ג'נקינס(אנ') ובסי שנברג(אנ'). כמו כן הופיעה אינגבר עם הרקדניות מרדית מונק ואן וילסון[4]. באוגוסט1965 פרסם כתב העת Dance Magazine מכתב פתוח מאת אינגבר, בו היא יצאה כנגד הקרע בין רקדני הבלט הקלאסי ורקדני המחול המודרני במיניאפוליס. המכתב הזניק את קריירת הכתיבה של אינגבר, ולאחר סיום חוק לימודיה בשנת 1967 היא מונתה לכותבת ועורכת משנה בכתב העת[3].
בשנת 1970 וחזרה אינגבר בשנית למיניאפוליס. שם, שימשה כמורה בתוכנית הקיץ של תיאטרון המחול של מינסוטה, והפיקה מופע בו השתתפו תלמידי מייסדת התיאטרון לויס יולטון[5]. בשנת 1972 עלתה אינגבר לישראל. במהלך צפייה במופע של להקת בת שבע, פגשה אינגבר בגרטרוד קראוס, והשתיים החלו לשוחח באופן שבועי. שיחות אלה היוו הבסיס למאמר של אינגבר, "The Gamine Speaks: Conversations with Gertrud Kraus", שפורסם בDance Magazine במרץ1976, וכן לפגישות בין אינגבר לבין הרקדניות ירדנה כהן, לאה ברגשטיין, גורית קדמן, שרה לוי-תנאי ורבקה שטורמן, שנהיו בהמשך למושאי מחקרה[3]. אינגבר שימשה מורה בלהקות בת שבע ובת דור, ויצרה בשנת 1975 עבור להקת בת שבע את המופע "שפת המחול"[7]. המופע בוצע פעמים רבות ושודר בטלוויזיה החינוכית[4][8]. בשנת 1974 כתבה אינגבר גיליון של הרבעון Dance Perspective, שהוקדש כולו לנושא "שורשי ריקודי העם הישראלים"[9]. כמו כן הייתה אינגבר משנה לשרה לוי-תנאי בלהקת ענבל[8].
בשנת 1975 אינגבר הקימה וערכה יחד עם גיורא מנור את השנתון "מחול בישראל". ב-1977 שבה אינגבר למיניאפוליס, ובשנת 1986 הקימה את התוכנית למחול במחלקה לתיאטרון ואמנויות של אוניברסיטת מינסוטה[3]. אינגבר הייתה המנהלת הראשונה של התוכנית, וכן לימדה באוניבסריטת מינסוטה היסטוריה של המחול במשך כ-20 שנה[4]. גם בשהותה בארצות הברית המשיכה אינגבר לכתוב ב-"מחול בישראל", אשר שינה את שמו בהמשך ל-"מחול עכשיו"[10] ולנהל התכתבות עם גיורא מנור[11].
בשנות השמונים החלה אינגבר להתעניין במסורת המחול של יהדות ספרד. בשנת 1986 הקימה אינגבר יחד עם הזמר דייוויד האריס את הלהקה "Voices of Sepharad", שמטרתה שימור והצגת מסורת המחול הספרדית לקהל האמריקאי[12]. בלהקה אינגבר יצרה את הכוריאוגרפיות, שהתבססו על ביצועיו של האריס לשירים בלאדינו, ועל מסורת קריאת התנ"ך הספרדית. בהמשך לעבודתה בלהקה, כתבה אינגבר מספר מאמרים המדגישים את מסורת המחול בקרב הקהילות הספרדיות בצפון אפריקה, יוון וטורקיה.
כיום מתמקד מחקרה של אינגבר במסורת המחול הספרדית. ספרה Seeing Israeli and Jewish Dance, שפורסם בשנת 2011, מהווה אנתולוגיה של מאמרים על מחול של קהילות יהודיות ברחבי העולם. כמו כן חקרה אינגבר ריקודי חתונה של קהילות יהודיות אשכנזיות, תימניות ופרסיות. פן נוסף של מחקרה, שהחל במאמרה "Vilified or Glorified? Nazi versus Zionist Views of the Jewish Body" משנת 2000, הוא הפער בין תפיסת הגוף היהודי של הציונות והנאציזם, כפי שהוא בוטא במופעים של רקדני עם מהיישוב במחנות העקורים. לטענתה, הרקדנים וצופיהם לא הכירו זה בזה כיהודים, בשל הפער בין גופיהם הבריאים של הרקדנים מן היישוב, בניגוד לגוף השברירי והחלש של ניצולי השואה[3]. אינגבר מרצה לעיתים קרובות בסמינרים שונים בפולין, אנגליה וישראל בנושאי מחול, וכן מכינה כוריאוגרפיות יהודיות מסורתיות לאירועים פרטיים[4]. בשנת 2015 השתתפה אינגבר בסרט הדוקו "Mr. Gaga: A True Story of Love and Dance", וכן גילמה תפקיד משני בסרט "1 Night in San Diego"[13].
