ברוך קימרלינג (16 באוקטובר 1939 – 20 במאי 2007) היה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מאבות המחשבה הביקורתית במדעי החברה בישראל; עסק בסוציולוגיה של החברה בישראל, החברה הפלסטינית והסכסוך הישראלי-ערבי.
תולדות חייו
קימרלינג נולד ב-1939 ברומניה, בעיר טורדה שבטרנסילבניה. בלידתו נפגע משיתוק מוחין, וכתוצאה מכך סבל מליקויים רבים, ביניהם קושי בדיבור שלא מנע ממנו להיבחר במשך שנים למרצה הטוב ביותר על ידי הסטודנטים. במהלך השנים סבל מקשיי הליכה, אשר התדרדרו עד כדי שימוש בכיסא גלגלים.
בינואר 1952 עלה עם הוריו לישראל, והמשפחה עברה להתגורר במעברת גן יבנה. ב-1954 עברה המשפחה לשכונת דורה בנתניה.
בנעוריו היה קימרלינג פעיל בארגון "שתל"ם" של המשפחות של ילדים שלקו בשיתוק מוחין וכתב יחד עם שני חברים עיתון בשם "נתגבר"[1].
למד בבית הספר התיכון "אהל שם" ברמת-גן אותו סיים ב-1961. בשנת 1969 קיבל תואר שני בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית[2], ובשנת 1974 קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית, על עבודה שכותרתה "השפעת הגורמים הקרקעיים והטריטוריאליים בסכסוך היהודי-ערבי על בינוי החברה היהודית בארץ-ישראל מראשית ההתיישבות ועד לאחר מלחמת 1967". על-פי עבודה זו פרסם את הספר "ציונות וטריטוריה".
באוגוסט 1975 נישא לדיאנה איידן, נוירופיזיולוגית ודוקטורנטית לפילוסופיה של המדע. לזוג נולדו שלושה ילדים. על חייו איתה אמר: ”אני חב לדיאנה הכל, ואיני יכול לפצותה בדבר. כי אוטוביוגרפיה לא יכולה לתקן או לשנות דבר. אך אולי זה מעין פורקן, וגם מגיע לה שידעו שוויתרה על דוקטורט בהדרכת ליבוביץ הגדול למען המשפחה” (בריאיון לדליה קרפל). קימרלינג כתב תשעה ספרים ומאות מסות ומאמרים.
קימרלינג מת בירושלים, לאחר שחלה בסרטן. הוא נקבר בקבורה חילונית בקיבוץ משמרות.
מורו בראשית דרכו באוניברסיטה העברית, הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט, סקר את פועלו באומרו כי ”יש לי רק הערצה כלפי כוח הרצון שלו, שלמרות מגבלותיו לא ויתר על העבודה. היו בו אלמנטים של מרדנות והוא היה תמיד שנוי במחלוקת. הוא העלה הרבה בעיות חשובות, אך התשובות שלו לא תמיד היו מקובלות”[3].
משנתו הסוציולוגית
קימרלינג היה מראשוני הסוציולוגים הישראלים (יחד עם גרשון שפיר) שניתחו את החברה בישראל באמצעות התובנות של גישת הפוסט-קולוניאליזם, עוד בשנות ה-70. קימרלינג תיאר את הגעתם של יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל כמתיישבים שבאו לקולוניה מערבית רחוקה. אותם מתיישבים החלו, באמצעות אמצעים שונים, להדיר את הילידים – קרי, הערבים שגרו בארץ ישראל – מהשטחים שבהם גרו ושאותם עיבדו. לגבי סוגיית לאומיותם של אותם ערבים, הוא מציין תיארוך אפשרי נוסף לניצנים של היווצרות עם פלסטיני – המרד נגד השלטון המצרי ב-1834, מרד המכונה גם "מרד האיכרים בסוריה".
בעבודת הדוקטורט שפרסם בשנת 1974, תיאר וניתח קימרלינג את המאבק סביב הקרקעות שבין קבוצת המהגרים וקבוצת הילידים. הוא ערך טיפולוגיה של סוגי התייחסות אל הקרקע:
- כלכלי – כאמצעי ייצור ונכס כלכלי, שמחירו נקבע בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש.
- פוליטי – כנכס כלכלי בעל משמעות פוליטית. סחורה שניתנת להיסחר בהתאם לתנאים הפוליטיים.
- פרימורדיאלי (ראשוני) – הקרקע היא תשתית לעצם קיומו הסימבולי והפיזי של הקולקטיב.
כמו כן הציג טיפולוגיה של הקולקטיב המשמעותי הרחב ביותר, שהקרקע נתפסת כשייכת ל:
א. משפחה, מצומצמת או מורחבת.
ב. כפר כולו.
ג. אזור או מחוז.
ד. לאום, אומה, דת.
מתוך טיפולוגיה זו יוצא כי קרקעות מסוג 1א הן הנזילות ביותר, בעוד שקרקעות מסוג 3ד הן המוקפאות ביותר, כאלה שאינן ניתנות להחלפה. לטענתו, המהגרים רכשו קרקעות 1ב ו-1ג והפכו אותן מיד ל-3ד. עדות לחשיבותה הפרימורדיאלית של הקרקע ניתן למצוא בדבריו של צבי שפירא, בקונגרס הציוני הראשון, כי "את האדמה הנרכשת אין להוציא בשום זמן מבעלות הקרן ואסור למכור אותה ליהודים יחידים. מותר להחכירה לזמן קצוב של 49 שנים". בעקבות התמרמרותם של הערבים, החלו הקרקעות להיות פוליטיות, 2ב ו-2ג.
החל מתקופת היישוב, וביתר-שאת מִקוּם המדינה, קבוצת המייסדים, כקבוצה הגמונית, ביקשה לשמר את כוחה אל מול גלי העלייה מארצות האסלאם. (קימרלינג כינה את חברי קבוצת המייסדים אחוס"לים, ראשי תיבות של אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים. זאת על בסיס המונח WASP באנגלית אמריקאית, שמשמעותו לבן, אנגלו-סקסי, פרוטסטנטי). לטענת קימרלינג, היא עשתה זאת בעזרת אידאולוגיה דורסנית של כור היתוך, במסגרתה לא הייתה חשיבות לזכויות הפרט ולתרבויות של קבוצת המהגרים (עולי ארצות האסלאם). לטענתו, ההגמוניה איבדה את הדומיננטיות שלה בשנות ה-70, בעקבות אירועים כמו מלחמת יום הכיפורים ועלייתו של מנחם בגין לשלטון. אידאולוגיית כור ההיתוך לא קנתה אחיזה, והחברה בישראל ניצבה בפני מציאות שבה יש ריבוי תרבויות אך ללא אידאולוגיה של רב-תרבותיות.
קימרלינג זיהה שבע קבוצות אוכלוסייה (שבע תרבויות) הקיימות בחברה הישראלית המודרנית: המעמד הבינוני-חילוני, הדתיים-לאומיים, החרדים, הקבוצה המזרחית-מסורתית, ערביי ישראל, העולים מברית המועצות לשעבר והעולים מאתיופיה[4]. הקבוצות השונות נבדלות זו מזו בנישואין, במקום המגורים, בדפוסי צריכה, באופני דיבור, במערכות חינוך, באמצעי התקשורת ועוד. הקבוצה הראשונה, המורכבת כיום מקבוצת הוותיקים, כולל מזרחים ואף ערבים, מייצגת בעיני עצמה את ה"ישראליות". היא איבדה את הכוח ההגמוני שלה עם השנים, אך עדיין יש לה השפעה במוקדי הכוח השונים, למשל בבית המשפט העליון ובתקשורת.
מספריו
- Kimmerling, Baruch. 1983. Zionism and Territory: the Socio-Territorial dimensions of Zionist Politics. Berkley: University of California Press
- Kimmerling, Baruch. 1983. Zionism and Economy. Cambridge, MA.: Schenkman Publishing Company.
בין מדינה לחברה: סוציולוגיה של הפוליטיקה, האוניברסיטה הפתוחה, 1995.
פלסטינים: עם בהיווצרותו (יחד עם יואל שמואל מגדל), הוצאת כתר, 1999.
קץ שלטון האחוסלים, ירושלים: הוצאת כתר, 2001.
- Kimmerling, Baruch and Joel S. Migdal. 2003. The Palestinian People: a History. Harvard University Press.
מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2004.
שולי במרכז: סיפור חיים של סוציולוג ציבורי, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
- הספר "שולי במרכז" תורגם על ידי אלמנתו דיאנה לאנגלית:
- Kimmerling, Baruch. 2012. Marginal at the Center: The Life Story of a Public Sociologist. Berghahn Books.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- ברוך קימרלינג, דף שער בספרייה הלאומית
- כל הטורים של ברוך קימרלינג, באתר ynet
- דליה קרפל, בסך הכול אני אדם מאושר, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2006
- מני מאוטנר, עלייתה ונפילתה של הישראליות המאחידה, באתר הארץ, 31 במרץ 2004
- תמרה טראובמן ודליה קרפל, מת הסוציולוג הביקורתי פרופ' ברוך קימרלינג, באתר הארץ, 21 במאי 2007
- יהודה שנהב, האינטלקטואל ששירטט מחדש את הארץ, באתר הארץ, 18 ביולי 2007
- חנה הרצוג, ברוך קימרלינג: דברים לזכרו, תיאוריה וביקורת 31, חורף 2007
- ברוך קימרלינג, מיליטריזם בחברה הישראלית, תיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993, עמ' 123–140
- הסוציולוג הציבורי האחרון? פִּּקְפּוּּק – עיתון הסטודנטים של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים / גיליון 18 / אפריל 2010
הערות שוליים
- ^ יעל פרידסון ועומרי אפרים, נפטר מתנדב בן 102 שסייע לנכים: "דוגמה ומופת", באתר ynet, 7 בספטמבר 2016
- ^ רשימת מקבלי תארים באוניברסיטה העברית בירושלים, דבר, 23 ביוני 1969
- ^ [1](הקישור אינו פעיל, 28.5.2020)
- ^ קימרלינג ברוך, קץ שלטון האחוסלים, ירושלים: כתר, 2001, עמ' 32
