|
ברוך הוא וברוך שמוברוך הוא וברוך שמו הן מילות שבח שנהוג לומר כתגובה לשמיעת שם ה'. ישנם מנהגים שונים האם לומר שבח זה על כל הזכרת השם, רק כשהיא בתוך ברכה או רק בברכות מסוימות. המנהג ומקורובתלמוד הבבלי נאמר: מדברים אלו מביא הרא"ש בתשובותיו סמך למנהגו של אביו רבי יחיאל, לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי ששמע הזכרת שם הנאמרת בכל ברכה: ”ושמעתי מאבא מארי ז"ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו, וזה הוא שאמר משה רבינו עליו השלום כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, ועוד אפילו כשמזכיר לצדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה” (שו"ת הרא"ש, כלל ד סימן יט) למעשה מדובר במנהג קדום יותר שהיה רווח בקרב חסידי אשכנז ומוזכר כמנהג נפוץ כבר בכתבי רבי אלעזר מגרמייזא (הרוקח)[1]. את דברי הרא"ש הביא בנו רבי יעקב בעל הטורים בספר ארבעה טורים[2], ובעקבותיו הם נפסקו בידי רבי יוסף קארו: ”על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קכ"ד, סעיף ה'). מן האחרונים יש שהביאו מקור מפורש לאמירת המילים "ברוך הוא וברוך שמו" מדברי המדרש[3]. חיוב האמירההספר פרי חדש סבור כי אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" היא מעיקר הדין[4]. לעומתו רבי חיים בן עטר חלק על כך, משום שאין הוראה זו מפורשת בתלמוד, ולכן לדעתו המנהג הוא "מדת חסידות" ואינו מן הדין[5]. על הגאון מווילנא נכתב שלא היה מקפיד לומר "ברוך הוא וברוך שמו", מפני ששליח הציבור אינו ממתין עד שהציבור יסיימו את אמירת "ברוך הוא וברוך שמו", אלא מסיים את הברכה בעוד שהציבור אומרים אותה, ובכך מפסיד את חזרת הש"ץ לדעתו[6]. תלמידי הגר"א וחלק מיהודי תימן לא עונים בחזרת הש"ץ. בוידוי של רב ניסים גאון הנדפס במחזורים נאמר ”ברוך הוא וברוך שמו לא ענינו” וכן בספר חמדת ימים[7] הוראה להתוודות על כך. הרב עובדיה יוסף הורה לדלג על קטע זה בווידוי[8], ובהשפעתו השמיטו חלק מהמדפיסים את הדברים. לאחר שמיעת השם שלא בברכהבספר "פרי חדש"[4] הורה לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי שמיעת כל הזכרת שם, גם כשאינה נאמרת במסגרת ברכה. נימוקו הוא על פי דברי התלמוד המורה לשבח ולברך את ה' לאחר שמיעת שמו מבלי להתנות שהשם יאמר במסגרת ברכה. לאחר הזימוןיש שנהגו שהמזמן אומר "ברוך הוא וברוך שמו" לאחר הזימון[9]. בסידורים לפי מנהג מרוקו המזמן אומר כן יחד עם המסובים. בברכות שיוצאים בהן ידי חובההרא"ש ובעקבותיו רבי יוסף קארו הורו לענות "ברוך הוא וברוך שמו" ולא חילקו בין אם שמע הזכרת שם הנאמרת בברכות שאין יוצא בהן ידי חובה וכגון ששומע חזרת הש"ץ לאחר שהתפלל, לבין אלו שיוצא בהן, וכגון כששומע קידוש או הבדלה. וכלשון רבי יוסף קארו: ”על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום”. למרות זאת התגלעו חילוקי דעות בין הפוסקים האם אכן ההוראה הייתה לענות על הזכרה הנאמרת בברכות שיוצא בהן ידי חובה. הראשון שהעלה את הנושא הוא רבי שמואל אבוהב בתשובותיו[10], הוא טען שמאחר ועל ידי שמיעת הברכה נחשב השומע כאילו אמרה, שדין השומע כעונה, נמצא שכאשר מוסיף לאחר שמיעת השם "ברוך הוא וברוך שמו", תוספת שאינה מנוסח הברכה, נחשב הדבר כאילו שינה ממטבע הברכה. כדבריו פסקו פוסקים נוספים והמשנה ברורה הורה לחשוש לדבריהם לכתחילה[11]. לעומתם האריך רבי מסעוד חי רקח לקיים את המנהג, שלדבריו נהגו בו כל תפוצות ישראל, לאומרה גם כאשר יוצא ידי חובה. הוא דוחה את ההשוואה הגורפת לכאורה של השומע למברך, שאם כך תיקשה ההוראה המוסכמת לענות אמן על ברכות שיוצא בהן ידי חובה על אף שאין היא נחוצה כדי לצאת ידי חובת הברכה, כי הלוא לדברי רבי שמואל אבוהב המשווה את העונה והמברך יש להקשות, מדוע אין בכך משום עניית אמן על ברכת עצמו שהדבר מגונה[12]. הוא מציין שאפילו בקהילתו של רבי שמואל אבוהב לא קיבלו את דבריו[13]. כדבריו כתבו רבי חיים פלאג'י ופוסקים נוספים[14]. כיום, רבים נוהגים שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי חובה, וביניהם רוב יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי המזרח. רוב יוצאי צפון אפריקה נוהגים לענות ברוך הוא וברוך שמו.[15] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Information related to ברוך הוא וברוך שמו |
