ביהדות, בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר הן ברכות הנאמרות בבוקר לפני תפילת שחרית כדי לבטא הודיה על החיים המתחדשים מדי יום לאחר השינה.
מקורן של ברכות השחר בתלמודמסכת ברכות[1] על פי התלמוד, נתקנו הברכות על כל פעולה ופעולה שעושה האדם בעת קימתו והשכמתו בבוקר בשעה שנהנה מדברים אלו, אך לאורך הדורות השתנה המנהג וכיום מקובל ברוב קהילות ישראל לומר את הברכות בבית הכנסת לפני תפילת שחרית.
אלהי, נשמה שנתת בי - טהורה. אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, רבון כל העולמים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.
כששומע את קול התרנגול, אומר: ”ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”.
כשפוקח את עיניו, אומר: ”ברוך פוקח עוורים”.
כשמיישר את איבריו ומתיישב, אומר: ”ברוך מתיר אסורים”.
כשלובש את בגדיו, אומר: ”ברוך מלביש ערומים”.
כשנעמד, אומר: ”ברוך זוקף כפופים”.
כשמניח רגליו על הקרקע, אומר: ”ברוך רוקע הארץ על המים”.
כשמתהלך, אומר: ”ברוך המכין מצעדי גבר”.
כשנועל את נעליו, אומר: ”ברוך שעשה לי כל צרכי”.
כשחוגר את חגורו, אומר: ”ברוך אוזר ישראל בגבורה”.
כשפורשׂ את הסודר על ראשו, אומר: ”ברוך עוטר ישראל בתפארה”.
כשנוטל את ידיו, אומר: ”ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים”.
כשרוחץ את פניו, אומר:
ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי שתרגילנו בתורתך, ודבקנו במצותיך, ואל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עברה ועון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון. ואל ישלוט בנו יצר הרע והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע, ודבקנו ביצר הטוב ובמעשים טובים וכוף את יצרנו להשתעבד לך ותננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותגמלנו חסדים טובים. ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל.
ברכות השחר בבית הכנסת
ההלכה התלמודית קובעת שיש לברך כל ברכה על כל פעולה בזמנה. למשל, כששומעים קול תרנגול יש לברך "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה" או כשלובשים בגדים יש לברך "מלביש ערומים" וכך הלאה.
במשך השנים, ברוב קהילות ישראל שינו הגאונים[2] את המנהג והחלו להגיד את הברכות בבית הכנסת. וכמה סיבות נתנו חכמים לשינוי המנהג: א. בגלל בעיית נקיות הידיים, מטעם שאדם יישן ערום וידיים עסקניות הן,[3] ב. בגלל שנתרבו "עמי הארץ" שלא היו בקיאים בברכות השחר, ג. בנוסף חששו חכמים שמא מתוך טרדות הבוקר ישכחו לומר איזו ברכה. ועוד, שרצו להדר ולברך את ברכות השחר בצורה מכובדת, עם ידיים נקיות ובלבוש נקי ומכובד.[4] בנוסף, יש אנשים שקשה להם לכוון בקומם מהשינה.
עם זאת, לא כל הראשונים קיבלו תיקון זה, הרמב"ם, למשל, פסק[5] כי התקנה המקורית לא זזה ממקומה, ויש לברך את הברכות לפי הפעולות בלבד וכתב שהנוהג שהתפתח הוא מנהג טעות שיש להפסיקו. ראשונים אחרים דנו בהגדרתם של ברכות השחר, האם הם כמו ברכות שבח או נהנין שצריכות להיות מיידיות וסמוכות לאירוע או שמא הן סוג של ברכות שקיבלו הגדרה של על "מנהגו של עולם".[6] בנושא זה יש לציין את שלוש הברכות שחוברו כיום עם ברכות השחר- ברכות "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אישה", שלפי דעת רוב מוחלט של הראשונים אינן תלויות באירוע מסוים, אלא מברכים אותם על דרך קבע בכל יום.[7]
נטילת ידיים: חכמים תיקנו ליטול ידיים בכל בוקר, כשניעור האדם משנתו. בדברי הראשונים מבוארות כמה סיבות לתקנה זו: לדעת הרא"ש[8] הואיל והידיים "עסקניות הן", קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו באזורים המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים. לדעת הרשב"א[9] בבוקר נעשים כברייה חדשה, וצריך להתקדש ככהן לפני עבודתו שרחץ בכיור. מלבד טעמים אלו קיימת סיבה נוספת ליטול ידיו מפני שיש רוח רעה השורה על ידי הישן ומסתלק כשיטול ידיו שלש פעמים.[10] אך מטעם זה לבד לא תיקנו לברך.[11] הפוסקים הביאו מהאריז"ל שיש להקפיד ליטול את הידיים שלוש פעמים לסירוגין. כלומר: קודם יטול את יד ימין, ואחר כך את שמאל, ושוב ימין ושמאל ועוד פעם ימין ושמאל. בתום הנטילה מנגב את ידיו היטב ומברך: "ברוך... אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".
ברכת אשר יצר: לאחר שהאדם הלך לשירותים ונפנה עליו ליטול את ידיו, ולברך "ברוך... אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים... רופא כל בשר ומפליא לעשות".
אלוהי נשמה: בתפילה זו האדם מודה לאל על כך שהשאיל לו את נשמתו, ויודע כי יבוא היום בו יצטרך להחזיר את נשמתו לבורא עולם. "נשמה שנתת בי טהורה היא... ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא... המחזיר נשמות לפגרים מתים".
ברכות התורה: שתים או שלוש ברכות[12] שלאחר אמירתן רשאי האדם לומר וללמוד דברי תורה: תורה, משנה וכדומה. בנוסח אשכנז המזרחי הישן, ברכות התורה נאמרות בין אשר יצר לא-להי נשמה,[13] ולפי מנהג אשכנז המערבי (וכן לדעת הגר"א) הן נאמרות קודם אמירת פרשת הקרבנות.
"על דברי תורה" (נוסח הספרדים) או "...לעסוק בדברי תורה" (נוסח האשכנזים).
"(ו)הערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך... יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה... המלמד תורה לעמו ישראל".
"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו...".
לאחר ברכות התורה נהוג, על פי דעת הרבה פוסקים, להתחיל מיד בלימוד תורה (כדי לקיים את ההלכה "ברכות - עובר לעשייתן") וללמוד מקרא, משנה ותלמוד: הקטע מן המקרא הוא ברכת כהנים, הקטע מן המשנה הוא רשימת המצוות שאין להם שיעור - כלומר שהכמות הנדרשת לעשייתן לא הוגדרה (מסכת פאה א, א) וקטע מן התלמוד המתאר את המצוות שהשכר עליהן ניתן גם בעולם הזה וגם בעולם הבא (מסכת שבת קכז עמוד א'). גם קטע המשנה וגם קטע התלמוד מביאים כדוגמה מועדפת את מצוות לימוד התורה. בחלק מהקהילות שנוהגות לומר ברכות התורה קודם קרבנות, אומרים מיד קרבנות, ויוצאים ידי לימוד מקרא, משנה ותלמוד על ידי פרשת התמיד, איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל.
יש לציין שברוב קהילות אשכנז המערבי, גם את כל הברכות האלו אומרים בבית הכנסת.[14] אך יש מקהילות תימן שעדיין נוהגים לברך את הברכות לפי סדר פעולות הבוקר כפי שכתב הרמב"ם.
סדר הברכות בבית הכנסת
ברכות השחר בנוסח אשכנז: לפי נוסח אשכנז, לאחר הברכה הראשונה ("אשר נתן לשכוי"), שלוש ברכות על תפקיד היהודי בעולם שבהן מודה הוא על העובדה שהוא יהודי - מצות, שהוא לא עבד שפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן ושהוא אינו אשה הפטורה ממצוות אלו. הברכות הן: שלא עשני גוי/גויה, שלא עשני עבד/שפחה, שלא עשני אשה/שעשני כרצונו. אחרי זה באות הברכות פוקח עורים, מלביש ערומים,[15] מתיר אסורים, זוקף כפופים, רוקע הארץ על המים, שעשה לי כל צורכי, המכין מצעדי גבר, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, הנותן ליעף כח, המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי.
ברכות השחר בנוסח עדות המזרח: פוקח עוורים, מתיר אסורים, זוקף כפופים, מלביש ערומים, הנותן ליעף כח,[16] רוקע הארץ על המים, המכין מצעדי גבר, שעשה לי כל צורכי, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי.
יש לציין שבסידורים הישנים, אין אחידות בכלל לגבי סדר הברכות.[17] בקצת סידורים ישנים,[18] מודפס זוקף כפופים לפני מתיר אסורים, ודלא כפסק השולחן ערוך[19] ש"אם קדם וברך זוקף כפופים קודם שברך מתיר אסורים לא יברכנה".[20]
ברכת הנותן ליעף כח אין לה מקור בתלמוד, והיא ברכה שנוספה מאוחר יותר. הבית יוסף כותב שהוא איננו יודע מנין היה רשות לתקן אותה, ולכן הוא נוקט שאין לומר אותה. הב"ח טוען שנראה לומר שברכת הנותן ליעף כח כנראה כן נזכרה בתלמוד בגרסת האשכנזים וכך משמע מהסמ"ג שמחשיבה בברכות. הוא מביא לכך גם ראיה מברכת "מגביה שפלים" שמשמע מפורשות מכמה ראשונים שנזכרה בתלמוד. לכן הוא כותב שאין לגעור במי שמברך אותה, כי יש לסמוך בזה על כל אותם גדולים, וקל וחומר שלא להוציאה מהסידורים. עוד הוא כותב כי הירא את דבר ה' ומוחזק בחסידות שחש לחולקים לא יברך, אך לא יורה כך לאחרים.
פרשת העקידה: בהרבה מקומות, הנהיגו על פי המקובלים לומר פרשת העקידה בכל יום כדי להזכיר זכות אבות לפני הקב"ה, וגם כדי להכניע את היצר לעבוד את הקב"ה כמו יצחק אבינו.
ברכת "המקדש את שמו ברבים": קטע שתחילתו "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי",[23] ועוסק בשבח עם ישראל המקדשים את שם ה'. הקטע מכיל גם את הפסוק של שמע ישראל וברוך שם ומסתיים ב"ברוך המקדש את שמו ברבים", שלפי נוסח אשכנז מסיימים בשם. בנוסח איטליה (וכן נהגו בנוסח פרובאנס ובנוסח רומניא) אומרים קטעים אלה אחרי הקרבנות.
בחלק מקהילות אשכנז המערבי, נוהגים שהחזן מתעטף בציצית ומניח תפילין קודם ברוך שאמר, ואף את ברכות אלה מברך בקול.[26] רק שבחול המועד נוהגים שלא לברך על התפילין בקול רם, וכפסק הרמ"א.[27]
^הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, סדר תפלות כמנהג בני רומה, ירושלים תשע"ד, עמ' ד. עיינו גם משה חלמיש, "ברכת 'מגביה שפלים' - ברכה שנשתכחה", אסופות: ספר שנה למדעי היהדות ב (תשמ"ח) עמ' קצא-ר
^בקהילות אשכנז המערבי, מתחילים "רבון כל העולמים", ואילו המשפט "לעולם יהא אדם וכו'" נחשב כהוראה שאינה נאמרת. עיינו מדריך למנהג אשכנז המובהק, בני ברק תשע"ד, עמ' 22.
^הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, סדר תפלות כמנהג בני רומה, ירושלים תשע"ד, עמ' ו; מחזור רומניא, ויניציאה רפ"ג, דף ו ע"ב. אלא שבנוסחאות אלה לא אומרים "לעולם יהא אדם" עד אחרי הקרבנות.
