PROFILPELAJAR.COM

בנייה בלתי חוקית בישראל היא בנייה בלא היתר בנייה, או בחריגה מהתנאים שנקבעו בהיתר הבנייה.

בעוד שהמושג "בנייה בלתי חוקית" מתייחס לכל מבנה, חלק ממבנה או תוספת למבנה שנבנו שלא בהתאם להיתר בנייה, הד תקשורתי וציבורי מקבלת לרוב בנייה לא חוקית בעלת הקשרים פוליטיים. רובו של ערך זה מתייחס להיקפים של בנייה בלתי חוקית, אולם גם סגירת מרפסת שלא בהתאם להיתר בנייה, היא בנייה בלתי חוקית.

על היקף התופעה בישראל אין נתונים מהימנים. הגורם האחרון שפרסם הערכה רשמית הוא מבקר המדינה, בשנת 2008. הערכת זו נוגעת לשטחים הפתוחים בלבד, ולא לתחומי הרשויות המקומיות והאזוריות, ולפיה ב-2008 היו כ-100 אלף מבנים לא חוקיים - כ-64,000 במחוז הדרום, 20,000 במחוז המרכז, 10,000 במחוז חיפה, והשאר ביתר המחוזות.^[1] ההערכה של רשות מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הפנים היא שבתוך תחומי היישובים יש כ-800 אלף עבירות בנייה מסוגים שונים - אולם לא ברור על מה מבוסס אומדן זה.^[2]

ההיקף הרחב של תופעת הבניה הבלתי-חוקית במגזר הערבי והבדואי נובע, בין היתר, מכך שהאוכלוסייה הערבית גדלה בחמישים השנים הראשונות למדינה פי שישה לערך, בעוד השטח המאפשר בניה למגורים נשאר בעיקרו כמעט ללא שינוי, מהיעדרן של תוכניות מתאר ותוכניות אב ליישובים הערביים, וחוסר ייצוג אפקטיבי של נציגים מן המגזרים הללו בוועדות התכנון והבנייה.^[3]

בירושלים

לירושלים אין תוכנית מתאר מקומית מעודכנת.^[4] תוכנית מתאר מקומית 2000 שנועדה להחליף את תוכנית המתאר המקומית מס' 62 לירושלים, שהוכנה במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, לא הופקדה, מסיבות שונות, והיא חסרת תוקף חוקי מחייב. פרק הזמן הארוך שעבר מאז הצגת תוכנית 62 והשינויים רחבי ההיקף שעברו על ירושלים הפכו את התוכנית ללא רלוונטית. השינוי המהותי ביותר - סיפוח מזרח ירושלים אל העיר המערבית בשנת 1967, הביא לכך שחלקים גדולים מאוד של העיר שצורפו אליה או נבנו בה אחרי 1967, כלל לא נכללו בתוכנית המתאר מספר 62.

עקב כך במזרח ירושלים קיימת בנייה בלתי חוקית רבה. משרד מבקר המדינה מצא כי במזרח העיר אושרו כ-20% מסך יחידות הדיור שאושרו בכלל העיר בשנים 2010–2014. לאור העובדה שהשכונות הערביות מאכלסות קרוב ל-40% מאוכלוסיית העיר, מספרים אלה מצביעים על פערים גדולים בין השכונות הערביות לשכונות היהודיות.^[4] בנוסף נמצאו חריגות בנייה במיזמי יוקרה.^[^{דרוש מקור]}

הגליל

רק בגליל ישנן כ-2,500 התחלות בנייה ערביות בשנה. כאשר כ-2,000-1,800 בתים מוקמים ללא רישיונות בנייה, ומהם כ-750 יחידות על קרקעות מדינה של קק"ל או בעלים אחרים מהמגזר היהודי. בעתירה שהגישה התנועה לבית המשפט בחיפה נטען כי הוועדה המקומית של משגב לא מונעת בנייה של טירת ענק על קרקע השייכת למדינה. "היא הוקמה תוך צפצוף על החוק, צריך להרוס את המבנה"^[5]

במגזר היהודי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במגזר הדרוזי

במגזר הדרוזי יש אלפי יחידות שנבנו ללא היתר. כך למשל בעיר הכרמל כ־4,100 מבנים בלתי חוקיים. (כ־70% מסך הבתים במקום), בחורפיש מאות מבנים בלתי חוקיים, במראר כמה מאות בתים כאלה ובישובים נוספים עוד כמה עשרות בתים כאלה.^[6]

הנגב

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא סגנון תעמולתי ומוטה, בחירת נתונים מגמתית.

בנגב קיימת בנייה בלתי חוקית בהיקפים נרחבים ביישובים הבדואים הבלתי חוקיים. באזור הנגב נכון לשנת 2011 ישנן כאלף פזורות בדואיות עם למעלה מ-64,000 בתים, ובכל שנה מוסיפים 2,200 מבנים חדשים.^[7]^[8]

יהודה ושומרון

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להבהיר איזה חוק חל ביהודה ושומרון לעניין בנייה בלתי חוקית.

ערך מורחב – הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C

בשטח C, האזורים הנמצאים בשליטה אזרחית ישראלית וכוללים כ-230,000 פלסטינים וכ-450,000 יהודים, נכון ל-2022 הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית בשטחי C מעבר לתחומי היישובים הפלסטיניים מתפרסת על שטח של 95,200 דונמים. בשטח זה נבנו 72,274 אלף מבנים בלתי חוקיים. הבניה ברובה אינה צפופה וכך כל מבנה נמצא על כ־1.3 דונם בממוצע.^[9] כל זאת בהיעדר תוכניות מתאר מסודרות, באופן לא חוקי, מבלי פיקוח של רשויות תכנוניות ובלי בדיקה של עמידה בתקני בנייה.^[10] ישנם ארגוני שמאל וזכויות אדם כגון הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, המתנגדים להריסת בתי פלסטינים, בטענה שהעיקרון המנחה את המדינה הוא אתנוצנטרי לאומני ובמקביל ישנם ארגוני ימין שמתנגדים להריסת בתי מתנחלים (יהודים) בטענה כי מדובר ביישוב של יהודים בשטחים עוינים או שטחים שלא מאוכלסים על ידי יהודים ומדובר "בהפרחת השממה".

ערכים מורחבים – מאחז, רשימת מאחזים

נכון לשנת 2022 קיימים ביהודה ושומרון 135^[11] מאחזים לא מורשים, שבנייתם נעשתה ללא שהתקבלה החלטת ממשלה ספציפית בעניין הקמתם או בניגוד להחלטות עקרוניות של הממשלה שלא להקים מאחזים חדשים. במקרים אחדים, כגון עמונה, הרסה ממשלת ישראל, בהוראת בית המשפט, בתי ישראלים שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית. באדמות מדינה במקרים רבים הבניה נעשתה בתמיכה עקיפה של ממשלת ישראל, על פי השופט אדמונד לוי תמיכה זו היא הכרה בפועל בחוקיות העקרונית של הבנייה.

פיצול דירות

על מנת למקסם רווחים מפצלים בעלי דירות את דירתם למספר יחידות דירות קטנות. פעולה זו אינה חוקית ללא רישוי מתאים ונחשבת אף היא כבנייה לא חוקית. תופעה זו קיימת במיוחד בערים מרכזיות (דוגמת תל אביב) בהן הביקוש גובר על ההיצע ומחירי השכירות גבוהים.

הגופים האחראים לטיפול

הגורמים העיקריים האחראים לטיפול בבעיית הבנייה הבלתי חוקית בישראל הם הוועדות המקומיות והמחוזיות לתכנון ובנייה שבאחריות הרשויות המקומיות, היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים, אגף הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל ומשרד הביטחון בתחומי יהודה ושומרון ומנהלת תיאום ופיקוח אכיפה (מתפ"א) אשר במשטרת ישראל.

היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים

היחידה הארצית לפיקוח על הבניה פועלת בכל אחד מהמחוזות של משרד הפנים לאכיפת חוקי התכנון והבניה.

תפקידיה העיקריים של היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה הם:

איסוף וריכוז של מידע הזורם ליחידה על הפרות חוק בתחום הבנייה כולל ביצוע בדיקות וביקורות לבקשות גופי התכנון השונים.
גיבוש הצעות לאכיפת החוק תוך תיאום עם הגופים האחרים המטפלים בבנייה בלתי חוקית בישראל.
הקצאת תקציבים לאכיפת חוק התכנון והבנייה, התקנת תקנות לשם אכיפת חוק זה, הכשרת מפקחים מחוזיים וארציים לשם אכיפת החוק, פיקוח על אכיפת החוק על ידי הרשויות המקומיות וביצוע אכיפה באזורים בהם הרשויות המקומיות נמנעות מלפעול.

הועברה למשרד האוצר ב-2015 כשמשה כחלון נכנס לתפקידו.

אישור למפרע של בנייה בלתי חוקית

על אישור בדיעבד של בנייה בלתי חוקית כתב השופט עוזי פוגלמן: "אישורה בדיעבד מכרסם בכושר ההרתעה של רשויות האכיפה ובאמון הציבור במוסדות השלטון. הוא עלול לעודד עבריינות בנייה ועלול להשתמע ממנו מסר של "יצא החוטא נשכר". קשה להפריז במשקלו של אינטרס השמירה על שלטון החוק בנסיבות מעין אלו. להשקפתי, במצב דברים זה, החלטה לדחות את התוכנית מטעם זה בלבד, אם הייתה מתקבלת, הייתה מצויה בגדרי מתחם הסבירות". עם זאת, עמדת בית המשפט היא שיש מקום לשקול שיקולים נוספים בנוסף להגנה על שלטון החוק.^[12]

השופטת מרים נאור הציעה: "לטעמי, כדאי במקרים רבים כשנשקלת השאלה האם 'להכשיר' בניה בלתי חוקית שחברי מוסד התכנון יציגו לעצמם תחילה את השאלה – בהנחה שאין בניה בלתי חוקית שהכשרתה מתבקשת, האם, מבחינה תכנונית היה מקום לאשר את התוכנית אם לאו. בחינה זו רואה כביכול את השטח 'כאילו' לא קיימת בו כל בניה בלתי חוקית. על בחינה זו אמונים חברי מוסדות התכנון. אם התשובה היא בשלילה, דהיינו שאין התוכנית ראויה, תהא הנטייה שלא להכשיר את הבניה הבלתי חוקית ולא לאשר את התוכנית".^[13]