גויס נסע להודו הפורטוגזית כחייל בצבא הפורטוגלי. בגואה, הוא הפך למסיונר ישועי (ב 1584) והציע את עצמו למשימת הנסיעה. בשנת 1595, הוא ליווה את ג'רום חאבייר ומנואל פנהירו ללאהור. גויס חזר לגואה בשנת 1601. לפי דברי מתאו ריצ'י, ההתנסויות שלו אפשרו לגויס להשתלם בשפה הפרסית ובמנהגים מוסלמים.
דה גויס זכור בגלל מסעו הארוך במרכז אסיה, בתחפושת של סוחר ארמני, בחיפושיו אחרי ממלכת קתאי. החיפוש נבע מהרשימות שערך מרקו פולו ומאוחר יותר על ידי טענותיו של רוי גונזלס דה קליבחו.[3] דיווחים אלה הסתובבו באירופה במשך למעלה משלוש מאות שנים, בהם עלתה הטענה על קיומה של ממלכה נוצרית בקרב מדינות מוסלמיות. לאחר שהמיסיונרים הישועים, בראשותו של ריצ'י, בילו למעלה מ -15 שנה בדרום סין והגיעו לבסוף לבייג'ינג בשנת 1598, הם שיערו שסין היא קתאי. האמונה התחזקה מהעובדה שכל הנוסעים המוסלמים (ממרכז אסיה) שנפגשו עם ריצ'י וחבריו בסין אמרו להם שהם בקתאי.[2]
ההנהגה הישועית בגואה, הודו, התבשרה במכתבים של ריצ׳י וחבריו כי סין היא קתאי אך אין שם נוצרים. במקביל, הודיעו הישועים שהוצבו בחצר הקיסר המוגולי (בפרט חאבייר עצמו) כי סוחרים מוסלמים הגיעו לקתאי דרך קשגר וכי יש הרבה נוצרים בקטאי. דברים אלה שכנעו את חאבייר שקתאי היא ממלכת פרסטר ג'ון במקום ממלכת מינג סין .[4]
בדיעבד, משערים כי הטענה שבסין יש הרבה נוצרים, נבעה מטעות של הסוחרים המוסלמים ממרכז אסיה. הטעות מוסברת על ידי קווי דמיון רבים בין טקסים כנסייתיים נוצריים ובודהיסטיים, מה שגרם לשתי הדתות להיראות דומות בעיני הסוחרים המוסלמים.[5]
הישועים בגואה ואנשי המסדר באירופה החליטו לשלוח משלחת יבשתית מהודו לקתאי, שהוזכרה על ידי המוגולים, כדי לגלות את מהות המדינה הזאת. בנטו דה גויס נבחר לאדם המתאים ביותר למסע הזה - איש אמיץ ובעל שיקול דעת טוב, שהיה בקיא בשפות ומנהגי האזור. אכבר אישר את התוכניות, והוציא לגויס מכתבי המלצה שישמשו אותו במהלך המסע בתוך האימפריה המוגולית, וכן מימן חלק מהמסע.[6][7]
בקתאי
קברים מלכותיים בעיר ירקנד
גויס עזב את העיר אגרה ונסע לעבר לאהור בסוף 1602 או בתחילת 1603 .[8] בפברואר 1603, עזב את לאהור עם השיירה השנתית אל קשגר. זהות הכיסוי שלו הייתה של סוחר ארמני בשם עבדאללה איסאי.[1] ליוו אותו שני יוונים שנבחרו על ידי חאבייר: כומר, ליאו גרימנו, שנסע לקאבול, וסוחר, דמטריוס, שנפרד גם מגויס בקאבול אך בהמשך הצטרף אליו בירקנד. במקום ארבעת המשרתים שניתנו לו באגרה, הוא שכר בלאהור ארמני המתגורר בעיר ההיא, יצחק, שליווה את גויס עד הסוף.[9]
מקאבול, גויס והארמני יצאו צפונה וחצו את ההרים בין פקיסטן לאפגניסטן. לאחר שעזבו את נחלתם של המוגולים ונכנסו לשטח שבסמכותו של החאן מסמרקנד ובוכרה,[10] הם עצרו בצפון אפגניסטן של ימינו. האזור היה נתון בסערת מאבקים ומלחמות נגד השליטים הבוכרים.
השיירה המשיכה מזרחה, בדרכים מסוכנות למעבר באזור הרי פמיר. המקומות המוזכרים אצלו במסע לא מזוהים ברובם[11][12] השיירה הגיעה לירקנד ( "Hiarchan" בדרום מערב סין הנוכחית) בחודש נובמבר 1603.
ירקנד הייתה בירת קשגריה (אגן טרים) עוד מימי אבו בכר חאן (1500 לערך).[13] גויס והארמני בילו שם שנה כדי לחכות להיווצרותה ויציאתה של שיירה לקתאי. הם ידעו כי כל כמה שנים יוצאת שיירה את ירקנד, כאשר בעיקר סוחרים מקומיים מעבירים סחורות, ואבנים יקרות לבירת קתאי (כלומר, בייג'ינג) במסווה של "מחווה" לקיסר מינג, משליטי מרכז אסיה שונים.
על פי המנהג, הקיסר היה בוחר בעצמו את אבן ג׳ייד הטובה ביותר ואת שאר האבנים ניתן היה למכור לסוחרים בבייג'ינג. השיירה העמוסת אבני הג׳ייד עזבה את ירקנד בנובמבר 1604. הם עצרו באקסו, שינג'יאנג, שהייתה עדיין בתוך הממלכה של קשגאר.
לאחר מכן חצתה השיירה את המדבר, והגיעה לתחנה הבאה - העיר סיאליס שהייתה מבוצרת מאוד, שם שהו הנוסעים שלושה חודשים, כאשר ראש השיירה חיכה לסוחרים נוספים.[14] לפי מסלול המסע, נראה כי העיר סיאליס הייתה ממוקמת בתוך המרחב של מונגוליה הפנימית הנוכחית. אבל זהותה המדויקת היא נושא לוויכוח בקרב היסטוריונים.[15] היו שחשבו שזו העיר קורלה. אולם אחרים חושבים כי זו קראשר, כ -50 ק"מ צפונית-מזרחית.[16]
בסיאליס השיירה פגשה שיירה אחרת, שחזרה מבייג'ינג לקשגריה. במהלך שהותם בבייג'ינג, או "קמבלו", בטורקית, התגוררו הקשגרים באותו מתקן לאירוח מבקרים זרים בו שהה ריצ'י, הישועי הראשון שהגיע לבירה הסינית. הקשגרים החוזרים סיפרו לגויס את מה שהם יודעים על המבקרים בסין, והם אפילו הראו לו חתיכת נייר עם כיתוב בפורטוגזית. גויס היה מרוצה, עכשיו היה בטוח כי ישועי סין צדקו בזיהוי העיר קתאי של מרקו פולו כסין ואת העיר קמבלו כעיר בייג'ינג .[17]
תקוע בסוז'ואו
שיירתו הגיעה לגבול הסיני בג'יאיוגואן ועד מהרה השיגה את האישור לחצות את החומה הגדולה כדי להמשיך אל סוז'ואו העיר הראשונה בתוך האימפריה מינג, שאליה נכנסו סמוך לסוף של 1605. אחרי שלוש שנים ו -6,000 קילומטר של מסע מפרך, היו לבנטו ויצחק 13 סוסים, חמישה משרתים ושני נערים. הם נשאו איתם שפע של אבני ג׳ייד יקרות, ושניהם היו במצב בריאותי טוב.[18] עם זאת, כאן אזל מזלם. לאימפריה של מינג היו חוקים מגבילים למדי לגבי כניסת זרים למדינה, ולקח חודשים רבים עד שהסוחרים המרכז אסייתיים הורשו להמשיך לחלקה הפנימי של המדינה.
בינתיים, בנטו ויצחק, שהיו כמעט כלואים בעיר הגבול, נאלצו להוציא את נכסיהם כדי להאכיל את עצמם במחירים המופקעים ששררו בה. גויס כתב מכתב לישועים בבייג'ינג וביקש מהם למצוא דרך להוציא אותו מסוז'ואו, אך המכתב לא נמסר, מכיוון שהוא לא ידע את הכתובת של עמיתיו בבייג'ינג, ונראה שהוא אפילו לא יכול היה לבקש מאף אחד לכתוב את המכתב בסינית. בסופו של דבר, ישועי בייג'ינג ביררו אודותיו מאנשים שהגיעו ממערב, אך הם גם לא יכלו ללמוד דבר מכיוון שהם לא ידעו את שמו "הארמני", או שהם שאלו את האנשים הלא נכונים.[19]
מצבה לזכרו של בנטו דה גויס, באיים האזוריים
המכתב השני של גויס, שנשלח בסביבות חג הפסחא1606, הגיע לבייג'ינג באמצע נובמבר. למרות מזג האוויר החורפי, ריצ'י שלח מייד את הישועי, ג'ובאני פרננדס לפגוש את בנטו.[20] פרננדס הגיע לסוז'ואו בסוף מרץ 1607 ומצא את בנטו חולה מאוד. בנטו נפטר 11 ימים לאחר בואו של פרננדס, ושאר חברי השיירה שלו, על פי המנהג, חילקו את רכושו בינם לבין עצמם.[21]
נדרשו מאמצים משפטיים לג'ובאני ויצחק ומספר חודשים כדי לשחזר חלק מהרכוש והמסמכים של גויס. לרוע המזל יומן הנסיעות שלו, שנאמר כי הוא שמר עליו בקפדנות, הושמד על ידי אנשי השיירה המוסלמים. מכיוון שהיה בו גם רישומים של סכומי הכספים שחלקם היו חייבים לו. לפיכך, רישומי משלחתו הם רישומים מפוקפקים, ומבוססים בעיקר על מספר מכתבים ששרדו ועל מידע שהשיג ריצ'י מיצחק וג'ובאני.[22]
יצחק וג'ובאני קברו את גויס בדרך נוצרית ככל שניתן בנסיבות העניין, והם נסעו לבייג'ינג. לאחר תחקיר על ידי ריצ'י במהלך שהותם בבייג'ינג, יצחק חזר להודו, דרך מקאו ומיצר סינגפור.[23]
מקורות
Wessels, Cornelius (1992). Early Jesuit travellers in Central Asia, 1603-1721. Asian Educational Services. pp. 1–42. ISBN 81-206-0741-4. (Reprint of the 1924 edition)
Bernard, H., Le frère Bento de Goes chez les musulmans de la Haute-Asie, Tientsin, 1934.
Bishop, G.,In Search of Cathay, Anand, 1998.
Cronin, V., The Wise Man From the West, Harvill Press, 2003
Millward, James A. (2007), Eurasian crossroads: a history of Xinjiang, Columbia University Press, p. 86, ISBN 0-231-13924-1
Trigault, Nicolas S. J. "China in the Sixteenth Century: The Journals of Mathew Ricci: 1583-1610". English translation by Louis J. Gallagher, S.J. (New York: Random House, Inc. 1953). This is an English translation of the Latin work, De Christiana expeditione apud Sinas based on Matteo Ricci's journals completed by Nicolas Trigault. In particular, Book Five, Chapter 11, "Cathay and China: The Extraordinary Odyssey of a Jesuit Lay Brother" and Chapter 12, "Cathay and China Proved to Be Identical." (pp. 499–521 in 1953 edition). There is also full Latin text available on Google Books.
"The Journey of Benedict Goës from Agra to Cathay" - Henry Yule's translation of the relevant chapters of De Christiana expeditione apud Sinas, with detailed notes and an introduction. In: Yule (translator and editor), Sir Henry (1866). Cathay and the way thither: being a collection of medieval notices of China. Issue 37 of Works issued by the Hakluyt Society. Printed for the Hakluyt society. pp. 529–596.
The report of a Mahometan Merchant which had beene in Cambalu: and the troublesome travell of Benedictus Goes, a Portugall Jesuite, from Lahor to China by land, thorow the Tartars Countreyes, A.D. 1598, in Purchas his Pilgrimes, Volume XII (1625), p. 222. The book is available in a variety of formats on archive.org,
^ 12Bento de Goes", in: Goodrich, Luther Carrington; Fang, Zhaoying (1976). Dictionary of Ming biography, 1368-1644. Volume 1. Columbia University Press. pp. 472–473.
^González de Clavijo, Ruy; Markham, Clements R. (translation and comments) (1859), Narrative of the embassy of Ruy Gonzalez de Clavijo to the court of Timour at Samarcand, A.D. 1403-6 (1859), pp. 133–134. There is also a 1970 reprint, with the same pagination).
