בית הדין לצדק של האיחוד האירופי (באנגלית: The Court of Justice of the European Union, בראשי תיבות: CJEU, בצרפתית: La Cour de justice de l'Union européenne, בראשי תיבות: CJUE; נקרא בעבר "בית הדין האירופי לצדק", באנגלית: The European Court of Justice, בצרפתית: la Cour de justice des Communautés européennes), הוא בית המשפט העליון של האיחוד האירופי. בית הדין הוקם ב-1952 ומקום מושבו בלוקסמבורג. הוא הסמכות העליונה לפירושן של אמנות האיחוד האירופי ושל חקיקת המשנה של האיחוד ובכך הוא מבטיח את יישומן האחיד בקרב המדינות החברות. תפקידו של בית הדין הוא להבטיח שהמדינות החברות ומוסדות האיחוד ימלאו את חובותיהם על-פי משפט האיחוד האירופי, וכן שמוסדות האיחוד לא יחרגו מסמכותם וגם לא יפגעו בזכויות היסוד של אזרחי האיחוד.
רקע
בראשית דרכו, בשנת 1952, בית הדין שימש כבית המשפט של קהילת הפחם והפלדה האירופית. בשנת 1957, עם הקמתן של קהילת האטום והקהילה הכלכלית האירופית, הוסכם שבית הדין ישרת את שלוש הקהילות גם-יחד. בכך קיבל את סמכויותיו הרחבות יותר וההכרה בו כבעל השפעה ויכולות אכיפה.
סקירה
בית הדין לצדק של האיחוד האירופי, על סמכויותיו הנרחבות כלפי המדינות החברות, מוסדות האיחוד ואזרחיו, מהווה תופעה ייחודית בזירת המשפט הבינלאומי, אשר מייצגת אולי יותר מכל את ההבדל הגדול שבין האיחוד האירופי לבין הסכמים וארגונים בינלאומיים אחרים[1].
בית הדין הוא הסמכות העליונה לפירושן של אמנת האיחוד האירופי ושל חקיקת המשנה באיחוד[2]. הוא ממלא תפקיד דומה לזה של בית משפט לחוקה ומשמש גם כבית משפט עליון. אומנם סעיפי האמנות השונות של האיחוד אינם סעיפים "קלאסיים" כמקובל בחוקות המסורתיות, אולם הבדל זה נגזר ממבנהו ומאופיו הייחודיים של האיחוד האירופי. משום כך, אין בשוני זה כדי לסתור את תפקודו כבית משפט לחוקה[3].
בית הדין אינו מתפקד כערכאת ערעורים על החלטות של בתי המשפט הלאומיים, אלא ממלא תפקיד של פוסק אחרון באמצעות האפשרות – ובמקרים מסוימים החובה – של בתי המשפט הלאומיים להעביר להכרעתו המקדמית סוגיות העוסקות במשפט האיחוד. תפקידו כפוסק האחרון בפירוש משפט האיחוד האירופי, ניתן לו גם ביחס למגילת הזכויות הבסיסיות (Charter of Fundamental Rights of the European Union), אשר מחייבת את כל מוסדות האיחוד האירופי. הפרלמנט האירופי הוא אחד המרוויחים העיקריים מפסיקות בית הדין, לאחר שזה פירש את חובת ההתייעצות של מועצת השרים והנציבות האירופית עם הפרלמנט כמחייבת בהליך החקיקה.
בית הדין תרם תרומה מכרעת לקידום האינטגרציה הכלכלית, המשפטית והחברתית בין מדינות האיחוד ולביצור מעמדם של מוסדות האיחוד ושל דברי החקיקה שהם מייצרים, וזאת במידה רבה באמצעות שימוש בגישת האקטיביזם השיפוטי. מערכת היחסים בין בית הדין לצדק של האיחוד האירופי לבין בתי המשפט הלאומיים במדינות החברות אינה מערכת יחסים מדרגית, אלא מבוססת על מבנה ייחודי של שיתוף פעולה, אשר פרופ' Jo Shaw מכנה "הקשר האורגני"[4].
מפסיקות בית הדין ניתן להסיק כי הוא פועל לעיתים לחיזוק אופיו הדמוקרטי של האיחוד, אם על ידי הגדרת תחום סמכויותיהם של המוסדות ואם על ידי קביעת מנגנון של קבלת החלטות, אשר מטמיע עקרונות דמוקרטיים של הפרדת רשויות, הגנת זכויות אדם וכיבוד "רצון העם" – אזרחי האיחוד האירופי.
הרכב
בכל אחת משתי הערכאות של בית הדין מכהנים 27 שופטים – שופט אחד מכל מדינה החברה באיחוד האירופי, וזאת לתקופת כהונה מתחדשת של שש שנים. על כלל המדינות החברות באיחוד לאשר את מינוייהם של כלל השופטים אך אין זה נהוג שמדינה חברה תתנגד למינויו של מועמד ממדינה חברה אחרת. עצמאותם המוחלטת של השופטים ביחס לממשלותיהן שמינו אותם, אינה מוטלת בספק. שופטי בית הדין האירופי ועובדיו מגלים נאמנות חוצת גבולות לעקרונות האיחוד האירופי, ולכל השופטים יש כישורים מקצועיים ואישיים להתמנות לשופטי בית המשפט העליון במדינותיהם. משפטנים מובהקים ואנשי אקדמיה גם הם כשירים למשרה השיפוטית. פיטורי שופט אפשריים אך ורק אם מתקבלת החלטה פה אחד, על ידי כל השופטים והפרקליטים הכלליים, שעל פיה השופט אינו יכול עוד למלא אחר דרישות התפקיד. למן כינונו של בית הדין לא יושם הליך זה, אך היו שופטים שהתפטרו מרצון.
השופטים נעזרים בתשעה פרקליטים ראשיים (Advocates-General). מדי שלוש שנים נעשית החלפה חלקית של השופטים ושל הפרקליטים הראשיים. לפי אמנת ליסבון, ניתן להגדיל את מספר הפרקליטים הראשיים (AGs) לבקשת בית הדין[5]. איטליה, אנגליה, גרמניה, ספרד, פולין וצרפת ממנות כל אחת פרקליט ראשי אחד, ושלושת הנותרים ממונים בסבב על ידי שאר המדינות החברות. תפקיד הפרקליט הראשי מבוסס על שיטת המשפט הצרפתית ובמיוחד על תפקידו של "הממונה מטעם הממשלה" (Commissaire du gouvernement) ב"בית הדין המנהלי" הצרפתי. עם זאת, תפקידו וסמכויותיו הם ייחודיים – עוזר שופט ומבצע את עבודת ההכנה בסוגיות הנידונות. בעבר, לפני כינונו של בית הדין בערכאה הראשונה, היוותה חוות דעתו נקודת פתיחה ובסיס משפטי מקצועי ומנומק שעליו יכלו השופטים לבנות את מערך הטיעונים וההסברים לפסיקתם, מעין החלטה של ערכאה נמוכה לשימוש העליונה. הפרקליטים הראשיים מעבדים ומנתחים את עובדות המקרה, לאור המשפט האירופי, לקראת הדיון לפני השופטים. חוות הדעת של הפרקליטים אינה מחייבת ולעיתים (רחוקות) ייתכן אף שבית הדין לא יאמץ חלקים ממנה, יסיק מסקנות שונות או יפסוק באופן שונה. לפי תיאורו של פרופסור אריה רייך, הפרקליטים הראשיים פועלים "כמעין מצפון קולקטיבי" של בית הדין האירופי, ומאחר שפסקי הדין של בית הדין על-פי רוב קצרים, עובדתיים ותמציתיים, מומלץ לבחון את המלצותיהם של הפרקליטים הראשיים לשם הבנת התשתית הרעיונית ומניעיו של בית הדין האירופי בפסיקותיו השונות.
נשיא בית הדין נבחר על ידי השופטים – בבחירה עצמאית שאינה חשופה להתערבותו של כל מוסד אירופי אחר – לכהונה מתחדשת של שלוש שנים. רשם בית הדין נבחר באותו אופן שבו נבחר הנשיא.
בבית הדין ובערכאה הראשונה פועלים גם בעלי תפקידים נוספים: רשם, עוזרים משפטיים לשופטים ושירותים מקצועיים כגון חטיבת מחקר, המעסיקה עורכי דין מכל המדינות החברות, ספרייה משפטית, חטיבת תרגום ועוד.
סמכות
ההרכב והסמכויות העקרוניות של בית הדין קבועים בסעיף 19 לאמנת האיחוד (Treaty on (European Union. סעיף זה קובע בין היתר שבית הדין "יבטיח שבפירושן וביישומן של האמנות יישמר החוק". כמו כן הוא קובע שלוש סמכויות בסיסיות לבית הדין, על ערכאותיו השונות:
- לדון ולהחליט בעתירות המובאות על ידי מדינה חברה, מוסד של האיחוד האירופי ואנשים או ישויות משפטיות;
- ליתן הכרעות מקדמיות לבקשת בתי משפט או ערכאות של המדינות החברות ביחס לפרשנות של משפט האיחוד או לתוקפן של פעולות שאומצו על ידי מוסדות האיחוד;
- להכריע בכל עניין אחר שנמסר לבית הדין על ידי האמנות המכוננות.
לבית הדין יש סמכויות נוספות שנוצרו עם השנים, בעיקר כנגזרת מפסיקה ומפירושן של ההוראות לעיל. ככלל, ניתן לחלק את הסמכויות לשש עיקריות:
הפניה מבתי משפט מדינתיים לקבלת הכרעה מקדמית על משפט האיחוד
סמכות זו היא אולי החשובה ביותר מבין סמכויות בית הדין, והיא גם זו הממלאת את עיקר זמנו. כך לדוגמה, בשנת 2005, מתוך 574 התיקים החדשים שהוגשו לבית הדין, 254 היו הפניות להכרעה מקדמית (על פי נתונים שפורסמו בדוח של בית הדין). היא מאפשרת לבית הדין להבטיח שהנורמות של משפט האיחוד יחדרו גם למערכות המשפט המדינתיות בהתאם לדוקטרינת ההשפעה הישירה ושתינתן להן פרשנות אחידה בכל רחבי האיחוד.
הפעלתו של ההליך לפי סעיף 267 תלויה באופן מוחלט כמעט בבתי המשפט הלאומיים, בעלי הפררוגטיבה להחליט אם להפנות סוגיה מסוימת לבית הדין. ההוראות להפניית בקשה להכרעה מקדמית פורשו באופן רחב ביותר, כדי שגופים נוספים, שאינם קרויים בהכרח "בתי משפט" או "בתי דין" ואשר אינם מהווים חלק בלתי נפרד ממערכות המשפט הרגילות של המדינות החברות, יוכלו גם להפנות אליו בקשות להכרעה מקדמית, אם הם ממלאים תפקידים שנתונים בדרך כלל בידי בתי משפט. הליכי בוררות, גישור ופישור והליכים אחרים ליישוב סכסוכים אינם בגדר ההליך, אף אם הצדדים מעוניינים בכך.
בית משפט באחת ממדינות הקהילה, שלפניו מתעוררת שאלה הדורשת הכרעה והנוגעת לפרשנות של אמנת ה-TFEU או ה-Euratom, של חקיקת המשנה שנעשתה על פיהן, או של חלק מן ההוראות של אמנת האיחוד, רשאי להפנות שאלה זו לבית הדין לצדק של האיחוד האירופי לשם קבלת הכרעה מחייבת. אם אותו בית משפט הוא הערכאה הסופית מבחינת האזרח (כלומר, שאין עליה זכות ערעור לערכאה מדינתית גבוהה יותר), הרי שהוא מחויב להפנות את השאלה לבית הדין. האזרח אינו יכול אפוא לתקוף את פעולות רשויות המדינה (להבדיל מפעולות רשויות האיחוד) ישירות לבית הדין. אם הוא סבור כי רשות מדינתית הפרה כלפיו את כללי משפט האיחוד, עליו לתבוע את הרשות בערכאה המדינתית המוסמכת, ולהסתמך בפניה על כללים אלה. חשוב שבית הדין לא יפסוק בתביעה לפני בית המשפט הלאומי, לפיכך תשובתו לשאילתה היא מופשטת או קשורה רק בעקיפין לעובדות המקרה – משאיר לבית המשפט הלאומי את יישום תשובתו. המנגנון מקטין את עוצמת החיכוך הפוטנציאלי בין בית הדין לבין רשויות המדינה החברה, בכך שהוא מותיר את הנפקת פסק הדין האופרטיבי נגד רשויות אלה – כאשר כך נדרש – לבתי המשפט של אותה מדינה.
החולשה המשמעותית של הליך לפי סעיף 267, היא שמבחינה אינהרנטית אין דרך לוודא יישום נכון, מאחר שפירוש החלטת בית הדין עלול להיות באופן שגוי. בכך, חושף בית המשפט הלאומי את המדינה החברה לתביעה על אי יישום, לפי סעיף 258 או 259. באופן היפותטי קיימת סכנה שהמדינה תיחשב כמפרה את משפט האיחוד במקרה שבו בית המשפט הלאומי אינו מבקש הכרעה מקדמית ומונע יישום נכון של המשפט האירופי. רשות מדינתית שתסרב למלא אחר ההכרעה, מתעמתת בראש ובראשונה עם בית המשפט שלה, ולא רק עם בית הדין של האיחוד. ממילא, הסיכוי לאי ציות נמוך מאד.
תביעות נגד מדינות חברות על אי מילוי התחייבות על פי האמנה
לפי סעיפים 258–259 לאמנת ה-TFEU, הנציבות האירופית (סעיף 258) או מדינה חברה אחרת (סעיף 259) יכולות לתבוע את המדינה החברה, רק לאחר שהנציבות מסרה חוות דעת מנומקת ולאחר שלמדינה "פורעת החוק" לכאורה ניתנה האפשרות להציג את עמדתה וטיעוניה. זוהי סמכות שיפוט בינלאומית באופייה, שהרי משני צדי המתרס עומדים נושאים של המשפט הבינלאומי, ועילת התביעה היא הפרה של אמנה או של חקיקת המשנה המבוססת עליה[6]. סעיף 258 חריג לסמכות השיפוט הבינלאומית הקלאסית, מאחר שהשאלה העיקרית בבסיס תביעות אלה היא אם המצב המשפטי במדינה הנתבעת תואם את הדרישות של משפט האיחוד. המדינות החברות מניחות לנציבות לתבוע לבדה, ואינן ששות לעשות שימוש בסעיף 259, מאחר שהנציבות היא המוסד המתאים לחקור הפרה של חקיקת האיחוד, בהיותה "שומרת האמנות" והמוסד המופקד על יישומן. לראיה, עד לשנת 2006 ניתנו שני פסקי דין בלבד על פי סעיף 259. למן כניסתה לתוקף של אמנת מאסטריכט (הוחלפה על ידי אמנת ליסבון), לבית הדין לצדק של האיחוד האירופי יש סמכות לקנוס מדינות חברות שלא יישמו את החלטותיו, אך רק לאחר שהנציבות הביאה את הנושא בשנית לעיונו של בית הדין. למשל: ביולי 2000 הטיל בית הדין לצדק של האיחוד האירופי קנס על יוון בסך 20,000 אירו על כל יום שבו נמנעה המדינה מלנקוט את הצעדים הנדרשים בהתאם להחלטתו מאפריל 1992.
תביעות נגד מוסדות הקהילה
בהתאם לסעיף 263, מדינה חברה, מועצת השרים או הנציבות האירופית רשאים לתבוע את מוסדות האיחוד האירופי, אם הפרו דרישות פרוצדורליות מהותיות, הוראות האמנה או כל חוק שנחקקה ליישומה, או השתמשו לרעה בסמכויותיהם. במקרים מסוימים גם הפרלמנט האירופי, בית המשפט לביקורת והבנק המרכזי האירופי רשאים לתבוע על פי הסעיף. הסעיף מאפשר גם ליחידים או לכל אישיות משפטית אחרת להגיש תביעה בנוגע להחלטות של מוסדות האיחוד, ובלבד שהן מופנות כלפיהם ישירות או נוגעות בהם באופן אישי. חוקת האיחוד האירופי[7] - שנדחתה ונגנזה בעקבות משאלי העם בצרפת ובהולנד – הציגה בנושא זה שינוי, שלפיו תינתן ליחידים אפשרות רחבה יותר לתבוע את מוסדות האיחוד, אם אלה חרגו מסמכותם בעת אימוץ חקיקה, במיוחד אם חקיקה זו אינה דורשת חקיקה מיישמת על ידי המדינות החברות ועל-כן אינה נתונה לפיקוחם של בתי המשפט הלאומיים. סעיף 264 מעניק את הסמכות להכריז על בטלות של מעשי חקיקה, גם אם אינם בגדרה של חקיקת המשנה (תקנה/הנחיה/החלטה/המלצה), כמו-גם החלטות של הבנק האירופי המרכזי ושל הפרלמנט האירופי, וזאת בהתאם לעילות התקיפה שנקבעו בסעיף 263. השימוש בסעיף 264 נעשה במקרים נדירים, אך אין זה נדיר שסעיף 263 וגם 264 נזכרים בכתב התביעה. עם זאת, בית הדין נוטה לבסס את החלטותיו על סעיף 263. סעיפים 265–266 מאפשרים לדרוש את מילוי ההכרעה, ואם לא, רשאי בית הדין לקנוס את האורגן כאמור. זוהי אפוא סמכות שיפוט חוקתית או מינהלית ביסודה, כדוגמת זו שממלאת בג"ץ אלינו.
תביעות לפיצויים נגד מוסדות האיחוד
בית הדין מוסמך גם לדון בתביעות לפיצויים על נזקים שנגרמו על ידי אחד ממוסדות האיחוד או מי מעובדיה, וזאת בהתאם ל"עקרונות הכלליים (של דיני הנזיקין) המשותפים לחוקי המדינות החברות". סמכות השפיטה מעוגנת בסעיף 268 לאמנת ה-TFEU. עצם החבות בנזיקין נקבעה בסעיף 340.
סמכות בהתאם לתניית שיפוט בהסכמים ובחוזים שנחתמו על ידי האיחוד או המדינות החברות
על פי סעיפים272–273. הכוונה היא לחוזים והסכמים ובהם תניית שיפוט המקנה סמכות שיפוט בלעדית לבית הדין, למשל, אמנת בריסל בדבר סמכות השיפוט והאכיפה של פסקי דין בנושאים אזרחיים ומסחריים.
פניות לקבלת חוות דעת בית הדין בנושא הסכמים בינלאומיים
בהתאם לסעיף 218(11) לאמנה, הפרלמנט האירופי, מועצת השרים, הנציבות האירופית או המדינות החברות רשאים לבקש מבית הדין לחוות את דעתו אם הסכם בינלאומי, אשר מי מהם מתעתד לחתום עליו, תואם את ההוראות של אמנות האיחוד. נערך להסכם "מבחן חוקיות אפריורי" – אם נמצא שאינו תואם את משפט האיחוד, יוכל להיכנס לתוקפו רק אם ישונו הוראותיו, כך למשל, ההסכם המקורי עם מדינות אפט"א להקמת המרחב הכלכלי האירופי (EEA Agreement) נפסל על ידי בית הדין; או אם תשונה אמנת האיחוד עצמה באמצעות ועידה בין ממשלתית (אפשרות נדירה); אפשרות נוספת היא שההסכם לא ישונה והאיחוד האירופי לא יהיה צד לו, כפי שקרה עם האמנה האירופית להגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד. חוות דעתו של בית הדין עשויה להועיל במיוחד במקרים שבהם יש לקבוע למי הסמכות בניהול יחסי חוץ בתחום מסוים – לאיחוד, למדינות החברות או שמא ההסכם הנידון הוא "הסכם מעורב" ועל כן סמכות זו נחלקת ביניהם. כך נקבע, למשל, בנוגע להסכם ארגון הסחר העולמי (WTO Agreement).
פרוצדורה וההליך המשפטי
כל השפות הרשמיות של האיחוד האירופי הן גם השפות הרשמיות של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי, אומנם שפת העבודה הנהוגה בפועל היא צרפתית. מדובר בנוהג שאין לו כל בסיס חוקי. בית המשפט הדגיש כי "חקיקת האיחוד האירופי בכל אחת מהשפות הרשמיות היא אותנטית במידה שווה", ואין ערך או משקל שונה הנקבע בהתאם לגודלה היחסי של דוברי אותה שפה במרחב האיחוד האירופי.
ישנם שמונה הרכבים שונים. הדיונים מתנהלים בדרך כלל בהרכבים שונים של עד שבעה שופטים ולעיתים נדירות אף ב"הרכב מלא" (Full Court) או "הרכב מורחב" (Grand Chamber) של שלושה עשר שופטים. דיונים בהרכבים מורחבים מתקיימים בהליכים לפיטורי נציב הקבילות האירופי (The European Ombudsman); בהליכים לפיטורי אחד מחברי הנציבות האירופית אשר חרג מחובותיו לאיחוד; למשל: נקבע, בהרכב מורחב, שחברת הנציבות לשעבר (ולשעבר גם ראש ממשלת צרפת), הנציבה אדית קרסון, פעלה בעבודתה בניגוד לחובותיה כלפי האיחוד האירופית; כשמדינה חברה או אחד ממוסדות האיחוד האירופי הם צד להליכים, והם מבקשים לקיים את הדיון בהרכב מורחב; בפסקי דין מורכבים ובעלי חשיבות מיוחדת.
כל החלטה מתקבלת על דעת כל שופטי ההרכב, כלומר לא מתקיים מוסד "דעת מיעוט", ועליה חותמים כל השופטים שישבו בדין. על אף החשאיות המוחלטת בנוגע לקבלת ההחלטות בפסקי הדין, ידוע כי מתגלעות מחלוקות בסיסיות, בעיקר לנוכח ההרכב המגוון של השופטים, הבאים ממסורות משפטיות שונות.
ההליך המשפטי מתנהל בעיקרו בכתב ומתבסס על המצאת "כתבי בית דין" (ראה ערך דיון אזרחי) ומסמכים אחרים. בהשוואה להליך בכתב, רק חלק קצר מההליך המשפטי מתקיים בעל פה. בית הדין מחליט אם ישמע עדים או עדויות אחרות, ואם אלה יישמעו בשימועים נפרדים (הנוהג המקובל) או בעת ההליך המשפטי בעל פה. חקירות העדים נעשות על פי רוב על ידי בית הדין. להליך המשפטי שותפים גם הפרקליט הראשי וגם "השופט הממונה על התביעה" (Judge-Rapporteur), שנהוג שלא יהיה אזרח של מדינה שהיא צד לתביעה. על פסק דין של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי ניתן לערער רק אם התגלו עובדות חדשות. על חלוקת התיקים בין ההרכבים השונים מופקד נשיא בית הדין.
המדינות החברות ומוסדות האיחוד מיוצגים בכל תביעה על ידי משפטנים שנמנים עם פי רוב עם משרדי המשפטים של המדינות החברות או עם המחלקות המשפטיות של מוסדות האיחוד, בהתאמה. יחידים וגופים פרטיים שהם צד לתביעה מחויבים בייצוג משפטי.
בית המשפט הכללי – (General Court Le Tribunal)
ערך מורחב – בית המשפט הכללי (האיחוד האירופי)
בית משפט זה (שתחילה נקרא "בית המשפט בערכאה ראשונה – Court of First Instance) הוקם בשנת 1988 והחל בעבודתו בשנת 1989, עם סמכויות מוגדרות ומוגבלות יותר מאלה של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי. יודגש כי בית המשפט הכללי הוא חלק בלתי נפרד מבית הדין לצדק של האיחוד האירופי, אף שהוא פועל באופן עצמאי. עם זאת, הוא חולק שירותים אדמיניסטרטיביים, דוגמת שירותי תרגום.
הקמתו, בהתאם להחלטתה של מועצת השרים, נועדה להקל את עומס העבודה של בית הדין ולזרז את מתן החלטותיו. לכן הוטל עליו לעסוק בתביעות שהרקע העובדתי שלהן מורכב במיוחד. ההפחתה בעומס העבודה הושגה באופן מצומצם, וזאת לנוכח התהליך המקביל של התגברות קצב התביעות. בניסיון נוסף להקל, הוקם בשנת 2004 בית הדין של עובדי שירות האיחוד האירופי (European Union Civil Service Tribunal). לפני הקמתו, שימש בית המשפט הכללי גם כבית דין לעבודה, ודן בסכסוכים בין פקידים של מוסדות האיחוד לבין המוסדות עצמם. נכון ל-2014, בית המשפט הכללי מוסמך לדון בערעורים על פסיקותיו של בית הדין במספר מוגבל של סוגיות משפטיות.
כמו הערכאה העליונה, מקום מושבו בלוקסמבורג ומכהנים בו עשרים ושמונה שופטים. (כיום ישנה הצעה להכפיל את מספר השופטים ל-56 כדי להקל על עומס התיקים בפני בית המשפט). הדיונים מתקיימים לפני דן יחיד, בעיקר כשאופייה של התביעה אינו מורכב, או עד שישה שופטים. כ-75% מהתביעות הנשמעות נידונות לפני הרכב של שלושה שופטים. הדיונים יכולים להתקיים גם בהרכב מורחב של שלושה עשר שופטים או בהרכב מלא, וזאת במקרים מסובכים מבחינה משפטית או שחשיבות הנושא הנידון מצדיקה זאת. ניתן להחליט על שינוי ההרכב בכל שלב משלבי הדיון ובכל עניין ביוזמת בית הדין או במענה לדרישת הצדדים.
ככלל, בערכאה זו אין פרקליטים ראשיים, אך שופט בית המשפט הכללי יכול להיקרא למלא תפקיד של פרקליט ראשי בערכאה העליונה. אף על פי כן, הרכב בית המשפט הכללי יכול להסתייע בפרקליט ראשי כשבית הדין מקיים דיון בהרכב מלא או כשעולה שאלה משפטית סבוכה. אם עולה שאלה כאמור אך לא מתמנה פרקליט ראשי, ניתן לדרוש שהמקרה יידון בהרכב מלא (סעיפים 17 - 18 לתקנון בית המשפט).
השופטים מתמנים לתקופה של שש שנים על פי אמות מידה זהות לשופטי הערכאה העליונה. אופן בחירתם של הנשיא והרשם זהה גם-כן לערכאה העליונה. נשיא בית המשפט הכללי הוא שקובע את אופן חלוקת התיקים וארגון ההרכבים.
היקף סמכויותיו השיפוטיות של בית המשפט הכללי גדל מידי תקופה והוא מוסמך היום לדון בכל התביעות המובאות על ידי המדינות החברות או מוסדות האיחוד. חלק ניכר מעבודתו מוקדש לתביעות בנושאי הגבלים עסקיים (דיני תחרות, מניעת היצף וייבוא נתמך), לתביעות בנוגע לסימני מסחר של האיחוד ולתקיפות ישירות של אזרחי האיחוד נגד מוסדותיו. כל מקרה של הפרת חובה חקוקה או הימנעות של אחד ממוסדות האיחוד לפעול בהתאם לחוק עשוי לגרור דיון. בנוסף, הוא מוסמך לדון בעתירות לבטלות של חקיקת משנה של האיחוד.
למעשה, מדובר בערכאה השיפוטית האדמיניסטרטיבית של האיחוד האירופי. בית הדין לצדק של האיחוד האירופי נוהג להעביר לבית המשפט הכללי תביעות שהגיעו אליו בשוגג ואשר יכולות להתברר במסגרתו. עם העברת התביעה, לא ניתן להחזירה לבית הדין לצדק של האיחוד האירופי (ולהפך). ניתן לערער על החלטות בית המשפט הכללי לפני בית הדין לצדק של האיחוד האירופי, אולם בשאלות משפטיות בלבד. בהתאם לסעיף 225 לאמנת האיחוד, אי אפשר להפנות לבית המשפט הכללי בקשות להכרעות מקדמיות.
השפעה על האינטגרציה האירופית
ניתן לומר שבית הדין נהנה מסמכות רחבה בכל שדרות המשטר המשפטי של האיחוד, ובכל מערכות היחסים השונות באיחוד: בין מוסדות האיחוד לבין המדינות החברות; בין המוסדות לבין עצמם; בין המדינות החברות לבין עצמן; בין אזרחי האיחוד לבין מוסדותיו;, בין אזרחי האיחוד לבין המדינות החברות; ואפילו בין אזרחי האיחוד לבין עצמם. אף שהעמדה המקובלת היא שאין תחולה ישירה אופקית של נורמות האיחוד (כלומר, בין אזרח לזולתו), ייתכנו מקרים רבים שבהם שאלות של משפט אירופי יכולות להשפיע על מערכת היחסים בין פרטים, ואשר יופנו לקבלת הכרעה מקדמית של בית הדין[8]. ההיסטוריה אף מלמדת שהיה לבית הדין תפקיד מרכזי מאוד בקידום תהליך האינטגרציה האירופית ובתהליך הפיכתו של האיחוד האירופי למבוסס על שלטון חוק.
ביקורת
השפעת פסיקתו של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי על מערכות החוק הלאומיות של המדינות החברות באיחוד האירופי מעוררת גם ביקורת מצד ראשי המדינות החברות. אחת הביקורות המפורסמות והמצוטטות ביותר היא הצהרתו של מישל דברה, לשעבר ראש ממשלת צרפת, אשר הכריז בשנת 1979 כי הוא "מאשים את בית הדין האירופי...בשיגעון-גדלות חולני". ידועה לא פחות היא הצהרתה של מרגרט תאצ'ר, לשעבר ראש ממשלת בריטניה, אשר הסבירה בשנת 1992, במהלך דיון בפרלמנט הבריטי, כי בית הדין לצדק של האיחוד האירופי "עסוק בפרשנות מחודשת של נושאים רבים מכדי להעניק לעצמו ולקהילה סמכויות נוספות על חשבוננו".
דוקטרינת התחולה הישירה הייתה גורם מרכזי לפתיחת מתקפת הביקורת, לאחר ההכרעה בפסק דין Van Gend en Loos – שלפיה להוראות אמנת הקהילה האירופית יש תחולה ישירה בתוך המדינות ואזרחיהן יכולים להסתמך על משפט האיחוד גם לפני בתי המשפט הלאומיים של המדינות החברות. "משפט הקהילה מטיל על-כן לא רק חובות על פרטים, אלא גם מיועד להעניק להם זכויות, אשר הופכות לחלק ממורשתם המשפטית", קבע בית הדין. בעקבות עקרון התחולה הישירה והיות האיחוד "משטר משפטי חדש", חששו המדינות החברות מפגיעה משמעותית בריבונותן. הביקורות התגברו לאחר פרשת Costa v. ENEL, שקבע את עקרון עליונות משפט הקהילה על-פני משפט המדינות.
הביקורות הן בעיקר שבית הדין קונה לו סמכויות שלא ניתנו לו באמנות המכוננות. בכך, פוגע בית הדין במרחב הריבונות הלאומית של המדינות החברות ובמבנה המיוחד של האיחוד האירופי. כנגד, יש הטוענים כי הוא נוקט דווקא איפוק וריסון הראויים לשבח[9], וכי ללא פרשנותו האקטיביסטית מפעל האינטגרציה האירופית לא היה מצליח להגיע למקום שבו הוא נמצא היום.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אריך רייך "משפט האיחוד האירופי: עקרונות ומוסדות", בספר: משפט בינלאומי 159, 182) מהדורה שנייה, רובי סיבל ויעל רונן עורכים, 2010).
- ^ ס' 288 לאמנת תפקודו של האיחוד האירופי (TFEU) קובע את סוגי חקיקת המשנה של האיחוד האירופי.
- ^ ליאור זמר, שרון פרדו "הרהורים על אקטיביזם שיפוטי: מקרה בית המשפט האירופי" משפט ועסקים ז 203, 230 (ספטמבר 2007). (להלן: רייך)
- ^ Jo Shaw, The Law of the European Union (3rd ed., 2000)
- ^ נלי מונין, משפט האיחוד האירופי אחרי אמנת ליסבון (2012), 48.
- ^ חוה שחור-לנדאו "בית הדין של הקהילייה האירופית וסמכויותיו" עיוני משפט כרך ט, 159 (תשמ"ג) בעמ' 167-166.
- ^ Treaty Establishing a Constitution for Europe, Official Journal C 310 of 16 December 2004, ניתן לצפייה ב: http://eur-lex.europa.eu/LexUriServ/LexUriServ.do?uri=OJ:C:2004:310:FULL:EN:PDF
- ^ דוגמה מפסק הדין בעניין הנוגע לישראל Oil v. Sun International http://eur-lex.europa.eu/LexUriServ/LexUriServ.do?uri=CELEX:61984CJ0174:EN:PDF
- ^ לדיון מעמיק בשתי גישות ביקורתיות אלה ראו: Hjalte Rasmussen, On Law and Policy in the European Court of Justice: A Comparative study in Judical Policymaking (1986); Joseph H.H Weiler, The Court of Justice on trial – A Review of Hjalte Rasmussen: On Law and Policy in the European Court of Justice, 24 Common Mkt.L. Rev. (1987)
