ההתיישבות היהודית בבייליצה החלה במחצית השנייה של המאה ה-17, הקהילה גדלה במהירות והייתה לקהילה המשמעותית באזור. ברישומי מיסים של ועד מדינת ליטא מ-1720, נכתב שגובה המס ששילמה קהילת בייליצה, היה 600 זהובים גבוה יותר מהמס המקביל ששילמה קהילת נובוגרודק. יהודי העיירה התפרנסו כחוכרי יערות וסוחרי עץ, שהעסיקו יהודים רבים אחרים; סוחרי פרוות ועורות; יצרני יי"ש ועוד.
במאה ה-18, בשל מלחמות, התדלדלה האוכלוסייה הכללית והיהודית במקום, אך חזרה לפרוח במאה ה-19. עם כניסתם לתוקף של חוקי מאי 1882, שאסרו על יישוב יהודים בכפרים, נוספו לעיירה תושבים יהודים רבים מכפרי הסביבה. מספר התושבים היהודים הגיע לשיא בסוף המאה, ועמד על כ-680 איש. גלי ההגירה בראשית המאה ה-20 ומלחמת העולם הראשונה, דלדלו את היישוב היהודי בבייליצה בצורה משמעותית.
בין מלחמות העולם התדרדר עוד יותר מצבם הכלכלי של יהודי בייליצה, עם הלאמת היערות, וחרמות של הפולנים המקומיים על מסחר עם יהודים ורכישת תוצרת שלהם. תקנות אחרות הצרו את צעדי יתר העסקים היהודים והביאו לסגירתם.
ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיירה, ובשל עלילה שרפו את רוב בתי היהודים ומבני הציבור שלהם. ביולי עינו למוות את רב העיירה ורצחו ביריות בבית הקברות 36 יהודים נוספים. בנובמבר אותה שנה חולקו 600 היהודים שנותרו בבייליצה לגטאות: גטו לידא, גטו ז'טל וגטו שצ'וצ'ין. בעת כניסת הצבא האדום לבייליצה ביולי 1944, לא נותר בה ולו יהודי אחד.