PROFILPELAJAR.COM

בחירות אזוריות הן שיטת בחירה הנפוצה במרבית מדינות העולם הדמוקרטיות כגון: בריטניה, גרמניה, ארצות הברית. על פי שיטה זו ישנה חלוקה של המדינה למספר מחוזות בחירה, הנקבעים מראש על ידי הממשל וועדותיו, כאשר כל מחוז בוחר את נציגיו לבית הנבחרים – הפרלמנט. בחלק מהשיטות האזוריות, כל מחוז בוחר נציג אחד, ובחלקן – כל מחוז בוחר מספר נציגים. אנשים השואפים להיבחר לפרלמנט (או להיבחר מחדש) מתמודדים על קולות הבוחרים לפי אזורי הבחירה, ומי מהם שזוכה במספר הקולות הרב ביותר באזורו מקבל מנדט, או לחלופין משפר את מקומו ברשימה המפלגתית. כך למעשה נוצר מצב שבו בית הנבחרים מורכב מנציגי מחוזות המחויבים מעבר למפלגתם למחוז בחירתם, וכך הדגש ניתן לא רק להיבט הלאומי-קולקטיבי אלא גם להיבט המקומי.^[1]

השיטה הנפוצה הנוספת היא בחירות ארציות, הנהוגה לדוגמה בישראל, ובה המדינה כולה היא אזור בחירה אחד.

מקור השיטה האזורית

מקור השיטה הוא במבנה הפיאודלי של מעצמות אירופה. בעבר היו מחולקות המדינות למחוזות אשר נשלטו בידי אדונים. כאשר נוצר מעבר למדינה המודרנית, וזכות הבחירה הפכה להיות רווחת הכלל, נותרו המחוזות בעיניהם כאזורי בחירה. ניתן לראות דוגמה בולטת לכך באנגליה, שהייתה מעוז הפיאודליזם, וחלשה על חלק נרחב מן העולם על ידי קולוניות (קולוניאליזם), אשר הושפעו ממנה, מרעיונות הפיאודליזם והחלוקה למחוזות.^[2]

סוגי בחירות אזוריות

בחירות אזוריות משולבות – שיטה שבה יש חלוקה של ההצבעה בין הצבעה כלל-ארצית לבין הצבעה אזורית. ישנה קביעה מראש מה יהיה יחס הקולות וכיצד תתבצע החלוקה. כך למעשה מצביע האזרח הן בבחירות אזוריות והן בארציות. מטרתה של שיטה זו היא ליהנות מיתרון הקשר והאחריות בין הבוחר לנבחר, אך יחד עם זאת לוודא שלא יהיו סטיות חמורות בהצבעה במידה שכלל האוכלוסייה הייתה מצביעה.
בחירות אזוריות גרידא – בחירות בהן נציגי בית הנבחרים נבחרים אך ורק בבחירות אזוריות, על פי חלוקה גאוגרפית.^[3]

דרכי בחירה

בסוגיית הבחירות האזוריות ישנו נתון חשוב לציון, והוא מספר הנציגים מכל מחוז בחירה. גם כאן ישנה חלוקה בין מדינה למדינה לפי ראות עיניה והבנת האוכלוסייה, המערכת הפוליטית והרכב בית הנבחרים.

מספר רב של נציגים – בשיטה זו נבחרים מכל אזור מספר נציגים. ייתכנו מחוזות שבהם ייבחרו שלושה נציגים וייתכנו אף יותר או פחות, בהתאם למספר בעלי זכות הבחירה במחוזות השונים. ריבוי הנציגים מכל מחוז נועד לשמר את עקרון הייצוג והיחסיות שעליהם מתבססת הדמוקרטיה. שימוש בשיטה זו מביא לריבוי מפלגות ועל כן מחייב ממשל קואליציוני, שלעיתים קרובות נוטה לחוסר יציבות, אך עם זאת, בשיטה זו בית הנבחרים מייצג טוב יותר את כלל הקולות בחברה.^[4]
נציג אחד מכל מחוז – בשיטה זו המדינה מתחלקת למספר מחוזות בחירה לפי מספר המושבים בבית הנבחרים (אם מדובר בשיטה אזורית גרידא) ובכל מחוז בחירה נבחר נציג אחד בלבד. לחלופין ניתן להקצות לבחירה האזורית מספר מסוים של מושבים מתוך כלל המושבים, ואז המדינה מחולקת למחוזות לפי מספר המושבים שהוקצו לבחירה האזורית.^[5] שיטה זו מעודדת את היווצרותה של מערכת דו-מפלגתית. ברוב המקרים, כאשר הבחירות נערכות בשיטה זו, שתי המפלגות הגדולות מקבלות כ-90% מכלל הקולות, דבר שמאפשר יציבות ממשלתית אך מחליש את המפלגות הקטנות, שזוכות לייצוג מועט, ובכך למעשה עלול להימנע ייצוגן של קבוצות מיעוט בחברה.^[1]

יתרונות וחסרונות השיטה

יתרונות

עידוד הקשר בין הבוחר לנבחר הציבור – כאשר המועמדים נבחרים בבחירות אזוריות רמת המחויבות שלהם לבוחרים עולה, וזאת בשל הקשר הפרטני. הבחירה מצטמצמת מרמת המדינה לרמת המחוז כך שניתן ליצור מחויבות ואחריות בין הנבחר לבוחריו.
ממשל יציב יותר – בבחירות אזוריות עולה כוחן של המפלגות הגדולות במידה שלא תחייב אותן בהכרח להיכנס לממשל קואליציוני המהווה כשל ממשל.
זרימת כוחות חדשים למשחק הפוליטי – האפשרות להיבחר לפי אזור, מקילה על כניסת מוחות רעננים וצעירים למערכת הפוליטית.^[3]

חסרונות

בשל קיומם של שינויים דמוגרפיים, יש לעשות רענון ובחינה מחדש מדי תקופה של החלוקה האזורית. לדוגמה, בבחירות אזוריות במחוזות חד-נציגיים, חשוב לוודא שבכל המחוזות יש מספר שווה (בקירוב) של בעלי זכות בחירה. הקביעה מחדש של מחוזות הבחירה יכולה להוות פתח למניפולציות ושליטת יתר בידי השלטון המכהן (ראו הטיה בקביעת מחוזות בחירה).
השיטה האזורית מעלה את כוחן של המפלגות הגדולות ומפחיתה מכוחן של הקטנות. הדבר פוגע בעקרון הייצוגיות של הדמוקרטיה, מפני שייתכנו זרמים או דעות בעם אשר קולם לא יישמע ולא ייוצג. מנגד, ריבוי מפלגות עלול להוביל לחוסר יציבות ממשלית.^[6]

הדיון בישראל בנושא מעבר לבחירות אזוריות

הממשל בישראל הוא תוצאה של מפתח המפלגות ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט, אשר המשיך עם קום המדינה. בשל אי יציבות הממשלים הרווחת בישראל, קיים דיון בנושא שינוי שיטת הבחירות, מתוך שאיפה ששינוי שכזה יביא לכינונו של ממשל יציב.^[6] מוועדות הבדיקה השונות שנערכו במשך השנים עולה כי אם יחול שינוי בשיטת הבחירות, יהיה זה מעבר לבחירות אזוריות משולבות.^[1] משמע – חלק מן המנדטים בכנסת יחולקו על פי השיטה האזורית כשלכל אזור נציג אחד, ואילו היתר ימשיכו להיבחר על פי השיטה הכלל-ארצית היחסית. פתרון זה, שעודו שנוי במחלוקת, נובע ממסקנת הוועדות השונות שהוקמו במשך השנים, ונובע מההבנה כי במעבר לשיטה אזורית גרידא ישנה סכנה בחלוקה לא נכונה של אזורי הבחירה, דבר שעלול להוביל לעיוותים בתוצאות הבחירות.^[7] השינוי בשיטת הבחירות מצריך שינוי בסעיף 4 של חוק הכנסת. שינוי שכזה מחייב רוב של 61 חברי כנסת. בעבר, כאשר החל הדיון בנושא, עמד הפרש הקולות בין המערך לליכוד באופן קבוע על יותר מ-10%, ובשל הפחד מהשינוי הדרסטי שתביא השיטה החדשה היא לא יושמה. כיום, בשל המחלוקות המתמשכת בעניין, לא ניתן להשיג רוב שכזה בשל חשש המפלגות, ועל כן שיטת הבחירות הנוכחית עוד עומדת על כנה. אלמנט חשוב נוסף המעכב את השינוי הוא הבעייתיות בחלוקה לאזורים. ישראל היא מדינה קטנה וישנו חשש גדול יותר מהפגיעה בעקרון היחסיות, על כן נערכים דיונים רבים בנושא מספר מחוזות הבחירה, שנעים סביב 12,‏ 17,‏ 60 או 120 אזורים.^[1] סיבה נוספת לעיכוב בשינוי היא היותה של ישראל מדינה שמחייבת מגוון רחב של דעות בבית נבחריה, על אף חוסר היציבות שמגוון זה יוצר.

ההצעות המשפיעות למעבר לבחירות אזוריות

הצעת החוק הראשונה – התקבלה על ידי הציונים הכלליים בכנסת השלישית, אשר הציעו לחלק את הארץ ל-30 אזורי בחירה, כאשר בכל אזור ייבחרו 3 נציגים. ואילו 30 המקומות הנותרים ייבחרו מתוך רשימה כלל–ארצית.^[4]
1968 – ועדת דב יוסף שהוקמה עם ייסוד מפלגת העבודה הישראלית במטרה לבחון את שיטות הבחירה הנהוגות בעולם ולגבשם להצעה שתציע מפלגת העבודה בכנסת ה-7. המלצות ועדת דב יוסף היו דומות מאוד להצעה הראשונית אם כי שונה מבחינת שיטות חישובי עודפי הקולות.^[4]
הצעה פרטית – הוגשה למפא"י ואחר כך למפלגת העבודה על ידי עו"ד דוד בר-רב-האי. הצעה זו כוללת את הרעיון לחלק את הארץ ל-14 אזורי בחירה לפי החלוקה הקיימת לנפות, ומבטיחה ערך כמעט שווה לקולו של כל בוחר.^[4]
הצעת מואב – הוגשה בשם התנועה לזכויות האזרח על פי הצעתו של ח"כ מואב. הצעה זו כוללת חלוקה ל-24 אזורי בחירה שבכל אזור ייבחרו 5 נציגים. הבוחר יוכל להצביע למפלגה המועדפת עליו וכן לדרג את מועמדיה על פי סדר העדפתו.^[4]
חוק הבחירה הישירה – כחלק מהנסיונות להביא לשינוי בממשל, חוקק בשנות ה-90 חוק הבחירה הישירה לראש הממשלה. בבחירות 1996 נעשה שימוש בחוק זה אך לאחר כישלונו בשל ריבוי המפלגות הקטנות, המצב חזר לקדמותו ב-2003. עצם קיום הניסיון ואי הצלחתו הוביל את הדיון הציבורי חזרה לשאלת הבחירות האזוריות.
ועדת מגידור – ועדה שהוקמה על ידי נשיא המדינה, משה קצב, לבחינת הממשל. אחת מהמלצות הוועדה הייתה לחלק את הבחירות לכנסת ל-60 מנדטים בבחירה ארצית, ואילו ה-60 הנותרים ייבחרו בבחירות אזוריות בחלוקה ל-17 אזורים, כאשר בכל אזור ייבחרו בין 2–5 נציגים לפי חלקו היחסי. בנוסף המליצה הוועדה להעלות את אחוז החסימה ל-2.5%.^[8]
שינוי חוק הכנסת – הצעת חוק שהוגשה על ידי חברי הכנסת אופיר פינס, מנחם בן ששון, גדעון סער ואיתן כבל. ההצעה למעשה כוללת חלוקת המדינה ל-60 אזורי בחירה שייקבעו על ידי הוועדה המרכזית לכנסת. בנוסף לכך ייערכו בחירות כלל-ארציות, והחלוקה בין שתי השיטות תהיה 60/60.^[9]
מודל בן-זקן-בראון – מודל של המכון למחשבה ישראלית אשר מחלק את ישראל ל-120 מחוזות בחירה.^[10] המודל נבנה בשנת 2021 על-ידי פרופ' אבנר בן-זקן ואיש המחשבים דניאל בראון. המודל מתבסס על ביג-דאטה של הפיזור הגאוגרפי של המצביעים בישראל, ואלגוריתם שחיבר קלפיות על בסיס גאוגרפי.^[11]^[12] על פי המודל, חלוקה של ישראל ל-120 מחוזות בחירה מאפשרת נציגות משמעותית והוגנת לחלקים השונים של המדינה שאינם מיוצגים עתה בכנסת.^[13]

ראו גם

לקריאה נוספת

אוריאן א. ואמיר ר., הבאות: באיזה שיטה נבחר books/5928, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1997
בריכטה א. (1991), רשימות על שינוי שיטת הבחירות והממשל. חיפה: אוניברסיטת חיפה.
בריכטה א, דמוקרטיה ובחירות: על שינוי שיטת הבחירות והמינויים בישראל, ת"א: עם עובד, תשל"ז
ארז כסיף, לחלק את הארץ: על שיטת החלוקה האזורית ועל אודות צדק חלוקתי, ירושלים: הוצאת כרמל, 2008