אתיה שמחה

לידה	25 במאי 1929 (בת 95) קרמניץ, פולין
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1934
השכלה	האוניברסיטה העברית
תקופת הפעילות	1955–הווה (כ־70 שנה)
תפקידים בולטים	יועצת לרה"מ בנושא מעמד האישה נציגת נשות ישראל באו"ם הנשיאה העולמית של ארגון המשפטנים (WAL) יו"ר האגודה למלחמה בסרטן ירושלים
בן זוג	השופט בדימוס אהרן מ. שמחה נשיא בית משפט השלום בירושלים
פרסים והוקרה	עיטור הכבוד - יקירת ירושלים תשס"ח-על פעילות התנדבותית ועשייה למען החברה בארץ ובעולם לקידום מעמד האישה פרס בני ברית פרס Adelaide Ristory מטעם משרד התרבות האיטלקי

אֶתיָה שִמחָה (נולדה ב-25 במאי 1929) (באנגלית: Ethia Simha) היא עורכת דין שכיהנה כיועצת ראש הממשלה לענייני נשים בתקופת כהונתם של מנחם בגין ויצחק שמיר,^[1] נציגת נשות ישראל באו"ם ומזכירת כבוד של ארגון ברית הנשים הבין-לאומית. שמחה עסקה בקידום מעמד האישה, העדפה מתקנת לנשים, הקצאת עובדת ממונה על מעמד האישה בכל רשות, אלימות נגד נשים, ציון יום האישה הבינלאומי ועוד.

כמשפטנית, עו"ד אתיה שמחה כיהנה כחברת דירקטוריון של ארגון עורכי הדין הבינלאומי (אנ') שמושבו בפריז. בנוסף, שימשה כחברת הנהלה של ארגון המשפטנים העולמי^[2] שממוקם בוושינגטון, ארצות הברית. היא הייתה הישראלית הראשונה שכיהנה כנשיאה העולמית של איגוד עורכי הדין העולמי.^[3] כמו כן, כיהנה בהנהלה העולמית של הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים.

אתיה פרידר (לימים גילאון) נולדה בשנת 1929 בקרמניץ, חבל ווהלין שבפולין. היא נצר למשפחת רבנים משני צידי הוריה. ב-1934 הובילו החשש לגורל היהודים בפולין והאידאולוגיה הציונית של אביה את המשפחה לעלות לישראל. הם גרו בפתח תקווה וחוו קשיים כלכליים, וכבר בגיל 13 החלה שמחה ללמד שיעורים פרטיים כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בגיל 17, במקביל ללימודי התיכון שלה, גייס אותה אביה ל"הגנה". לאחר שסיימה את לימודיה הצטרפה לגדוד 145, שהגן על פתח-תקוה וכפר סירקין. ב-1949 החלה ללמוד משפטים במחזור הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן, עברה לתל אביב שם למדה כלכלה ומשפטים בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב.

ב-1950 השתתפה בסרט "הפוגה", הסרט הראשון באורך מלא שהופק במדינת ישראל, בבימויו של עמרם עמאר. היא גילמה בו את דמותה של אסתר, חובשת צבאית, והפכה לדמות הנשית הראשונה בקולנוע במדי צה"ל,^[4] על אף שבגרסתו הסופית של הסרט נותר רק קטע קצר בהשתתפותה.^[5]

לאחר שהשלימה את התואר במשפטים הצטרפה שמחה למשרד עורכי הדין של עו"ד אשר לויצקי ועו"ד שלמה תוסיה כהן, ובהמשך הצטרפה לפרקליטות מחוז ירושלים. את ההתמחות עשתה אצל נשיא בית משפט השלום, ולאחר מכן עבדה בבית משפט העליון בהגהת ובכתיבת תמציות של פסקי דין. בהמשך, זכתה במכרז לתפקיד סגנית העורך הראשי של פסקי הדין של בית המשפט העליון.

בשנת 1955, לאחר הסמכתה כעורכת דין,^[6] הקימה משרד פרטי והתמקדה במאבק לזכויות נשים. בשנת 1974 כתבה עבור שולמית אלוני סקירה משפטית בנושא מעמד האישה בישראל.^[7] המסמך שימש את ארגוני הנשים בישראל, תורגם לאנגלית והופץ בעולם באמצעות ארגוני נשים ובסיוע משרד החוץ. בשנת 1976 השתתפה שמחה לראשונה בכנס בינלאומי לנשים מטעם האו"ם שנערך בניו יורק, בחסות המזכ"ל קורט ולדהיים.^{[דרוש מקור]} שמחה נבחרה למזכירה עולמית לשם כבוד של ברית הנשים הבין-לאומית, ארגון שאיגד ארגוני נשים ברחבי העולם.

ב-1983 מינה אותה ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ליועצת למעמד האישה במקומה של ניצה שפירא-ליבאי.^[6] במסגרת תפקידה פרסמה דו"ח ובו נטען כי מצב הנשים הפלסטיניות בשטחים השתפר בעקבות השלטון הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים.^[8] בשנת 1984 עם הקמת הממשלה בראשות שמעון פרס הוחלט לסיים את תפקידה של שמחה,^[6] אך לאחר כניסתו של יצחק שמיר לתפקיד ראש הממשלה במסגרת הסכם הרוטציה, הוא מינה אותה מחדש לתפקיד ב-1987 במקומה של שפירא-ליבאי.^[9] על המינוי נמתחה ביקורת מצד פעילות פמיניסטיות וארגוני נשים בטענה כי הושפע משיקולים פוליטיים, ולאורך כהונתה נטען כי על אף שהצהירה על עמדות ליברליות, נמנעה מלהתעמת עם גורמים שמרניים בממשלה בסוגיות הנוגעות לחוקי האישות בישראל ובסוגיית הוועדות לאישור הפלות, בייחוד לאחר שמינתה לעוזרת את קטי שנקר, זוגתו של פרופ' יוסף שנקר, היועץ הרפואי לאגודת אפרת הפועלת למניעת הפלות בישראל.^[6][10]

בשנת 1992 ייצגה שמחה את ישראל באו"ם מטעם האגף למעמד האישה, בין היתר באגף למניעת פשעים. היא הייתה שותפה לכתיבת דו"ח של האגף בנושא עונש מוות, וכתבה על הזווית הישראלית בסוגיה. בשנת 1990 השתתפה במשלחת משרד החוץ לעצרת הכללית של האו"ם ונשאה נאום מטעם ישראל. ב-1989 יזמה את כנס היסוד של "פורום נשים בעסקים" בכנסת.^[11] ב-1992 פרשה מתפקידה כיועצת ראש הממשלה ובהמלצת השופט מאיר שמגר החליטה להתמקד במישור הבינלאומי.^{[דרוש מקור]} היא השתתפה^{[דרושה הבהרה]} בשישה משפטים מבוימים בארצות הברית, קנדה, צ'כיה, אוקראינה, קובה ואיטליה שנוהלו כולם על ידי נשיאי בתי משפט עליון מתשע מדינות שונות.

מאז 2010 מכהנת כיו"ר סניף ירושלים של האגודה למלחמה בסרטן.^[12]

• פרס ארגון בני ברית (1989)^{[דרוש מקור]}
• פרס לנשים מצטיינות על שם אדליידה ריסטורי מטעם משרד התרבות האיטלקי ובהמלצת האו"ם (1990).^{[דרוש מקור]}
• פרס המכון לחקר דעת הקהל בישראל^{[דרושה הבהרה]} על תרומה לקידום מעמד האישה בישראל (1991)
• אות יקירת ירושלים כהוקרה על מפעל חייה (2006)^[13]

כמו כן, זכתה במספר תעודות הוקרה מטעם ויצו ירושלים וויצ"ו ישראל על התנדבות למופת ותרומה לחברה.

בעלה היה אהרן שמחה (1919–2000), שכיהן כנשיא בית משפט השלום בירושלים. השניים היו נשואים כ-50 שנה ולהם שני בנים ושתי בנות.^[5]

שמחה התנדבה במשך 30 שנה בארגון "ויצו", הייתה בין מקימות המחלקה המשפטית של הארגון בירושלים, ושימשה סגנית יו"ר המועצה הארצית למעמד האישה.^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

הייתה חברת ועד מחוז ירושלים בלשכת עורכי הדין, ובין השנים 1980–1981 עמדה בראש ועדת התרבות של הלשכה.

במשך שנים הייתה חברת המפלגה הליברלית, שהתמזגה עם הליכוד, ומקורבת לחברי הכנסת דן תיכון, יהודה וינשטיין ושרה דורון.^[5]

מדיה וקבצים בנושא אתיה שמחה בוויקישיתוף