מבצר קרמניץ, שסביבו נבנתה העיר קרמניץ, נבנה במאות ה-9 וה-10. העיר הייתה תחת שלטונם של נסיכים שונים. בשנת 1226 התחולל ליד העיר קרב בו ניצח שליט העיר את כוחותיו של נסיך הונגרי. בזמן הפלישה המונגולית שהתחוללה בשנים 1240–1241 הייתה קרמניץ אחת הערים בסביבתה שהפולשים המונגולים לא הצליחו לכבוש. בשנת 1382 עברה העיר לשליטתו של דוכס ליטאי. בשנת 1648 נפגע מבצר קרמניץ קשות ונחרב בחלקו על ידי הקוזקים.
בשנת 1805 נוסד בעיר גימנסיה מפורסמת (אנ') שנודעה כ"אתונה של ווהלין" ושימרה באזור את התרבות הפולנית, תחת השלטון הרוסי[1]. הגימנסיה פעלה עד שנת 1831 וחזרה לפעול שוב בימי פולין העצמאית בשנים 1922–1939.
במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, עברה העיר מיד ליד מספר פעמים[3], וביולי 1920 נכבשה קרמניץ על ידי הסובייטים[4]. אולם ב-1921, נחתם הסכם ריגה, שבו נקבע גבולה המזרחי של פולין וקרמניץ נכללה ברפובליקה הפולנית העצמאית. ברפובליקה הפולנית התקיים משטר קפיטליסטי, שהנהיג יוזמה פרטית ומסחר חופשי, בניגוד למשטר הסובייטי שהונהג באותה עת ביתר חלקי אוקראינה. בתקופה זאת נודעה העיר ברחבי פולין בשל בית הספר התיכון המעולה שלה.
הסובייטים הנהיגו בווהלין את משטרם הכלכלי, האוסר מסחר חופשי ואת משטר הדיכוי של הנ.ק.ו.ד.. עם ראשית פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941, במבצע ברברוסה, נכבשה ווהלין על ידי הוורמאכט, וקרמניץ נמצאה תחת שלטון הדיכוי הנאצי.
עם התהפכות גלגל המלחמה שבו הסובייטים וכבשו את קרמניץ במרץ 1944[5]. העיר קרמניץ נכללה בתחומי ברית המועצות עד להתפרקותה בשנת 1991 וכינון הרפובליקה העצמאית של אוקראינה.
יהודים נזכרו לראשונה בכתובים בקרמניץ בשנת 1438. הקהילה גדלה בהתמדה ושגשגה במאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. בוועד ארבע הארצות, האספה אשר שימשה במשך כמאתיים שנים, בין השנים 1580 ל-1764 כמוסד המרכזי העליון של יהדות מזרח אירופה, נכללה קהילת קרמניץ בנציגות חבל ווהלין. הקהילה נפגעה קשות בימי פרעות ת"ח ות"ט בין השנים 1648–1649 עת נרצחו בה וביתר ערי אוקראינה יותר ממאה אלף יהודים. בתים רבים נהרסו ויהודים רבים ברחו. קהילת קרמניץ לא חזרה כבר לימי שגשוגה והיא לא הייתה אלא קהילה של רוכלים ובעלי מלאכה זעירים. החלוקה השנייה של פולין הביאה את קרמניץ בשנת 1793, לתחום השלטון הרוסי, וכמו ברוב הערים והעיירות של ווהלין, התפתחה בה קהילה יהודית גדולה יחסית, דוברת יידיש.
הקהילה השתקמה בהדרגה, ובסוף המאה ה-18 הייתה לאחד ממרכזי תנועת ההשכלה במזרח אירופה[6] ונודעה כמולדתו של יצחק בר לווינזון (ריב"ל), מראשוני ההשכלה. בסוף המאה ה-19 ניסו משכילי קרמניץ לרכוש את הבית בו גר כדי להקים בו ספריה לזכרו של ריב"ל[7][8][9], אולם הסכומים שנאספו לא הספיקו לבניית ספריה[10].
בסוף המאה ה-19 היו יהודי קרמניץ פעילים בחיי הכלכלה של העיר, בעיקר בתעשיית הניר, בנגרות ובסנדלרות. הם שיווקו את תוצרתם ביתר ערי רוסיה ופולין. בשנת 1910 דווח שהפעילות הציונות בעיר מועטת, אך למרות זאת נתקבלו תרומות נאות לקרן קיימת, לוועד האודסאי ולמוסדות ציוניים אחרים[11].
בתקופת השלטון הפולני, בראשית שנות ה-30 ראו אור בקרמניץ שני כתבי עת בשפת יידיש שהתמזגו בשנת 1935 לשבועון בשם "קרעמניץ לעבען" (חיי קרמצניץ).
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בעת שפלשו הנאצים לפולין, נכנס הצבא האדום למזרח פולין עד לנהר הבוג וקרמניץ נמצאה בשלטון סובייטי. הסובייטים אסרו מסחר חופשי דבר שפגע קשות בפרנסתם של יהודי העיר וכן אסרו על כל פעילות לאומית יהודית, ציונית, פוליטית ותרבותית.
ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקרמניץ 8,000 יהודים. עם ראשית פלישת הנאצים לברית המועצות, ביוני 1941 נכבשה ווהלין על ידי הוורמאכט. קרמניץ נכבשה על ידי הנאצים ב-1 ביולי 1941. כ-800 יהודים נרצחו בימים הראשונים לכיבוש בידי אנשי המשטרה האוקראינית, שהאשימו את היהודים ברצח אסירים אוקראינים בידי האנ קה וה דה קודם לנסיגתם. קבוצה של אנשי אינטליגנציה יהודית רוכזה, כביכול לעבודה, והוצאה אל מחוץ לעיר שם נרצחה.
ב-1 במרץ1942, רוכזו כ-9,340 יהודי קרמניץ ועיירות הסביבה לגטו. תושבי הגטו חיו בתנאי מצוקה קשים של רעב ומחלות וסבלו ממחסור קשה במים. התמותה בגטו הייתה בשעור של 10–12 אנשים ליום. קבוצה של כ-1500 יהודים כשירים הוצאו לעבודות כפייה.
בחודשי אוגוסט - אוקטובר 1942, בוצע החיסול הרצוף והעיקרי של יהדות ווהלין בערים השונות במקביל וקרמניץ בכללן.
ב-9 באוגוסט 1942 הוציאו הגרמנים מן הגטו כ-1,500 עובדים, כולל עובדי היודנראט והשוטרים היהודים.
למחרת, ב-10 באוגוסט, רוכזו יהודי קרמניץ הנותרים, הובלו אל מחוץ לגטו והוצאו להורג בירי אל תוך בורות, ליד תחנת הרכבת של העיר. מנהיג הציונים בקרמניץ בנימין לנדסברג שם קץ לחייו.
בתקופה שלפני ההשמדה התארגנה בגטו קבוצת מחתרת של צעירים יהודים, שהשיגה, בעזרתם של פולנים, כלי נשק, רימוני יד ומסמכי זהות "אריים" מזויפים. תוכניתם הייתה לצאת מן הגטו ערב האקציה - הריכוז להשמדה, ולתקוף את הגרמנים מבחוץ, כדי למנוע מהם לחדור לגטו ולאחר הקרב להתאסף ולפעול כקבוצת פרטיזנים. ב-9 באוגוסט, ערב האקציה הוטל במפתיע מצור על הגטו והם לא הצליחו לצאת ממנו.
כשהחלה למחרת הוצאת היהודים מהגטו, הם פתחו בקרב. ביום הראשון למאבק נהרגו 6 שוטרים גרמנים ואוקראינים. ביום השני נהרגו 10 וביום השלישי החלו הצעירים בהצתת בתי הגטו. הגטו בער עד 18 באוגוסט עד שבתיו נשרפו כליל[3].
