PROFILPELAJAR.COM

אתאיזם מדיני הוא שלילה רשמית של הדת על כל צורותיה על ידי הממשלה לטובת אתאיזם. אתאיזם מדיני עלול לגרום להתנגדות אקטיבית לדת, לרדיפת מאמינים, מנהיגי דתות ומוסדות דת.

מי שעודדו בעיקר את האתאיזם כנורמה חברתית היו מדינות מרקסיסטיות, ועל כן אתאיזם מדיני הופץ במדינות קומוניסטיות כמו ברית המועצות לשעבר, קוריאה הצפונית, סין, אלבניה ואפגניסטן. לברית המועצות הייתה היסטוריה ארוכה של אתאיזם מדיני והיא שאפה להשליט אתאיזם בכל המרחבים תחת שליטתה, כולל מרכז אסיה. כחלק מהתהליך עלתה הדרישה להצהיר על אתאיזם ולהתרחק מכנסיות, גישה שהייתה לוחמנית במיוחד תחת שלטונו של יוסיף סטלין. אלבניה הסוציאליסטית תחת אנוור הוג'ה אף הרחיקה לכת עד כדי כך שאסרה כל פולחן דתי.

המהפכה הצרפתית

אתאיזם מדיני הופיע לראשונה בתקופת המהפכה הצרפתית. בשיא שלטון הטרור. במחצית השנייה של שנת 1793 ובתחילת 1794, ניהלו אנטואן פרנסואה מומורו ואחרים מסיעת האברטיסטים מאמץ להשמיד את הנצרות בצרפת ולהחליפה ב"פולחן התבונה" האתאיסטי. ב־10 בנובמבר 1793 נערך "חג התבונה" בכל רחבי הרפובליקה. כנסיות רבות חוללו והופקעו כדי לשמש "מקדשי תבונה". הדת האזרחית החדשה מוגרה יחד עם מפלגת האברטיסטים, וב־7 במאי 1794 הנהיג רובספייר חלופה דאיסטית: "פולחן הישות הנעלה". מדיניותה האנטי-נוצרית של הרפובליקה הגיעה לשיאה במלחמה בווֶנדֶה, בה נטבחו למעלה מ־100,000 אזרחים כשהצבא ניסה לדכא מורדים קתוליים.

תחת שלטון קומוניסטי

עד 1970 כל 22 מדינות אירופה שהיו מאחורי מסך הברזל הוגדרו כאתאיסטיות דה-יורה, ותמכו באתאיזם מדיני מבחינה אידאולוגית, ולכן התנגדו לעקרונות של כל הדתות.

האידאולוגיה הקומוניסטית דגלה באתאיזם מדיני ובביטול הדת. לפי קרל מרקס, אבי האידאולוגיה הקומוניסטית, הדת היא כלי המשמש את המעמדות השולטים (אריסטוקרטיה ובורגנות) כדי להפיג את הסבל של ההמונים על ידי הבעת רגשות דתיים. לדעת מרקס, האינטרס של המעמדות השולטים להחדיר בהמונים את ההכרה כי סבלם הנוכחי יביא לבסוף לאושר אין-סופי. לכן, כל זמן שהציבור מאמין לדת, הם לא ינסו לעשות מאמץ אמיתי במטרה להבין ולהתגבר על המקור האמיתי של סבלם, שלפי דעתו של מרקס היא המערכת הכלכלית הלא-קומוניסטית שלהם.^[^{דרוש מקור]}

לפי מרקס, הדת משמשת כדי לשלוט על האנשים והיא ה"האופיום להמונים". זו הסיבה העיקרית שבגללה משטרים קומוניסטים בעבר ובהווה מפחיתים בחופש הדת או אוסרים את פולחן כל הדתות. כמו כן, במשטרים קומוניסטיים לחלק מהדתות נוספו עבירות "הסתה". משטרים קומוניסטיים רבים רדפו נמרצות או אף יצאו לחסל כליל כל סוג של דת, במטרה לעשות את ארצם אתאיסטית לגמרי.

אלבניה הקומוניסטית

אלבניה הוכרזה כמדינה אתאיסטית על ידי אנוור הוג'ה, ונשארה כך מ-1967 עד 1991. הנטייה לאתאיזם מדיני נלקחה לקיצוניות בזמן המשטר, כשכל הדתות שזוהו כיבוא זר אל התרבות האלבנית, נאסרו כליל. מדיניות זו יושמה והורגשה בעיקר בגבולות של מדינת אלבניה כיום, ולכן יצרה רוב לא דתי באוכלוסייה. נכון ל-2007, לפי דיווחי חדשות, ההשתתפות בדת באלבניה במגמת עלייה.

החוק לרפורמה חקלאית של אוגוסט 1945 הלאים את רוב הרכוש של המוסדות הדתיים, כולל רכוש של מנזרים, מסדרים דתיים, ובישופים. עד מאי 1967, הממסדים הדתיים וויתרו על כל 2,169 הכנסיות, מסגדים ומקדשים, רובם נהפכו למרכזים תרבותיים לאנשים צעירים. הרבה אימאמים מוסלמים וכמרים אורתודוקסים וויתרו על עברם ה"טפילי". יותר מ-200 אנשי דת בכירים מדתות שונות נכלאו, בזמן שאחרים הוכרחו לחפש עבודה בתעשייה או בחקלאות. כשהירחון "Nëndori" סיפר על המתרחש, אמר כי הצעירים "יצרו את המדינה האתאיסטית הראשונה בעולם". משנת 1967 ועד סוף השלטון הקומוניסטי, פולחן דתי נאסר והמדינה הוכרזה כאתאיסטית רשמית, ציון מאורע שקרה בפעם הראשונה בהיסטוריה. אלבנים שנולדו בזמן המשטר אף פעם לא למדו דת, ולכן גדלו להיות אתאיסטים או אגנוסטיים.

סעיף מספר 37 מהחוקה האלבנית של 1976 הצהירה כי "המדינה לא מכירה באף דת, ותומכת ומפיצה תעמולה אתאיסטית כדי לנטוע השקפת עולם מדעית-חומרנית באנשים"

הפרק הזה פורש על ידי הדנים כהפרה של מגילת האומות המאוחדות (פרק ט', סעיף 55) שמצהיר כי חופש הדת מהווה זכות אדם שאינה ניתנת להפרה. הפעם הראשונה שבה השאלה הזאת באה בפני וועדת האו"ם לזכויות אדם בז'נבה הייתה ב-7 במרץ 1983. המשלחת מדנמרק גרמה למחאה שלה על הפרת חירות הדת להיות על סדר היום של הפגישה השלושים ותשעה של הוועדה, ובנושא מספר 25 נרשם "הטמעה של ההצהרה על מחיקת כל צורות חוסר הסובלנות ואפליה על בסיס דת או אמונה.", וב-20 ביולי 1984 חבר בבית הנבחרים הדני רשם מאמר באחד העיתונים הגדולים של דנמרק במחאה על הפרת חופש הדת באלבניה.

למרות מהלכים אלו מצד הדנים, לפי העמדה האלבנית הרשמית, הדת שימשה אינטרסים המתנגדים לאלו האלבנים, ולכן האיסור על תעמולה דתית לא נראה כהפרה של זכות אדם, אלא כצעד הכרחי כדי להגן על זכויות אדם של האלבנים, ועל תרבותם. מנהגים פגאניים לא-ממסדיים באזורים כפריים, שנראו כמזוהים עם התרבות הלאומית, נשארו בשלמותם.

ברית המועצות

אתאיזם מדיני תחת ברית המועצות נודע כ"גוסטאיזם", והיה מבוסס על האידאולוגיה המרקסיסטית והלניניסטית. מייסד המדינה הסובייטית ולדימיר איליץ' לנין ניסח זאת כך:

הדת היא אופיום להמונים: אמרה זו של מרקס היא אבן הפינה לכל האידאולוגיה של המרקסיזם לגבי הדת. כל הדתות והכנסיות המודרניות, כולם מכל סוג של ארגון דתי תמיד נחשבים בעיני המרקסיזם כמרכיבים של תגובה בורגנית, המשומשים להגנה על הניצול וקהות החושים של המעמד העובד.

המרקסיזם-לניניזם תמך בצורה עקבית בשליטה, דיכוי, ולבסוף, חיסול האמונות הדתיות. בתוך שנה מהמהפכה הבולשביקית המדינה הפקיעה את כל רכוש הכנסייה, כולל הכנסיות עצמם, בתקופה שבין 1922 ל-1926, 28 בישופים רוסים אורתודוקסים ויותר מ-1,200 כמרים נהרגו (מספר גדול יותר היה תחת רדיפה). רוב הסמינרים הדתיים נסגרו, והפרסום כתבים דתיים נאסר על פי חוק.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, ארגונים כמו ליגת האתאיסטים הלוחמים לעגו לכל האמונות והטרידו מאמינים. האתאיזם התפשט דרך בתי הספר, ארגונים קומוניסטים (כמו ארגון החלוצים הצעירים או קומסומול), והמדיה. על אף שכל הדתות נרדפו, מאמצי המשטר להכחיד את הדת השתנו במשך השנים לכבוד יחסים לדתות מסוימות, דבר שהושפע מאינטרסים גבוהים יותר של המדינה. מדיניות רשמית ונהלים לא רק השתנו עם הזמן אלא גם עם היישום שלהם על דתות ולאומים שונים. אומנם לכל המנהיגים הסובייטים הייתה את אותה מטרה לטווח רחוק של פיתוח אחדות סובייטית, אך הם חיפשו אחר מדיניות שונה כדי להשיג זאת. בשביל המשטר הסובייטי, סוגיות של לאום ודת תמיד היו בקשר קרוב. לא מפתיע, אם כן, שהגישה כלפי דת גם השתנתה מאיסור מוחלט לאישור ואפילו תמיכה בדתות אחרות.

הרפובליקה העממית של סין

הרפובליקה העממית של סין נוסדה ב-1949 ובמשך רוב ההיסטוריה המוקדמת שלה שמרה על גישה עוינת כלפי הדת שנתפסה כסמל של פיאודליזם ושלטון קולוניאליסטי זר. בתי פולחן, כולל מקדשים, מסגדים וכנסיות הומרו לבניינים לא-דתיים לשימושים שונים.

בשנים הראשונות לקיומה של הרפובליקה העממית, אמונה ופולחן דתיים דוכאו כי הם נחשבו על ידי הממשלה כנחשלים ומלאי אמונות טפלות וכי כמה מנהיגים קומוניסטים, כמו ולדימיר לנין ומאו דזה-דונג היו ביקורתיים מאוד כלפי הדת. בזמן המהפכה התרבותית, הדת הוקעה כפיאודליסטית ואלפי מבנים דתיים נשדדו ונהרסו.

הגישה הזאת התמתנה מאוד לקראת סוף שנות השבעים, עם סוף המהפכה התרבותית. בנוסף, החוקה מ-1978 של הרפובליקה העממית של סין הבטיחה "חופש דת" עם כמה מגבלות. מתחילת שנות התשעים, ישנה תוכנית לבנייה מחדש של מקדשים בודהיסטים וטאואיסטים שנהרסו במהפכה התרבותית.

קובה

למרות שבמקור קובה הייתה מדינה סובלנית לדת, לאחר הפלישה למפרץ החזירים היא מיסדה אתאיזם מדיני, עצרה מאמינים רבים וסגרה בתי ספר דתיים. בתי הכלא בקובה מלאים במאמינים וכמרים שנאסרו עוד בשנות השישים^[^{דרוש מקור]}. קובה היא המדינה היחידה בחצי הכדור המערבי שניסתה לכפות אתאיזם מדיני.

בחוקת קובה מ-1976 בסעיף 54 רשום כך:

המדינה הסוציאליסטית, המבססת את פעולותיה ומחנכת את אנשיה בתפיסה מדעית מטריאליסטית של היקום, מכירה ומבטיחה את חופש המצפון, וזכותו של הפרט להאמין כל אמונה דתית, לפולחן, בתוך תחומי החוק, את הדת בה בחר.

מבחינה תאורטית, הממשלה "מכירה" בזכות של האזרחים להאמין לקיים פולחנים דתיים, בתוך גבולות החוק, אבל בפועל המדינה מטילה מגבלות שונות על חופש הדת. מ-1959 עד 1961 שמונים אחוזים מהכמרים הקתולים הוגלו מקובה ועברו לארצות הברית^[^{דרוש מקור]}. היחסים בן הממשלה החדשה לקהילות היו מתוחים ביותר, והממשלה הגבילה מאוד את פעולות הכנסייה וחשדה בהם, ואפילו האשימה אותם בשיתוף פעולה עם ה-CIA בפלישה למפרץ החזירים ואגירת נשק למהפכת נגד בשביל להפיל את המשטר הקומוניסטי^[^{דרוש מקור]}.

עם התפרקות ברית המועצות, קובה שינתה את חוקיה והכריזה כי היא "מדינה חילונית" ולא אתאיסטית, אבל בפועל עדיין ממשיכה לדכא בנוקשות את המאמינים ומתייחסת בחשדנות לעליית קרנה של הדת בקובה^[^{דרוש מקור]}.

קמבודיה תחת הקמר רוז'

פול פוט דיכא את הבודהיסטים של קמבודיה: נזירים הופשטו, מקדשים ופריטי אומנות, כולל פסלי בודהה, נהרסו; אנשים שהתפללו או הביעו רגשות דתיים אחרים לרוב נרצחו. הקהילות הנוצריות והמוסלמיות היו בן הנרדפות ביותר, והקתדרלה הקתולית של פנום פן הוחרבה. הקמר רוז' הכריח את המוסלמים לאכול חזיר, שאליו הם התייחסו כאל תועבה, ורבים מאלו שסירבו נרצחו. הכמורה הנוצרית והאימאמים המוסלמים הוצאו להורג, ו-48 אחוזים מן הנוצרים בקמבודיה נרצחו בגלל דתם^[^{דרוש מקור]}.

מונגוליה הקומוניסטית

ב-1936, במיוחד לאחר שהסגות הגבול היפניות נתנו לסובייטים מספיק סיבה לפרוס כוחות במונגוליה, התקפה כללית על האמונה הבודהיסטים התחילה. באותו זמן, טיהורים בסגנון סובייטי התרחשו במפלגה הקומוניסטית ובצבא המונגולי. מנהיג מונגוליה באותו זמן היה הורלוגין צ'ויבלסאן, שהלך בדרכו של יוסיף סטלין וחיקה את מדיניותו. הטיהורים הובילו להשמדה כמעט מוחלטת של הלאמאיזם במדינה, ועלו בחייהם של 30 - 35 אלף בני אדם^[^{דרוש מקור]}.

בשנות האלפיים

רוב המדינות שישמו אתאיזם מדיני נשארו מדינות בעלות שיעור חילון חברתי גבוה מאוד, כשאפגניסטן ופולין הן המדינות היחידות בהן יישום האתאיזם המדיני לא צלח. באלבניה וברוסיה כוחה של הדת עלה רק לאחר נפילת ברית המועצות, אם כי עדיין שיעור האתאיסטים במדינות אלו גבוה מאוד, כאשר סין היא המדינה שבה עדיין ניכרת בצורה חד משמעית ההשפעה של האתאיזם המדיני.

האוכלוסייה באזורים שהיו בעבר בשליטה סובייטית והיו בעבר אורתודוקסים הם כעת "כמעט אנאלפביתים בנוגע לדת", ואין להם שום ידע כלשהו - לא ביחס לדת אליה השתייכו או בכל דת אחרת.

נכון להיום, ישנן רק שתי מדינות המיישמות אתאיזם מדיני בצורה חלקית והן קובה וקוריאה הצפונית. בחוקת קוריאה הצפונית מובטח "חופש אמונה דתית", אך בפועל האמונה הדתית המותרת על פי ממשלת קוריאה הצפונית נמצאת תחת פיקוח הדוק והיחס לאמונה הדתית (במיוחד זאת שאינה "אסייתית") מצד המשטר הוא עוין.^[1]

למרות זאת, בקוריאה הצפונית לא מתרחש אתאיזם מדיני במלוא מובן המילה, כיוון שמתבצע פולחן אישיות ממוסד לקים ז'ונג איל, ולקים איל-סונג תחת האידאולוגיה הרשמית של קוריאה הצפונית, הנקראת ג'וצ'ה, כך שהמניעים האנטי-דתיים של המשטר אינם מסיבות אתאיסטיות רגילות אלא מתוך ניסיון למסד דת מדינה או אידאולוגיה מדינית חדשה.

על אף שקובה היא מדינה קתולית באופן מסורתי, מאז שהקומוניסטים עלו לשלטון במהפכה הקובנית, הממשלה "הגבילה ודיכאה" את פולחן הדת. בקובה יש אתאיזם מדיני והדת כפופה למדינה ועוברת רגולציה, לכנסייה הקתולית אין כלי תקשורת או בתי ספר. למרות זאת, עקב התמתנות העוינות בן הדת למדינה, וביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בקובה בינואר 1998, יש גל עליה בקרנה של הנצרות הקתולית בקובה, שמאמיניה עדיין מוטרדים על ידי הממשל, וכמרים קתוליים עדיין נשלחים לפעמים לכלא^[^{דרוש מקור]}.

ב-20 באוקטובר 2008 נפתחה מחדשה הכנסייה הרוסית בקובה בטקס שבו השתתף גם הנשיא הקובני ראול קסטרו.