"אפרים חוזר לצבא", הוא מחזה מאת יצחק לאור שעורר סערה באמצע שנות השמונים של המאה ה-20, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו, וגרם לביטול הצנזורה על מחזות בישראל.
המחזה נכתב בשנת 1984, ותיאטרון חיפה רכש את הזכות להעלותו על במה.[1] ב־2 בספטמבר 1985 פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות את המחזה ואסרה על העלאתו.[1] לאור ואחרים עתרו לבג"ץ כנגד החלטה זו, באמצעות עו"ד דב חנין. העתירה הוכרעה בפברואר 1987, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והמחזה הותר בהצגה.[2]
תוכן המחזה
תיאור תמציתי של תוכן המחזה ניתן בתחילת פסק הדין:
"אפרים חוזר לצבא" הוא מחזה בן עשר תמונות. המקום העיקרי להתרחשות האירועים הוא חדר המושל הצבאי, ביהודה ושומרון. שאר האירועים מתרחשים מחוץ לחדר המושל, ואינם נראים לעיני הצופים, אלא נשמעים בחדר המושל או מתוארים לצופים על ידי השחקנים. האירוע העיקרי סביבו נסב המחזה הוא מותו של מפגין, שנורה על ידי שלמה, חייל בפלוגה המוצבת בממשל, בעת הפגנה בה נזרקו אבנים על פלוגתו. גיבורי המחזה הם אפרים, המושל הצבאי, סגנו גדליה, החיילים שלמה ודוד, החיילת נחמה (המקיימת יחסים אינטימיים עם המושל) אשתו של המושל, ושתי חיילות חוקרות. ברקע המחזה נשמע אסיר ביטחוני בעת חקירתו. כן מופיעים כתב טלוויזיה, צלם ומקליט, המקיימים ריאיון עם אפרים בתמונה הראשונה במחזה, שעניינה הפרת הסדר בתחום הממשל.
בנימוקיה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות להחלטתה נאמר:
ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי. הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט. קל וחומר כשמדובר בציבור צופים ערבי שיהיה רשאי, כמו כל אזרח ישראלי אחר, לצפות במחזה אשר יוכל להיות מוצג גם בגרסה ערבית ברחבי המדינה, והמועצה סבורה שקרוב לודאי כי התגובות לכך תתלוונה בהסתה והתססה ובפעילות אנטי ממשלית עוינת.
פסיקת בג"ץ
בפסק הדין שקל השופט אהרן ברק את זכותו של המחזאי לחופש הביטוי לעומת הסדר הציבורי העלול להיפגע חמורות מהצגת המחזה, ומסקנתו:
אף לא אחד משלשת הנימוקים המרכיבים את החלטת המועצה, אינו עומד במבחן הנורמטיבי הקובע את גבולות סמכותה. גם משקלם המצטבר של הנימוקים, אין בו כדי לקיים את מבחנו של החוק. התוצאה היא, איפוא, כי דין החלטת המועצה להתבטל, וכי דין המחזה לקבל היתר להצגתו. למותר לציין, כי גישתי זו מבוססת כל כולה על חופש הביטוי של המחזאי, ולא על ערכו האמנותי של המחזה. אכן, המשטר הדמוקרטי נבחן על פי חופש הביטוי של היוצר, ולא על פי ערכה האמנותי של היצירה.
עמיתיו של השופט ברק, השופטת שושנה נתניהו והשופט יעקב מלץ, הסכימו עם החלטתו להתיר את הצגת המחזה, אך לא השלימו עם הסתייגותו העדינה מאוד מתוכן המחזה. השופטת נתניהו תיארה את המחזה "מחזה קלוקל ונפסד", והשופט מלץ הוסיף ואמר:
לדעתי הולמת את המחזה ההגדרה של המועצה כי זהו "ממרח מגונה של ארוטיקה, פוליטיקה וסטיות מכל סוג". בעת קריאתו מתקבל הרושם כי המחבר ליקט ואסף כל דבר שנראה היה לו שיכול להרגיז, להקניט, לצער ולפגוע. משל לילד שמבטא בקול רם את כל המלים הגסות שהוא יודע, אך ורק כדי למשוך תשומת לב.
בעקבות פסק הדין
על אף שהותרה הצגתו, בינתיים נסוג תיאטרון חיפה מכוונתו להעלות את המחזה על במה. באותה שנה פרסמו לאור וזוגתו אלינה קורן את המחזה בדפוס, בהוצאה עצמית (תחת שם ההוצאה "טימון", על שם טימון איש אתונה של שייקספיר) בצירוף מבוא מאת אברהם עוז.
בנוסף, בשנת 1989 הושעה לשנתיים תוקפה של פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), ובתום תקופה זו בוטלה הפקודה כליל, ובכך נשללה סמכותה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לבקר הצגות תיאטרון.
