אפליה בגלל גובה (באנגלית: Heightism) היא יחס מפלה המופנה כלפי כלפי אנשים שגובהם חורג מטווח הגובה הרגיל באוכלוסייה. אפליה זו היא אחת מבין רבות שנגרמת בשל מראה חיצוני, (באנגלית lookism), בדומה לגילנות, שמנופוביה ואפליה מינית.
מקור המונח
המונח האנגלי "Heightism" הוטבע על ידי הסוציולוג שאול פלדמן, במאמר שכותרתו "הצגת נמיכות הקומה בחיי היום יום – גובה ואפליה על בסיס גובה בחברה האמריקאית: לקראת סוציולוגיה מבוססת גובה", שהוצג בכנס של האגודה הסוציולוגית האמריקאית (אנ') בשנת 1971. המונח "Heightism" נכלל במילון ברנהרט השני לאנגלית החדשה והפך לפופולרי כאשר מאמרו של פלדמן פורסם במגזין טיים האמריקאי בשנת 1971.
תפיסה חברתית
מחקר שפורסם בכתב העת Applied Psychology Journal מצא שאנשים גבוהים מצליחים יותר מאנשים נמוכים, ונחשבים לבעלי סיכוי רב יותר להפוך למנהיגים. בנוסף, קיימים מחקרים אפידמיולוגיים המצביעים על יחס חיובי בין גובה לבין אינטליגנציה אולם קשר זה חלש ואינו מרמז על כך שהבדלי גובה משפיעים באופן ישיר על היכולת הקוגניטיבית. מאמר שפורסם בשנת 2010 טוען שההנחה הקושרת בין המשכורות הגבוהות יותר מהן נהנים גברים גבוהים ליכולותיהם הקוגניטיביות הטובות יותר מאלו של גברים נמוכים, אינה מוכחת באופן ברור.
ההסבר המקובל כיום לתופעה זו הוא שבקרב בני אדם קיימת נטייה לפרש גובה ככוח או כמעמד חברתי. דבר זה יוצר ביטחון עצמי וביטחון חברתי גבוהים יותר בקרב אנשים גבוהים בהשוואה לאנשים נמוכים. הביטחון העצמי הרב של אנשים גבוהים משפיע על סביבתם אשר מעניקה להם כוח ומעמד משופרים (מעין נבואה המגשימה את עצמה). הביטחון הרב יותר של אנשים גבוהים, בשילוב עם יחס אוהד של הסביבה כלפיהם, גורר הצלחה רבה יותר בעבודה.
מנהלים ומנהיגים
סקר לגבי גובהם של מנכ"לים אשר חברותיהם נכללו בדירוג החברות של כתב העת Fortune בשנת 2005, גילה שגובהם הממוצע הוא 1.83 מטר, 6.4 ס"מ יותר מהממוצע בארצות הברית.[1] סקרים דומים חשפו שפחות מ-3% מהמנכ"לים היו בגובה של עד 1.70 מטר. כ-90% מהמנכ"לים הם מעל הגובה הממוצע[2].
קיימות דוגמאות היסטוריות רבות של מנהיגים מפורסמים נמוכי קומה. גובהו של נפוליאון בונפרטה, הקיסר הצרפתי הראשון, היה 1.70 מ', גובה סביר בהחלט ביחס לתושבי צרפת באותה תקופה אך נחשב לנמוך בחוגי הקצונה והאריסטוקרטיה. התעמולה הבריטית של אותם הימים קידמה את הרעיון שנפוליאון ניסה לפצות על קומתו הנמוכה על ידי חיפוש אחר כוח, מלחמות וכיבושים. כך נולד המושג "תסביך נפוליאון" המיוחס למנהיגים נמוכי קומה לא אהובים כגון סטלין (1.63 מ'), היטלר, מוסוליני, וחרושצו'ב. לנוכח העובדה שתכונות חיוביות רבות כל כך מקושרות לגובה, אין זה מפתיע שארצות הברית לא בחרה מאז 1896 נשיא שגובהו נמוך מהממוצע הארצי. ב-1896 נבחר הנשיא מקינלי, שגובהו היה 173 סנטימטרים בלבד.
הכרויות ונישואין
לגובה של אדם יש משקל רב בתחום ההיכרויות ולעיתים קרובות הוא גורם מכריע בבחירת בן או בת זוג, מפני שבתרבויות רבות רצוי שהגבר יהיה גבוה יותר מהאישה.
מחקרים הראו שלגברים גבוהים יש סיכוי גדול יותר להינשא ולהוליד ילדים, אם כי לא נמצא מתאם בין גובה למספר הצאצאים.[3]
מחקר שנערך בבריטניה הראה כי לנשים נמוכות סיכוי רב יותר להינשא וללדת ילדים.[דרוש מקור] על פי המחקר, מכיוון שהמוסכמות החברתיות מכתיבות שהגבר יהיה גבוה מהאישה, לנשים נמוכות יש אפשרויות רבות יותר לבחירת בן זוג מאשר לנשים גבוהות. לדבריו של ד"ר אדם אייר ווקר, מהמרכז לחקר האבולוציה באוניברסיטת סאסקס, המסקנות שהוסקו לגבי אוכלוסיית בריטניה עשויות להיות מושפעות מהרקע התרבותי.
במדיה
במשך שנים רבות תמכה תעשיית הקולנוע בסטראוטיפ לפיו הגבר המושלם בנוי לתלפיות. גיבורים רומנטיים ושרמנטיים היו תמיד מעל גובה של 1.88 מ', לדוגמה רוק הדסון, המפרי בוגרט וגרי קופר. גיבורי המערב הפרוע גולמו בידי ג'ון ווין (1.93 מ'), קלינט איסטווד (1.93 מ') ולי ואן קליף (1.88 מ') שכן שחקן נמוך היה מתקשה לעלות על הסוס באותה מיומנות.
בכל זאת, גם לשחקנים נמוכים הייתה הזדמנות להצליח. צ'ארלי צ'פלין למשל התנשא לגובה 1.65, אך הוא גילם בעיקר דמויות שטותיות וקומיות. וודי אלן נוהג לעצב ולגלם בעצמו את דמותו של יהודי נוירוטי מניו יורק תוך התייחסות לתכונותיו הפיזיות ולגובהו הנמוך – גם הוא בגובה של 1.65 מ' בלבד.
חקיקה
במקצועות מסוימים הגובה הנדרש מוכתב על ידי תנאי סביבת העבודה. לדוגמה, עבור טייס 16-F, גובה של פחות מ-160 ס"מ מגביל את שדה הראיה וגובה שמעל 190 ס"מ מקשה על הישיבה בתא הטייס. גובה הדיילות חייב לאפשר להן להגיע לאזור העליון של המטוס וגובהן ומשקלן של הדוגמניות מוכתב על ידי צו האופנה, משקלה של רקדנית בלט מוכתב על ידי מגבלות תפקידה. למרות שבאופן תאורטי לא ניתן להוכיח קשר בין גובהו של אדם לבין יכולתו למלא את תפקידו באופן משביע רצון, מחקרים הראו שבמקרים רבים אנשים נמוכים מקבלים משכורות נמוכות יותר מאנשים גבוהים.[4][5]
בעבודת המחקר שלו, בדק ד"ר עומר קמחי מאוניברסיטת חיפה, מדוע גברים נמוכים סובלים מאפליה לא רק בתחום הרומנטי, אלא גם בעולמות התעסוקה, הפוליטיקה והתרבות, ולא פחות חשוב - למה אין חוק שמגן עליהם.
חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אמנם אינו קובע איסור מוחלט בדבר אפליה על רקע של מראה חיצוני, אך ניתן לגזור את זכותו של עובד לא להיות מופלה לרעה בשל מראהו החיצוני מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ממנו נגזרת הזכות הכללית לשוויון.
סעיף 2 (ב) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע איסור אפליה עקיפה במילים: "...רואים כהפליה גם קביעת תנאים שלא ממין העניין", דהיינו כל תנאי שאינו חיוני לביצוע התפקיד ייחשב כתנאי מפלה אם יש לו תוצאות מפלות בקשר לקבלה לעבודה, לתנאי העבודה, לקידום בעבודה ועוד. למשל הכללת תנאי של 1.80 מ' גובה ככישור למשרת דייל, אם אין לו הצדקה לביצוע תפקידי הדייל, ייתפס כתנאי מפלה.
אם אדם הוא נמוך קומה במידה שפוגעת בתפקודו באופן מהותי, ייתכן שהוא יזכה להגנת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
בארצות הברית, נכון לעכשיו, רק מדינה אחת (מישיגן) אוסרת על אפליה בגלל גובה[6]. במסצ'וסטס ממתינה כעת הצעת חוק דומה לאישור, כך שניתן יהיה להוסיף אותה לרשימה[7]. בנוסף, שתי ערים בארצות הברית אוסרות כיום על אפליה בגלל גובה: סנטה קרוז שבקליפורניה[8] וסן פרנסיסקו, אף היא בקליפורניה[9]. מחוז קולומביה אוסר על אפליה על בסיס הופעה אישית[10]. באונטריו, קנדה החוק לזכויות האדם אוסר על אפליה בגלל גובה[11]. עיריית ויקטוריה שבאוסטרליה אוסרת גם היא על אפליה על בסיס מאפיינים פיזיים על פי החוק לשוויון הזדמנויות משנת 1995[12].
ראו גם
הערות שוליים