PROFILPELAJAR.COM

אפולו 4
	אפולו 4 ממריאה מכן השיגור
נתוני משימה
חללית	אפולו
כן שיגור	LC-39A מרכז החלל קנדי, פלורידה
שיגור	9 בנובמבר 1967, 12:00:01 UTC
נחיתה	9 בנובמבר 1967, 20:37:00 UTC ; צפון האוקיינוס השקט ; 30°06′N 172°32′W / 30.100°N 172.533°W
משך המשימה	8 שעות, 36 דקות ו-59 שניות
נתוני חללית
תא פיקוד	CM-017
תא שירות	SM-017
רכב נחיתה	LTA-10R ; מסה: 13,400 ק"ג
מסת החללית	36,856 ק"ג
משגר	סטורן V ‏SA-501
נתוני מסלול
מספר הקפות	3
אפוגיאה	188 ק"מ (ראשוני) ; 18,092 ק"מ (מרבי)
פריגיאה	183 ק"מ (ראשוני) ; 74.1 ק"מ (הקפה אחרונה)
אפהליון	18,092 ק"מ (כדור הארץ)
פריהליון	204 ק"מ (כדור הארץ)
זמן הקפה	88.3 דקות
נטיית מסלול	32.6°
אורך מסע	140,000 ק"מ
משימות קשורות
משימה קודמת; אפולו 1	משימה הבאה; אפולו 5
מזהים
מספר קטלוג לוויינים	03032
מאגר המידע הלאומי	1967-113A

אפולו 4 (ידועה גם כאפולו סטורן וכמשימה A S-501), הוא שמה של טיסת חלל בלתי מאוישת, שהייתה שלב בתוכנית החלל האמריקנית להנחתת אדם על הירח. באפולו 4 נעשה שימוש ראשוני וניסיוני במספר רב של רכיבים ושיטות פעולה ובהם הטיל סטורן 5, מרביתם שימשו בסופו של דבר בנחיתת האדם הראשון על הירח.

יעדים

משימת אפולו 4 נועדה כאמור, לבחון את הרכיבים ושיטות הפעולה שבהם תוכנן להשתמש במשימה להנחתת אדם על הירח. באפולו 4 נעשה לראשונה שימוש בכל שלושת השלבים של המשגר סטורן 5: הראשון S-IC, השני S-II והשלישי S-IVB ^(אנ'), סטורן 5 הוא המשגר הגדול ביותר שתוכנן אי פעם. הייתה זו גם הטיסה הראשונה מקומפלקס השיגור 39, שנבנה במיוחד למשגרי סטורן 5. למשימה היו מאפיינים ראשוניים וניסיוניים נוספים ובשל הצורך לבדוק את כולם, הוצבו על הטיל והחללית 4,098 מכשירי מדידה שונים.

הייתה זו הפעם הראשונה, בה השתמשו בשיטה בה מנוסים כל חלקי הטיל יחד (the all-up testing), במקום ניסוי של כל שלב של הטיל בנפרד, כפי שנעשה בטילים רב שלביים קודמים שנבנו בארצות הברית. שיטה זו צמצמה באופן ניכר את מספר הבדיקות, וקיצרה את משך הזמן שנדרש כדי להגשים את תוכניתו של הנשיא קנדי להנחית אדם על הירח עד 1970.

הטיל נשא את תא הפיקוד, שמספרו 017. היה זה מודול מספר 1 שתוכנן לבדיקת מערכות ולא מודול מספר 2 ששימש לנחיתה על הירח. לטיל צורף גם מתקן דמי של רכב הנחיתה על הירח, באמצעותו נערכה הדמיה של רכב הנחיתה על מתקן השיגור.

הטיסה

לאחר סדרת בדיקות שנמשכו חודשיים, היה הטיל מוכן לשיגור. הטענת הטיל בדלק החלה ב-6 בנובמבר. להובלת הדלק נדרשו 89 משאיות טעונות בחמצן נוזלי, 28 משאיות טעונות מימן נוזלי, ו-27 משאיות טעונות בקרוסין מזוקק.

השיגור התרחש בשעה 12:00 ב-9 בנובמבר. בסיומה של ההמראה הוצבו השלב השלישי (ה-S-IVB) ותא השירות והפיקוד (ה-CSM) במסלול כמעט מעגלי של 190 קילומטר, בדומה למסלול שתוכנן למשימת הנחיתה על הירח. לאחר שתי הקפות, הוצתו מנועי השלב השלישי בפעם הראשונה, והביאו את החללית למסלול אליפטי של 17,218 ק"מ אַפּוֹגֵיאָה ובמכוון ופֶּרִיגֵיאָה של 84.6 קילומטר מתחת לפני השטח של כדור הארץ; זאת במטרה להבטיח את חזרתו של מודול הפיקוד במהירות גבוהה וכניסה אטמוספירית והשמדה של השלב השלישי של הטיל. בשלב זה נפרד מודול הפיקוד מהשלב השלישי ומנועיו של המודול הודלקו כדי להעלות את האפוגיאה ל-18,092 ק"מ ואת הפריגיאה למסלול −74 קילומטר. לאחר שעברה את האפוגיאה, מנועו של מודול השירות הודלק שוב ל-281 שניות, כדי להעלות את מהירות החללית בעת שובה לכדור הארץ ל-11,139 מטר לשנייה, בגובה 120 קילומטר ונתיב טיסה בזווית של -6.93 מעלות, בכך הדמתה החללית מסלול שיבה מן הירח.

תא הפיקוד נחת במרחק של כ-16 קילומטר מאתר הנחיתה המתוכנן. נחיתתו נראתה מסיפונה של ספינת הצי האמריקני בנינגטון^(אנ'), הספינה שהשיבה את המעבורת לבסיסה.

תמונת כדור הארץ

מודול הפיקוד הכיל מצלמת 70 מ"מ אוטומטית, שצילמה את התמונות הראשונות בהיסטוריה בהן נראה כמעט כל כדור הארץ מן החלל. במשך השעתיים וחצי בהן הגיעה החללית אל נקודת האַפּוֹגֵיאָה (הנקודה המרוחקת ביותר במסלולה מכדור הארץ) והתרחקה ממנה, צילמה החללית מהחלון הקדמי של תא הפיקוד 755 תמונות צבעוניות. התמונות שצולמו מגובה של 13,510 ועד 18,092 ק"מ, לא היו ברזולוציה גבוהה אך עוררו עניין גאוגרפי, קרטוגרפי, מטאורולוגי, אוקיינוגרפי, גאולוגי, הידרולוגי^[1].