אנני סמית' פק
אנני סמית' פק (באנגלית: Annie Smith Peck; 19 בספטמבר 1850 - 18 ביולי 1935) הייתה מטפסת הרים והרפתקנית אמריקאית. הפסגה הצפונית של שרשרת ההרים הפרילית קורדילרה בלנקה נקראת לכבודה של פק.[1] היא הייתה תומכת נלהבת בזכות הנשים להצבעה. היא הרצתה במשך שנים רבות ברחבי העולם, וכתבה ארבעה ספרים המעודדים טיולים וחקירה. ראשית החיים והחינוךאנני פק נולדה ב -19 באוקטובר 1850 בפרובידנס, רוד איילנד.[2] היא הייתה הצעירה מבין חמישה ילדים שנולדו לאן פאוור (סמית') פק ( 1820-1896) וג'ורג' באצ'לר פק (1807–1882). אחיה, ג'ורג 'באצ'לר פק (1843–1934) היה רופא; ויליאם תאיין פק (1848–1939),היה מנהל בית הספר התיכון הקלאסי בפרובידנס. ג'ון בראונל פק (1845–1923), היה מהנדס, סוחר, מורה וחקלאי. בגיל צעיר החדירו תחושת תחרותיות באנני פק. אחותה אמילי סמית' פק (1847-1847) נפטרה בינקותה.[3] אנני פק גדלה בפרובידנס, שם למדה בבית הספר לבנות של ד"ר סטוקברידג וסיימה את התיכון שם. היא סיימה את לימודיה בשנת 1872 במכללה למורים של רוד איילנד. אנני פק לימדה קצת לטינית בתיכון פרובידנס, אך רצתה ללמוד באוניברסיטת בראון כמו שאביה ואחיה עשו. אבל היא לא התקבלה לאוניברסיטה על בסיס היותה אשה.[4] במקום ללמוד באוניברסיטת בראון, היא עברה למישיגן, והתכוונה לחיות לבדה ולפרנס את עצמה. אנני פק מצאה עבודה כמורה לשפות ולמתמטיקה בבית הספר התיכון שם נשארה עד שנת 1874. תוך כדי ההוראה החליטה פק להמשיך בהשכלתה ולקבל תואר ראשון מאוניברסיטה. כשכתבה הביתה לספר למשפחתה על תוכניותיה, הם חשבו שזו "שטות מושלמת" עבורה לרצות ללמוד בקולג' ולסיימו בגיל 27. במכתב לאביה, כתבה אנני פק, "מדוע שתמליץ לי על כיוון כל כך שונה מזה שאתה עוסק בו או ממליץ לבנים שלך? אני לא יכולה לראות שום סיבה לכך...אני בהחלט לא יכולה להשתנות. רציתי ללמוד במשך שנים ופשוט היססתי בגלל הגיל. גיל 27 לא נראה מבוגר כמו שהיה פעם. עלי לקוות לפחות לעשרים שנה של עבודה טובה אחרי הלימודים."[5] לאחר שנודע לאביה כי היא התעקשה לקבל את אותה השכלה כמו אחיה, הסכים לתמוך בה. בשנת 1874 נרשמה פק לאוניברסיטת מישיגן, שפתחה את שעריה לנשים בשנת 1871.[6] אנני פק קבלה תואר ראשון בהצטיינות מאוניברסיטת מישיגן בשנת 1878 בשפות יווניות ושפות קלאסיות ותואר שני ביוונית מהאוניברסיטה בשנת 1881. היא לימדה לטינית באוניברסיטת פרדו משנת 1881 עד 1883.[7] בשנת 1884 נסעה אנני פק לאירופה, שם המשיכה את לימודיה בהנובר, גרמניה, ובאתונה, יוון.[8] בשנת 1885 הפכה פק לאישה הראשונה שלמדה בבית הספר האמריקאי ללימודים קלאסיים באתונה, שם למדה ארכאולוגיה.[4] קריירהאף על פי שאנני פק עבדה בתחילה כמורה, היא התמסרה לענף הספורט טיפוס הרים בזמן שלמדה באמצע שנות השמונים של המאה ה-19. החל משנת 1892 היא התפרנסה כמרצה, כמטפסת הרים וכמחברת של מדריכי טיולים. כאשר אנני פק החלה לטפס, להרצות ולחקור באמריקה הלטינית, היא גם קידמה את פאן-אמריקניות, ואת החינוך גאוגרפי באמצעות הרצאותיה ופרסומיה. מטפסת הרים![]() בשנת 1885, בזמן שלמדה את לימודיה באירופה, גילתה אנני פק את התלהבותה מטיפוס הרים. היא טיפסה על הרים בגובה בינוני באירופה ובארצות הברית, כולל את הר בקליפורניה 4,380 מ', והרים נוספים ב־1888, [11] באיטליה ומעברי הרים נמוכים בשווייץ. כולל מעבר תיאודול בגובה 3000 מ'. שהייתה ביוון היא טיפסה על הר הימטוס ועל הר פנטקוס, שגובהם נע בין 910 מ' ו-1,200 מ'. בשנת 1895 טיפסה אנני פק אחרי מטפסת ההרים הבריטית לוסי ווקר במעלה הר המטרהורן, אך ייחודה של אנני פק היה בלבושה במהלך הטיפוס.[4] בגדי הטיפוס שלה כלל טוניקה באורך הירך, מגפי טיפוס גבוהים, וזוג מכנסים רחבים, וכובע לבד עם צעיף.[9][10] באותה תקופה, בגדי הטיפוס הלא שגרתיים של אנני פק משך את תשומת הלב של העיתונות וייצר דיון ציבורי ב"ניו יורק טיימס", בשאלה מה נשים צריכות לעשות ולאן הן יכולות לשאוף להגיע. אנני פק טיפסה לגובה של 5,610 מ' על פסגות הרים במקסיקו בשנת 1897. באותה עת עלייתה על פסגת הר אוריזאבה במקסיקו הייתה העלייה הגבוהה ביותר ביבשת אמריקה שנערכה אי פעם על ידי אישה.[9] שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1900, היא טיפסה על מונטה כריסטולו בדולומיטים האיטלקיים, על היונגפראו בהרי האלפים של שווייץ ועוד. אנני פק עזרה גם להקים את המועדון האלפיני האמריקאי בשנת 1902.[11] אף על שכבר מלאו לה יותר מחמישים שנה, אנני פק רצתה לבצע טיפוסי שיא. היא נסעה לדרום אמריקה בשנת 1903, בחיפוש אחר הר שגובהו מעל 6,960 מטר - אקונקגווה בארגנטינה. היא ניסתה גם לטפס על אילמפו בבוליביה בשנת 1903 ושוב בשנת 1904.[12] מלווה על ידי שני מדריכי הרים שווייצרים בשנת 1908, המשלחת שלה הייתה הראשונה שטיפסת על הפסגה הצפונית של הר Huascarán, בגובה 6,768 מטר, בפרו. ![]() ההישג של אנני פק לא ערער את השיגה של פאני בולוק וורקמן בטיפוס לפסגת הר פינאקל בהימלאיה, לגובה של 6,930 מטר, שנחשב כשיא העולם לטיפוס בגובה לנשים. עם זאת, פאני וורקמן ערערה על טענת אנני פק על שיא הגבוה בעולם החדש במהלך בטיפוסה על הר האושקרן בפרו.[10] כדי לאמת את ההישג שלה, פאני וורקמן שילמה למהנדסים צרפתיים כדי שיחשבו מחדש את הגובה של הפסגה שטיפסה עליה פק בעזרת מדידות טריאנגולציה. המהנדסים קבעו כי חישובי הגובה של פק היו מוטעים, והיא טעתה ב־600 מטר בחישובי גובה ההר. לפי חישוביה הגובה היה כ־7,300 מטר, אבל נמדד במד גבהים שבור, כלומר פק השיגה את שיא טיפוס בחצי הכדור המערבי, בעוד שפאני וורקמן נשארה מחזיקת השיא העולמי של טיפוס לגובה.[2][11] בשנת 1911, בגיל 61, טיפסה אנני פק על אחת מחמש הפסגות בגובה 6,426 מ' קורופונה בפרו. אנני פק, הייתה לוחמת נלהבת לזכויות הנשים, כאשר הגיעה לפסגה של הר קורופונה, הציבה על הפסגה שלט "זכות הצבעה לנשים".[13] בהמשך כתבה פק ספר על חוויותיה שנקרא "חיפוש אחר איפקס באמריקה: טיפוס הרים גבוהים בפרו ובוליביה" (1911). ציטוטה המפורסם, "הבית שלי הוא המקום של תא המטען שלי", מקורו בספר זה.[14] שנים מאוחרות יותרבשנים 1929 - 1930 עשתה אנני פק סיור בן שבעה חודשים, "בעיקר במטוס", ברחבי דרום אמריקה, במטרה להפגין את הקלות והבטיחות של טיסות מסחריות לנוסעי חברת התעופה. המסע שלה היה הארוך ביותר באוויר על ידי מטייל צפון אמריקאי באותה תקופה. לאחר שחזרה לארצות הברית פרסמה את ספרה הרביעי והאחרון: "טיסה מעל דרום אמריקה: עשרים אלף מיילים באוויר" (1932).[15] אנני פק המשיכה גם לטפס על הרים לעת זקנתה. ההר האחרון שטיפסה היה הר מדיסון, בגובה 1,638 מטר בניו המפשייר, בגיל שמונים ושניים. בהמשך כתבה אנני פק שני ספרים נוספים על מסעותיה, הסיור בדרום אמריקה: מדריך תיאורי (1913) ודרום אמריקה התעשייתית והמסחרית (1922). [11] שני הספרים היו פופולריים בקרב דיפלומטים, אנשי עסקים, תאגידים, פוליטיקאים ותיירים. בנוסף להיותה חברה מייסדת של המועדון האלפיני האמריקני בשנת 1902, [4] פק הפכה לנשיאת הליגה של ז'אן ד'ארק בשנת 1914;[1] עמיתת האגודה הגאוגרפית המלכותית בשנת 1917, והתקבל באגודה של הגאוגרפיות, בשנת 1928.[2] מוותאנני פק, מעולם לא התחתנה, החלה סיבוב הופעות עולמי בשנת 1935 בגיל שמונים וארבע, אך חלתה בזמן שטיפסה על האקרופוליס באתונה. היא חזרה לביתה במלון מונטריי בעיר ניו יורק ומתה מדלקת ריאות בסימפונות ב־18 ביולי 1935.[16] שרידיה של אנני פק נשרפו ואפרה נקבר בבית העלמין בפרובידנס, רוד איילנד.[9] ספרים שכתבה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|