PROFILPELAJAR.COM

אנאיס נין
	אנאיס נין בשנות ה-70
לידה	21 בפברואר 1903; ניי-סיר-סן, סן, צרפת
פטירה	14 בינואר 1977 (בגיל 73); לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה	Ángela Anaïs Juana Antolina Rosa Edelmira Nin Culmell
מדינה	קובה, ארצות הברית, צרפת
מקום קבורה	מפרץ סנטה מוניקה
שפות היצירה	אנגלית, צרפתית, ספרדית
יצירות בולטות	הדלתה של ונוס
בן או בת זוג	יו פרקר גילר (1923–1977); רופרט פול (1955–1966) ;
פרסים והוקרה	דוקטור לשם כבוד; גביע הכסף לנשות השנה של לוס אנג'לס טיימס ;
חתימה

אנאיס נין (בספרדית: Angela Anaïs Juana Antolina Rosa Edelmira Nin y Culmell; ‏21 בפברואר 1903 - 14 בינואר 1977) הייתה סופרת שנולדה בצרפת להורים קובנים. היא התגוררה בספרד ובקובה וחייתה רוב חייה בארצות הברית, שם התבססה כסופרת. היא כתבה יומנים (לאורך יותר מ-60 שנה, החל מגיל 11 ועד קרוב למותה), רומנים, כתבים ביקורתיים, מאמרים, סיפורים קצרים, וארוטיקה. חלק גדול מכתביה פורסם לאחר מותה.

ביוגרפיה

אנאיס נין נולדה בניי-סיר-סן, צרפת, להורים אמנים. אביה, חואקין נין, היה פסנתרן ומלחין קובני ממוצא קטלאני, ואמה הייתה זמרת קובנית בעלת הכשרה קלאסית. סבו של אביה נמלט מצרפת בעת המהפכה הצרפתית והגיע לקובה, שם עזר לבנות את מסילת הרכבת הראשונה במדינה.

נין התחנכה כנוצרית קתולית, ובילתה את ילדותה ונעוריה באירופה. אחרי שהוריה נפרדו, אמה העבירה את אנאיס ואת שני אחיה לברצלונה, ומשם לניו יורק. לפי יומניה, נין עזבה את מערכת החינוך הפורמלית בגיל 16 ומאוחר יותר החלה לעבוד כדוגמנית ציור. אחרי מספר שנים באמריקה, נין שכחה איך לדבר ספרדית, אך המשיכה לשלוט בצרפתית ולמדה לדבר אנגלית שוטפת.

ב-3 במרץ 1923, בהוואנה, קובה, נישאה לבעלה הראשון, יו פרקר גילר (1898–1985), בנקאי ואמן, שנודע מאוחר יותר כיוצר הקולנוע הניסיוני איאן הוגו. הזוג עבר לגור בפריז, שם עבד גילר בבנקאות ונין החלה לפתח את העניין שלה בכתיבה. ביומניה היא מזכירה כי באותה תקופה למדה ריקודי פלמנקו. יצירתה הראשונה שיצאה לאור הייתה סקירה על ד"ה לורנס, שכתבה ב-16 יום.

טיפול פסיכואנליטי שעברה אצל הפסיכיאטר היהודי אוטו ראנק השפיע עליה מאוד. ראנק היה גם המטפל שלה וגם המאהב שלה. בביקורה השני אצל ראנק, נין הרהרה על תשוקתה "להיוולד מחדש" כאישה וכאמנית.

בשלהי קיץ 1939, כשתושבים זרים רבים עזבו את צרפת בשל המלחמה המתקרבת, נין עזבה את פריז וחזרה לניו יורק עם בעלה (לפי בקשתו, אזכורים של גילר הושמטו ברובם מיומניה שיצאו לאור בימי חייה).

חיים אישיים

על פי יומניה, בתקופתה בפריז ניהלה נין אורח חיים ביסקסואלי, בוהמייני וסוער עם נשים רבות וגברים שונים, הבולט שבהם היה הסופר הנרי מילר. יומניה (שנערכו לאחר מותה בידי בעלה השני), מספרים כי יחסיה עם מילר היו מלאי תשוקה עזה ופיזיים מאוד.

נין האמינה שההיריון שהסתיים ב-1934 בהפלה היה מהנרי מילר. ב-1947, כשהייתה בת 44, פגשה את השחקן רופרט פול במעלית במנהטן, בדרכה למסיבה. השניים פיתחו קשר רומנטי. פול היה צעיר מנין ב-16 שנים. ב-17 במרץ 1955, בעודה נשואה לגילר, היא נישאה לפול באריזונה, ועברה לחיות איתו בקליפורניה. גילר נשאר בניו יורק ולא ידע על נישואיה השניים של נין עד מותה ב-1977.

ב-1966 נין ביטלה את נישואיה עם פול, בעקבות בעיות משפטיות שעלו מכך שגם גילר וגם פול ניסו לרשום אותה כרעייתם בטפסי מס ההכנסה שלהם. על אף ביטול נישואיהם, נין ופול המשיכו לגור יחדיו כאילו היו נשואים, עד מותה ב-1977.

אחרי מותו של גילר ב-1985, פול הזמין את הוצאתם לאור של היומנים המלאים של נין. חמישה כרכים יצאו לאור באנגלית. פול מת ביולי 2006.

נין הזכירה כהשפעות את הסופרת ג'ונה בארנס, מחלוצות הספרות הלסבית, ואת הסופר ד״ה לורנס. בכרך הראשון של יומניה ציינה כי היא כותבת בהשראתם של מרסל פרוסט, אנדרה ז'יד, ז'אן קוקטו, פול ואלרי וארתור רמבו.

בנוסף לעבודתה ככותבת, נין הופיעה במספר סרטי קולנוע. דמותה מופיעה גם בסרט "הנרי וג'ון".

קריירה ספרותית

יומנים

עבודותיה החשובות ביותר של נין, הן לפי דעתה והן לפי דעתם של חוקרים, הן יומניה. היומנים, המקיפים עשרות שנים, מספקים תובנות מעמיקות לחייה וקשריה האישיים. נין הכירה באופן אינטימי מספר סופרים, אמנים, פסיכואנליטיקאים ודמויות בולטות אחרות, וכתבה עליהם לעיתים קרובות, במיוחד על אוטו ראנק. לאור מעמדה כסופרת המתארת קבוצת ידוענים גברית בעיקרה, יומניה של נין נחשבים למשמעותיים כי סיפקו נקודת מבט מ״הצד השני״.

כתבים אירוטיים

מבקרי ספרות רבים מהללים את נין כאחת הכותבות הדגולות ביותר של ארוטיקה נשית. היא הייתה אחת הנשים הידועות הראשונות שחקרו את תחום הכתיבה הארוטית במלואו, ובהחלט הייתה האישה הבולטת הראשונה במערב שכתבה ארוטיקה. לפניה, ארוטיקה שנכתבה על ידי נשים הייתה נדירה.

לפי הכרך הראשון של יומניה, נין נתקלה לראשונה בכתיבה ארוטית כשחזרה לפריז עם בעלה, אמה ושני אחיה בסוף גיל ההתבגרות שלה. הם שכרו את דירתו של אמריקאי שנסע לחופשת הקיץ, ונין נתקלה בכמה ספרים בצרפתית, אותם קראה בזה אחר זה. ״מעולם לא קראתי ספרות ארוטית באמריקה״, כתבה, ״הייתי תמימה לפני שהתחלתי לקרוא בהם, אבל כשסיימתי את כולם, לא היה דבר שלא ידעתי על הרפתקאות מיניות״.

בשנות הארבעים, מתוך מצוקה כלכלית, החלו נין, הנרי מילר וכמה מחבריהם לכתוב ספרות ארוטית ופורנוגרפית עבור ״אספן״ אנונימי, תמורת דולר אחד לעמוד. הם עשו זאת כמקור פרנסה, נין מעולם לא תכננה לפרסם את כתביה, אך שינתה את דעתה בתחילת שנות השבעים והרשתה להוציאם לאור.

נין הייתה חברה קרובה (ולעיתים גם מאהבת) של אנשי ספרות ואמנות רבים, ביניהם הנרי מילר, ג'ון סטיינבק, אנטונן ארטו, גור וידאל, לורנס דארל ואחרים. הרומן והחברות שניהלה עם מילר השפיעו עליה מאוד, הן מינית והן ככותבת.

בכרך השלישי של יומניה המלאים, Incest (״גילוי עריות״), היא כתבה על אביה בצורה גלויה ומפורטת. כשאביה של נין שמע את כותרת הספר הבדיוני הראשון שלה, ״בית גילוי העריות״, הוא חשש כי היא חשפה בו את ההתעללות שעברה, כאשר למעשה, ההתעללות הוסוותה בספר היטב.

בשנת 1979, שנתיים לאחר מותה פורסם ספר סיפורים אירוטיים Little Birds. בשנת 2020 סופיה אל-מאריא יצרה סדרת טלוויזיה שמבוססת על הספר.

חייה המאוחרים והשפעתה

עלייתה של התנועה הפמיניסטית בשנות ה-60 העניקה לכתביה של נין נקודת מבט פמיניסטית, שהפכה את נין למרצה פופולרית באוניברסיטאות שונות. מנגד, נין עצמה תיעבה את המיליטנטיות של התנועה הפמיניסטית והתרחקה מאוד מהאקטיביזם הפוליטי שלה. "אני אוהבת גברים וגברים אינם האויב", אמרה. "גברים הם המין השני, והם הפרטנר ליצירת הבנה וגשר בין המינים".

החל משנת 1973 זכתה נין בהכרה ממסדית ופרסים רבים, בהם תוארי כבוד מאוניברסיטאות.

היא מתה בלוס אנג'לס ב-4 בינואר 1977, שלוש שנים אחרי שאובחנה כחולה בסרטן. גופתה נשרפה, ואפרה פוזר מעל מפרץ סנטה מוניקה. בעלה הראשון, יו גילר, מת ב-1985, ואפרו פוזר גם הוא באותו המקום.

רופרט פול הוציא מהדורות חדשות ומלאות של יומניה, החל מ-1985 ועד מותו ב-2006. חלקים גדולים של יומניה של נין עדיין לא יצאו בגרסה מלאה. הגרסאות המקוריות של היומנים נמצאות בספריית אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.

ב-1990 ביים פיליפ קאופמן את הסרט ״הנרי וג'ון״, המבוסס על הרומן של נין ״הנרי וג'ון: מתוך יומניה המלאים של אנאיס נין״. הסרט עסק ביחסיו של הנרי מילר עם אשתו ג'ון.

מספריה שתורגמו לעברית

הדלתה של ונוס (אדם, 1981, תרגמה נירה צפריר)
הנרי וג'ון (זמורה־ביתן, 1996, תרגמה מיה דבש)
גילוי עריות: מתוך ׳יומן של אהבה׳, היומן הבלתי מצונזר של אנאיס נין 1932-1934 (זמורה־ביתן, 2003, תרגם ישראל סמילנסקי)
אולטריס ארוטיקה (פרדס הוצאה לאור, 2020, תרגמה רינה ז'אן ברוך, ערכה עדי סלמור)^[1]