גרשווין בפריז (עומד מימין), ליד הפסנתר מוריס ראוול ואווה גותייה. צולם במסיבת יום הולדתו של ראוול, 7 במרס 1928.
במרץ 1928 הפליג ג'ורג' גרשווין לפריז. גרשווין תמיד ראה את עצמו באירופה, ובפריז בפרט, ככפרי שהגיע אל העיר הגדולה. הוא התרשם מתנועת כלי הרכב הרבה ומצפירות המוניות בשאנז אליזה. אלו, יחד עם חוויות של בדידות וגעגועים מצאו את ביטויים ביצירה "אמריקאי בפריז".
עוד במהלך שהותו בפריז כתב גרשווין למנצחוולטר דאמרוש והציע לו ולחברה הפילהרמונית של ניו יורקרפסודיית-בלט לתזמורת על הנושא "אמריקאי בפריז". הרעיון ליצירה החל לקרום עור וגידים שנתיים לפני כן, במהלך ביקורו הקודם בפריז. אז הותיר למארחיו מכתב ובו קטע חדש, קצר, אותו הכתיר כ"מוזיקה לבלט אמריקאי בפריז". הייתה זו הפתיחה ליצירה שתעסיק את גרשווין במשך השנתיים הבאות.[1] לפני חזרתו לאמריקה רכש גרשווין צופרים של מוניות, על מנת לשלב את הצליל האותנטי שלהן ביצירה. מאז חזרתו מפריז באוגוסט ועד נובמבר, עבד על הלחנת היצירה בבית החווה של בת זוגו, קיי סוויפט בקונטיקט ובביתו בניו יורק, שם התבונן אל נהר הדסון שנתן לו, לדבריו, את ההשראה למוטיב הבלוז של הגעגועים ביצירה.[2]
תוכן
היצירה מתארת מבקר אמריקאי סקרן הצועד על מדרכת שאנז אליזה ובולע בעיניו את מראות העיר, רעשיה ואווירתה. הוא נכנס לבית קפה ובהשפעת היין שוקע בדכדוך של געגועים, המבוטא בלחן בלוזי, בהמשך הוא יוצא מבית הקפה חזרה לרחוב ההומה המיוצג עתה על ידי לחן של קאן קאן ואומר לעצמו "הבית נפלא, אבל אחר הכל זוהי פריז!".[3]
ב-8 בספטמבר1937 נערך בהוליווד בול (Hollywood Bowl) קונצרט זיכרון לגרשווין (לרגל חודשיים למותו), בו ניצח שילקרט על היצירה, ההקלטה, המבוססת על שידור הרדיו של הקונצרט, יצאה לאור ב-1998.
.svg){kind=logo}
