PROFILPELAJAR.COM

אלפרד דרייפוס
Alfred Dreyfus
	אלפרד דרייפוס
לידה	9 באוקטובר 1859; מילוז, צרפת
פטירה	12 ביולי 1935 (בגיל 75); פריז, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
מדינה	צרפת
השכלה	École supérieure de guerre; תיכון שפטל; אקול פוליטקניק; קולז' סנט-בארב ;
בן או בת זוג	לוסי דרייפוס
צאצאים	Pierre Dreyfus, Jeanne Lévy
השתייכות	כוחות ארטילריה
תקופת הפעילות	מ-1880
דרגה	לוטננט קולונל
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
	קצין בלגיון הכבוד; אביר בלגיון הכבוד; צלב המלחמה 1914–1918; מדליה להנצחת מלחמת 1914-1918 ;

אלפרד דרייפוס (בצרפתית: Alfred Dreyfus;‏ 9 באוקטובר 1859 – 12 ביולי 1935) היה יהודי-צרפתי אשר שימש כקצין בצבא צרפת והופלל באשמת בגידה ובריגול על לא עוול בכפו, בפרשה שזכתה לשם "פרשת דרייפוס".

ביוגרפיה

אלפרד דרייפוס נולד ב-9 באוקטובר 1859 למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת מהעיר מילוז שבאלזס, אשר עסקה בייצור טקסטיל והיה הצעיר מבין תשעה ילדים. משפחת דרייפוס מתייחסת למשפחת טריוויש שהם צאצאים ישירים של רש"י^[^{דרוש מקור]}. אלפרד עבר עם משפחתו לפריז לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה, אשר הובילה לסיפוחה של אלזס-לורן לאימפריה הגרמנית ב-1871.

כילד בן 11, השאירו מאורעות מלחמת צרפת–פרוסיה את חותמם על דרייפוס. כניסת הכוחות הפרוסיים לעיר מולדתו ב-1871 השפיעה על החלטתו להתגייס לצבא. בשנת 1877 התקבל לקורס הצוערים באקול פוליטקניק, וסיים את לימודיו ב-1880. משם המשיך לקורס לקציני ארטילריה בן שנתיים באקדמיה הצבאית בפונטנבלו, שלאחריו קיבל מינוי קצין בגדוד בצבא הצרפתי. בשנת 1885 עלה לדרגת לויטננט, וב-1889 עלה לדרגת קפיטן (סרן).

הגנרל מיריבל, אשר העריך את כישוריו, הכניס אותו ב-1 בינואר 1893 למשרה במטה הכללי, שם היה היהודי היחיד. בשנת 1894 גילה השירות החשאי הצרפתי שמסמך צבאי סודי נשלח בידי קצין צרפתי לשגרירות גרמניה בצרפת. העדויות נגד דרייפוס היו מפוקפקות (נראה שפרדיננד אסטרהאזי היה המדליף), אך לממסד הצרפתי היה נוח להטיל את האשמה על דרייפוס היהודי. לאחר משפט צבאי, שבו השופטים קיבלו ראיות סודיות שלא הובאו לידיעת ההגנה, הורשע דרייפוס בעוון בגידה ונידון למאסר עולם ולגירוש לאי השדים. גם דרגותיו נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל שנערך ב-5 בינואר 1895.

יש הסוברים כי מודעותו של הרצל לגבי בעיית היהודים, המתחדדת דווקא בעת המודרנית, הועמקה כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח הנויה פרייה פרסה בפריז. עם זאת, לסברה זו, לה תרם הרצל עצמו כשאמר ב-1899 "לציוני עשה אותי משפט דרייפוס", אין שום אחיזה במציאות. ראשית, כאשר הואשם דרייפוס בבגידה (אוקטובר 1894), רק דרייפוס ואסתרהאזי ידעו שמדובר בעלילת שווא. שנית, ביומנו של הרצל שהחל להכתב בחודש מאי 1895, אין שום התייחסות לנושא דרייפוס, שעדיין לא הפך ל'פרשה' (כאמור לעיל, נקודת המפנה בנושא חלה בינואר 1898). שלישית, הרצל פרסם את ספרו 'מדינת היהודים' בפברואר 1896, לפחות שנה וחצי לפני שעניין דרייפוס הפך ל'פרשה'. לבסוף, הנחת היסוד המובלעת בקישור המוטעה בין עניין דרייפוס לבין ציוניותו של הרצל, היא שהרצל גילה בשל עניין דרייפוס (בעיקר טקס ההשפלה שהתקיים בינואר 1895), את האנטישמיות. והרי מדובר בשטות מוחלטת: הרצל הכיר אנטישמיות על בשרו עוד מהימים בהם חי בווינה, עיר בה ראש העיר נבחר על בסיס מצע אנטישמי. בנוסף, הרצל שהגיע לפריז ב-1892, הספיק לכתוב על האנטישמיות כמה וכמה מאמרים. על השאלה מדוע הרצל העיד על עצמו כאילו פרשת דרייפוס הפכה אותו לציוני, התשובה פשוטה למדי: ב-1899 שמעו של דרייפוס כמו גם מעשה הנבלה שנעשה לו הגיעו לכל פינות תבל, אפילו ליפן שם לא חי ולו יהודי אחד, ולכן להרצל היה נוח לעשות שימוש בפרשת דרייפוס לצורך גיוס תמיכה לרעיון הציוני.^[1]

משפחתו של דרייפוס, בעיקר אחיו, מתייה דרייפוס, נאבקה בכל כוחה לביטול פסק הדין. נקודת המפנה הייתה ב-13 בינואר 1898, כאשר פרסם הסופר אמיל זולא מכתב גלוי שכותרתו "אני מאשים...!" (בצרפתית: J'accuse). זולא האשים את שופטיו של דרייפוס בהוצאת דיבה בזדון. בפברואר נמצא זולא עצמו אשם בהוצאת דיבה.

לדרייפוס נערך משפט נוסף ב-1899, הוא שוב נמצא אשם בבגידה, אך עונשו הוקל לעשר שנות מאסר באי השדים בשל "סיבות מקלות", ולאחר עשרה ימים, ולאחר שדרייפוס הסכים שלא לערער על פסק הדין, הוא קיבל חנינה. במכתב מ"אי השדים" כתב דרייפוס לאשתו לוסי: "כבודי שייך לי. זה הנכס שאני מוריש לילדי. את הכבוד הזה תבעתי מארצי."

ב-1904 תבע דרייפוס חקירה חדשה, וב-12 ביולי 1906 הכריז בית המשפט לערעורים כי דרייפוס חף מכל פשע. הוא הוחזר לצבא הצרפתי והועלה לדרגת מייג'ור (רב-סרן) ובנוסף הוענק לו אות אביר לגיון הכבוד בטקס פומבי. שהותו באי השדים גרמה לדרייפוס בעיות בריאותיות, ובאוקטובר 1907 הוא נאלץ לפרוש מהצבא.

בטקס העברת אפרו של אמיל זולא לפנתאון ב-1908 נורה דרייפוס על ידי לואי גרגורי, עיתונאי מתוסכל, ונפצע קל בידו.

במלחמת העולם הראשונה התנדב דרייפוס, בדרגת לויטננט קולונל (סגן-אלוף), לתפקיד פעיל בצבא הצרפתי, ואף שירת תקופה מסוימת בחזית והיה מהמפקדים שהובילו את החזרתם של חבלי אלזס ולורן לצרפת^[2]. בסוף המלחמה הוענקה לדרייפוס דרגת "קצין לגיון הכבוד".

אלפרד דרייפוס נפטר ב-12 ביולי 1935 ונקבר בבית הקברות מונפרנאס.

בנו של דרייפוס, פייר, שירת אף הוא כקצין ארטילריה. הוא השתתף במספר קרבות במלחמת העולם הראשונה ואף זכה בעיטור צלב המלחמה. נכדתו של דרייפוס, מדלן לוי, נרצחה באושוויץ.^[3]

ארכיונו שמור בספרייה הלאומית ומספרו ARC. Ms. Var. 548.^[4]

בתרבות

ז'ורז' מלייס ביים סרט על דרייפוס ב-1899 (אולי הסרט הפוליטי המובהק הראשון בתולדות הקולנוע).

ב-1937 נעשה סרט ביוגרפי על אמיל זולא ובפרט על פרשת דרייפוס בשם "חייו של אמיל זולא". בסרט שיחקו פול מוני בתור אמיל וג'וזף שילדקראוט בתור דרייפוס. הסרט זכה לביקורות מהללות והוא אף זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.

ב-1994 הונפק בול דואר ישראלי "100 שנה לפרשת דרייפוס".

ב־2014 יצא לאור "קצין ומרגל", רומן מאת רוברט האריס, עוסק בפרשת דרייפוס מנקודת מבטו של קולונל ז'ורז' פיקאר מהמודיעין שחשף את הבוגד האמיתי ואת העובדה שדרייפוס חף מפשע ושילם על כך בפיטוריו מהצבא ובמאסר. הספר תורגם לעברית ויצא שנה לאחר מכן.

הספר עובד לסרט קולנוע צרפתי (במקור בצרפתית: J'accuse, "אני מאשים...!", על שם מאמרו של אמיל זולא שהביא לבדיקה מחודשת של הפרשה; בתרגום לאנגלית ולעברית: "קצין ומרגל") בבימויו של רומן פולנסקי ובכיכובם של ז'אן דוז'רדן ולואי גארל. יצא לאקרנים ב-30 באוגוסט 2019.

ב-28 בנובמבר 2018 הוסר הלוט מעל פסל גדול של אלפרד דרייפוס ברחוב אחד העם בתל אביב מול מגדל שלום מאיר. זה העתק מפסל דומה שהוצב בפריז ב-1986. הפסל מראה את דרייפוס העומד זקוף ומניף את חרבו שנשברה בפרהסיה בטקס משפיל.

ב-2018 עלה המחזה "איש המאה" שכתב המחזאי יהושע סובול על פרשת דרייפוס. המחזה מתאר את מהלך האירועים המשוער שהוביל להאשמת דרייפוס בבגידה ואת תהליך זיכויו מספר שנים לאחר מכן.