אלסנדרו סקרלטי (איטלקית: Alessandro Scarlatti; 2 במאי 1660 - 24 באוקטובר 1725) היה מלחין בארוקי, נודע במיוחד באופרות ובקנטטות קאמריות, ונחשב למייסד האסכולה הנאפוליטנית באופרה. היה אביהם של המלחינים דומניקו סקרלטי ופייטרו פיליפו סקרלטי ודודו או סבו של ג'וזפה סקרלטי. גם אחיו, פרנצ'סקו סקרלטי, היה מוזיקאי.
חייו
סקרלטי נולד בסיציליה, בטראפאני או בפלרמו. משערים שהיה תלמידו של ג'אקומו קריסימי ברומא ויש מקום להניח שהיה בקשר עם מלחיני צפון איטליה, הואיל וביצירותיו המוקדמות ניכרת השפעתם של אלסנדרו סטראדלה וג'ובאני לגרנזי. הפקת האופרה Gli Equivoci nell’amore בשנת 1679 ברומא, זיכתה אותו בחסותה של המלכה כריסטינה משוודיה (שהתגוררה אותו זמן ברומא), והוא התמנה למאסטרו די קאפלה בחצרה. בהשפעת אחותו (זמרת אופרה שהייתה פילגשו של איש אצולה נאפוליטני בעל השפעה) מונה בפברואר 1684 למאסטרו די קאפלה בשירות המשנה למלך נאפולי, שם יצר מוזיקה לאירועים ממלכתיים, במיוחד רשימה ארוכה של אופרות, שעיקר ייחודן ברהיטות ובעושר המבע.
בשנת 1702 עזב סקרלטי את נאפולי ולא חזר עד שהוחלף השלטון הספרדי בשלטון האוסטרי. בינתיים נהנה מחסותו של פרדיננדו דה מדיצ'י, שלתיאטרון הפרטי שלו סמוך לפירנצה חיבר אופרות, ומזו של החשמן פייטרו אוטובוני, שמינה אותו למאסטרו די קאפלה שלו ובזכותו זכה בשנת 1703 למשרה דומה בבזיליקת סנטה מריה מג'ורה ברומא.
אחרי ביקור בוונציה ובאורבינו ב-1707, חזר סקרלטי למשרתו בנאפולי בשנת 1708 ונשאר שם עד 1717. אותו זמן נראה שנאפולי עייפה מן המוזיקה שלו; הרומאים, לעומת זאת, העריכו אותה יותר ובתיאטרו קפראניקה ברומא יצר כמה מן האופרות המוצלחות ביותר שלו ("טלמאכו", 1718; "מארקו אטיליו רגולו", 1719; "לה גריזלדה", 1721), לצד אי-אילו יצירות כנסייתיות, בהן מיסה למקהלה ותזמורת, שחוברה לכבוד סנטה צ'צ'יליה למען החשמן אקוואביבה ב-1721. יצירתו הגדולה האחרונה הייתה כנראה הסרנדה הבלתי גמורה לכלולות הנסיך מסטיליאנו ב-1723. סקרלטי מת בנאפולי בשנת 1725.
המוזיקה של סקרלטי
המוזיקה של סקרלטי מהווה קישור חשוב בין הסגנונות הווקאליים של ראשית הבארוק האיטלקי במאה ה-17, שמקורם בפירנצה, ונציה ורומא, לבין האסכולה הקלאסית של המאה ה-18, שהגיעה לשיאה ביצירותיו של מוצרט. האופרות המוקדמות שלו (Gli Equivoci nel sembiante ,1679,L’Honestà negli amori משנת 1680, הכוללת את האריה המפורסמת Già il sole dal Gange ועוד, עד סביבות 1685) משמרות את המקצבים הישנים ברצ'יטטיבים שלהן ומגוון ניכר של צורות מובנות היטב באריות הקטנות והמלבבות שלהן, לעיתים בליווי רביעיית מיתרים מלוטש ומוקפד, ולעיתים בליווי צ'מבלו בלבד. עד 1686 ביסס סקרלטי היטב את צורת האוברטורה האיטלקית (מהדורה שנייה של Dal male il bene) ונמנע מן הבס היסודי ומן הצורה השניונית של האר (air) בשני בתים לטובת הצורה השלישונית, או צורת הדה קאפו. האופרות המוצלחות ביותר שלו מתקופה זו הן "לה רוזאורה", (1690, בהדפסת Gesellschaft für Musikforschung) ו"פירו ודמטריו" (1694), הכוללת את האריות Rugiadose, odorose" ו-"Ben ti sta, traditor".
החל משנת 1697 לערך (La Caduta del decemviri) אריות האופרה של סקרלטי התאימו עצמן יותר למקצבים המקובלים, והתזמור שלו נעשה מהיר ועשוי בתפרים גסים, אך לא נטול ברק ("ארקלס", 1700), תוך שימוש תדיר באבובים ובחצוצרות ואוניסונו בכינורות. זאת כנראה בהשפעת סגנונו של ג'ובאני בונונצ'יני ומהטעם הרווח בחצר המשנה למלכות. האופרות שחוברו עבור פרדיננדו דה מדיצ'י אבדו. אלמלא כן, אפשר שהיו מאירות באור חיובי יותר את סגנונו, שכן התכתבותו עם הנסיך מלמדת שחוברו מתוך השראה כנה ביותר.
Mitridate Eupatore, הנחשבת ליצירת המופת של סקרלטי, אשר חוברה בוונציה ב-1707, היא יצירה מתקדמת הרבה יותר מכל היצירות שכתב בנאפולי, הן מבחינת הטכניקה והן מבחינה אינטלקטואלית. האופרות הנאפוליטניות המאוחרות (L'Amor volubile e tiranno 1700; La Principessa fedele 1712; Tigrane, 1715, &c) מאופיינות בראוותנות יותר מאשר ברגש עמוק; הכתיבה האינסטרומנטלית מגלה התקדמות ניכרת בהשוואה ליצירות קודמות, הואיל וחובת הליווי העיקרית לקול הזמרה מוטלת על רביעיית מיתרים והצ'מבלו נשמר אך ורק לריטורנלי האינסטרומנטליים הרועשים. באופרה "טאודורה" (1697) החל סקרלטי בנוהג המקורי של שימוש בריטורנלו תזמורתי.
קבוצת האופרות האחרונה שלו, שחוברה ברומא, נושאת אופי פיוטי עמוק יותר, סגנון מלודי רחב יותר ואומר כבוד, חוש חזק לדרמה, בעיקר ברצ'יטטיבים בליווי, תחבולה שהוא עצמו היה הראשון לנקוט בה עוד ב-1686 ("אולימפיה ונדיקאטה"), וסגנון תזמור מודרני הרבה יותר, שכלל לראשונה שימוש בקרנות.
מלבד האופרות, האורטוריות ("גירוש הגר וישמעאל", 1684; אורטוריה לחג המולד, בסביבות 1705; "פיליפו נרי", 1714; ואחרות) וסרנדות, שכולן מציגות סגנון דומה, חיבר סקרלטי יותר מ-500 קנטטות קאמריות לקול סולו. אלה מייצגות את הביטוי האינטלקטואלי ביותר של מוזיקה קאמרית לתקופתן, וחבל שכמעט כולן נשארו בכתב יד, שכן אין תחליף לעיון קפדני בהן לשם קבלת מושג על התפתחותו של סקרלטי.
המעט שנותר מן המיסות שלו (השמועה לפיה חיבר מאתיים מהן איננה אמינה ביותר) ומן המוזיקה הכנסייתית בכלל, הוא חסר חשיבות בהשוואה לשאר יצירתו, פרט למיסת סנטה צ'צ'יליה הגדולה (1721) שהיא אחד הניסיונות הראשונים בסגנון זה העתיד להגיע לשיאו במיסות הגדולות של יוהאן סבסטיאן באך ובטהובן. המוזיקה האינסטרומנטלית שלו מיושנת בהשוואה ליצירותיו הווקאליות.
הקלטות
- Ensemble Europa Galante. (2004). Oratorio per la Santissima Trinità. Virgin Classics: 5 45666 2
- Academia Bizantina. (2004). Il Giardino di Rose. Decca: 470 650-2 DSA.
- Seattle Baroque. (2001). Agar et Ismaele Esiliati. Centaur: CRC 2664
- I Musici. (1991). Concerto Grosso. Philips Classics Productions: 434 160-2
קישורים חיצוניים
.svg){kind=logo}
