בשנת 1848 נפטר המלך כריסטיאן השמיני, שהיה בן דודה של סבתה של אלכסנדרה, ובנו היחיד, פרדריק, עלה לשלטון. פרדריק, שעבר כבר שני נישואים כושלים ללא ילדים, נחשב לעקר, ואביה של אלכסנדרה, כריסטיאן, הפך למועמד העיקרי לתפקיד יורש העצר בשל העובדה שאשתו, לואיזה, הייתה אחייניתו של כריסטיאן השמיני.
בממלכה פרץ משבר ירושה, שכן מלך דנמרק מלך גם על מחוזות שלזוויג והולשטיין, בהם חוקי הירושה היו שונים. בהולשטיין היה קיים עדיין החוק הסאלי, שמנע ירושה דרך נשות המשפחה, אולם מניעה כזו לא הייתה בדנמרק. בעקבות המשבר מחוז הולשטיין, שהיה גרמני ברובו, הכריז על עצמאותו מדנמרק וקרא לעזרתה של פרוסיה. בשנת 1852 נפגשו נציגי המדינות האירופאיות הגדולות בלונדון על מנת לדון במשבר הירושה הדני. לבסוף הוחלט כי כריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג יהפוך ליורשו של פרידריך בכל הממלכה. שאר הטוענים לכתר, שכללו את חמותו, גיסו ואשתו של כריסטיאן, ויתרו על תביעותיהם.
הנסיך כריסטיאן קיבל את התואר "נסיך דנמרק" והוא ומשפחתו עברו למעונם החדש, ארמון ברנסטורף. למרות שמעמדה של המשפחה עלה, לא הייתה עלייה בהכנסתם והם לא השתתפו בחיי החצר בקופנהגן, שכן הם סירבו להכיר באשתו השלישית של המלך פרידריך, לואיז רסמוסן, שהייתה פילגשו ולא הייתה ממשפחת אצולה. אלכסנדרה בילתה את נערותה בברנסטורף, שם למדה אנגלית על ידי כומר אנגלי.
ב-24 בספטמבר1861 אחותו של נסיך וויילס, ויקטוריה, הכירה בינו לבין הנסיכה אלכסנדרה, אולם רק שנה לאחר מכן, אחרי מות אביו הנסיך אלברט, הם התארסו רשמית, בביתו של דודו של אדוארד, לאופולד הראשון, מלך הבלגים. מספר חודשים לאחר מכן אליקס עזבה את דנמרק לבריטניה על גבי היאכטה המלכותית הבריטית, והזוג נישא ב-10 במרץ1863 בטירת וינדזור.
בשנה שלאחר מכן אביה של אליקס עלה לכס המלוכה של דנמרק, אחיה גאורג הפך למלך היוונים, אחותה דאגמאר התארסה לניקולאי, יורש העצר הרוסי, והיא בעצמה ילדה את בנה הראשון, אלברט ויקטור.
אלכסנדרה הייתה אם מסורה ואהבה לטפל בילדיה. היא נהנתה מפעילויות חברתיות רבות, כמו ריקוד, החלקה על הקרח, רכיבה על סוסים ועוד. אפילו לאחר הולדת ילדה הראשון היא המשיכה בפעילויות האהובות עליה, מה שגרם לחיכוכים בינה לבין המלכה ויקטוריה, שהוחמרו על ידי העובדה שאלכסנדרה לא חיבבה גרמנים. כל ילדיה נולדו לפני הזמן, ובמהלך לידת בתה לואיז הייתה סכנה לחייה והיא נשארה עם צליעה למשך חייה. היא סבלה גם מהתחרשות שנגרמה על ידי מחלת טרשת האוזן, שהייתה תורשתית במשפחתה. התחרשותה גרמה לה לבודד את עצמה חברתית, והיא החלה לבלות כמעט את כל זמנה בבית עם ילדיה וחיות הבית האהובות שלה.
הזוג הפך את בית סנדרינגהאם, בית הכפר שלהם, למשכנם המועדף. נישואיהם היו מאושרים במובנים רבים, אולם אלברט אדוארד לא העניק לאשתו תשומת לב מספקת. הזוג התרחק אחד מהשני אך לאחר שאלברט כמעט ומת ממחלת הטיפוס בשנת 1871, הם התפייסו. יחסיהם עברו עליות ומורדות רבים, ולנסיך וויילס היו מאהבות רבות, אולם ככל הנראה אליקס הייתה מודעת לכך וקיבלה את המצב.
בשנת 1881 הזוג נסע לסנקט פטרבורג לאחר רציחתו של הצאר אלכסנדר השני, שהיה חמיה של אחותה של אלכסנדרה. בשל העובדה שהמלכה ויקטוריה פרשה מהחיים הציבוריים כמעט לגמרי לאחר מות בן זוגה הנסיכה אלכסנדרה השתתפה באירועי צדקה רבים בשמה.
מות בנה הבכור, אלברט ויקטור, בשנת 1892 פגע באלכסנדרה קשות, והיא ציוותה כי חדרו וכל רכושו יישארו בדיוק כפי שהשאיר אותם. בשנת 1894 מת גיסה, הצאר אלכסנדר השלישי, ואלכסנדרה תמכה באחותה האלמנה עד שהתגברה על אבלה.
בתקופת כהונתה כמלכה מ-1901 ועד 1910, ולאחר מכן בתפקיד המלכה האם, אלכסנדרה הייתה אהובה על הציבור הבריטי. היא תיעבה את העם הגרמני בשל הסכסוך בינו לבין הדנים במאה ה-19, והתקשורת הגרמנית הכריזה כי היא ואחותה דאגמאר, הקיסרית הרוסית, הן הבסיס לרגשות האנטי-גרמניים בעולם. אלכסנדרה שנאה את אחיינה, וילהלם השני, וראתה בו אויבה.
בשנת 1907 אליקס ודאגמאר רכשו ביחד וילה צפונית לקופנהגן כבית נופש פרטי. בשנת 1910, במהלך ביקור בקורפו אצל אחיה המלך, היא קיבלה את הידיעה כי בן זוגה התמוטט בצרפת. המלכה מיהרה לחזור לבריטניה והגיעה בדיוק יום לפני מותו. לאחר מספר חודשים היא עזבה את ארמון בקינגהאם לבית מרלבורו, אבל עדיין המשיכה להחזיק בבית סנדרינגהאם. היא לא השתתפה בהכתרתו של בנה, ג'ורג' החמישי, בשל אבלה אך המשיכה להיות חלק מהחיים הציבוריים ותרמה זמן רב לגורמי צדקה רבים.
במהלך מלחמת העולם הראשונה המלך ג'ורג' החמישי ציווה כי כל חברי מסדר הבירית שלחמו לצד גרמניה יגורשו מהמסדר, לכאורה בדרישתה של אמו. בשנת 1917 רבים מחברי המשפחה המלכותית הרוסית הוצאו להורג, אך דאגמאר הצליחה לברוח מרוסיה על גבי ספינת מלחמה בריטית, וחייתה עם אחותה בבריטניה במשך זמן מה.
המלכה אלכסנדרה נפטרה מהתקף לב ב-20 בנובמבר1925 בביתה האהוב בסנדרינגהאם, ונקברה לצד בן זוגה בטירת וינדזור.
