סנדר[1] או אלכסנדר שפרן נולד בעירבקאו, ברומניה כאחד מעשרת ילדיו של הרב הראשי של בקאו, בצלאל זאב שפרן, ושל פינקל שפרן, בת לבית ריינהארץ. את לימודיו התורניים עשה עם אביו במשך שנים רבות בבית ובבית המדרש. הגיע לדרגת בקיאות כזאת שיכול היה לעזור לאביו בכתיבת ספריו ובמתן תשובות לשאלות הרבות שהיו מגיעות לביתם מתלמידי חכמים מקצוות העולם.
למד גם במסלול חינוכי ממלכתי בבית הספר התיכון ע"ש פרדיננד הראשון בעירו והיה אחד מתלמידיו המצטיינים.
אחרי בחינות הבגרות, למד בבית המדרש לרבנים בווינה ובמקביל, לפי הדרישות, פילוסופיה באוניברסיטת וינה. גם בבית המדרש לרבנים עוררה בקיאותו של שפרן תשומת לב רבה אצל מוריו וביניהם אצל הרקטור ד"ר אדולף שוורץ, הפרופסור לתלמוד, שנהנה להתווכח עם הסטודנט הצעיר בסוגיות שונות שהועלו בשיעורים. שפרן הצעיר הרבה להתוכח, הפעם על רקע אידאולוגי, גם עם הפרופסור לתנ"ך שמואל קראוס, ששיעוריו היו מבוססים על שיטות ביקורת המקרא שלא היו מקובלות על אביו, הרב בצלאל שפרן.
שפרן ירש את אביו בתפקיד הרב של בקאו.
בשנת 1936 נשא אשה - קרובת משפחתו מצד אמו מן העיר יאשי, שרה ריינהארץ, בוגרת האוניברסיטה והאקדמיה לאמנות בעיר הולדתה. בבקאו השקיע מאמצים פוריים בחינוך הנוער. במקום שנותר פנוי של אביו המנוח כיהן על יד הרב נימירובר בוועדת הבחינות של הרבנים שעל יד משרד הדתות הרומני. בו זמנית הרצה הרצאות רבות בערי רומניה, לקח חלק בכנסים שונים של הקהילות היהודיות ברומניה ובעולם, גם כן בקונגרסים הציונים העולמיים בציריך (1937) ובז'נבה (1939) כנציג תנועת המזרחי. פעילותו הענפה כללה גם פרסום מאמרים בכתבי עת רבים של היהדות המודרנית הרומנית - קוריירול ישראליט (השליח הישראלי), טריבונה אברייאסקה (הבמה היהודית), רנאשטריאה אברייאסקה (התחייה היהודית), חשמונאה, אדם, שטיר דין לומיאה אבריאסקה (חדשות מהעולם היהודי), קולטורה (התרבות) - על חגי ישראל, על מנהיגי הציונות, על דמויות מעולם התרבות היהודית, על אישים נוצרים אוהדי ישראל וכו'. חיבר גם מאמרים בתחום דת ישראל בכתבי העת העבריים "דרכנו" שהופיע בצ'רנוביץ ו"ההד" מירושלים.[2]
בשנת 1940, בהיותו בן פחות מ-30, לאחר פטירתו של הרב יעקב יצחק נימירובר הציג מועמדותו לתפקיד הרב הראשי של רומניה.
שפרן נתמך על ידי חוגי היהדות האורתודוקסית בקרב רבני רומניה, כולל על ידי אגף הרבנים החרדים בראשות מנהיג אגודת ישראל, הרב צירלסון של בסרביה. הוא זכה באהדה גם בקרב רבנים אורתודוקסים וניאולוגים של יהודי טרנסילבניה, אם כי אלו לא השתתפו בבחירות, ואף נתמך על ידי הזרם האורתודוקסי המרכזי ביהדות רומניה שהעריך את השכלתו הרבנית והאוניברסלית המעמיקה והוקירו דרכו את המורשת המסורתית של אביו, הרב בצלאל שפרן. בין ששת המועמדים האחרים בלט הרב ד"ר מאיר אברהם הלוי, שסומן על ידי הרב הראשי הקודם, נימירובר, כיורשו ונתמך על ידי וילהלם פילדרמן, איחוד היהודים הרומנים ופדרציית איחוד הקהילות היהודיות.[3] הלוי זכה בכ-50 קולות, הרב אלפרין זכה ב-15 קולות, והרב תנן Thenen מהעיר בראילה זכה ב-10 קולות בלבד. בבחירתו על ידי הרוב (76 קולות) ב-4 בפברואר1940 היה אלכסנדר שפרן לרב הראשי (של כלל היהודים במדינה) הצעיר ביותר בעולם. באותו זמן הייתה קהילת יהודי רומניה הרביעית בגודלה בעולם (אם לוקחים בחשבון שיהודי אוקראינה ורוסיה היו אז במדינה אחת).
הרב שפרן כיהן ממרכזו בבית הכנסת קורל של בוקרשט, כקודמו, אף על פי שתוכנית בית הכנסת (כללה מקום למקהלה ולעוגב) וארגון התפילות לא תאמו את תפיסתו הדתית אך בנסיבות התקופה השלים עם זאת. התנאים המיוחדים של תקופת שואת יהודי רומניה ומאוחר יותר של תחילת המשטר הקומוניסטי, לא אפשרו לו לבצע שינויים בפולחן.[4] בכלל כפי שהעיד בזיכרונותיו ראה בחיוב את הפעילויות התרבותיות והמוזיקליות שהתקיימו בבית הכנסת הקורל לשם חיזוק רוחם של יהודי בוקרשט והסביבה.
[5]
תפקיד הרב הראשי גרר באופן אוטומטי גם תואר של סנטור רומני, כנציג היהדות על ספסל כהני הדת, זאת על אף שהיה מתחת לגיל 40, והיה הכרח לקיים דיון ואישור מיוחד של בית המשפט העליון של רומניה. בנאומו הראשון בסנאט של רומניה הרשים הרב שפרן על ידי תוכן דבריו וגם על ידי עושר השפה הרומנית שבפיו. "הביא אלינו רוח רעננה של אביב" הייתה לכך תגובת היושב ראש. אך לאחר מספר חודשים, עם שינוי השלטון, תואר זה נלקח ממנו.
במקביל לפעילותו בבית הכנסת הקוראל ובמכון שעל ידו, שרת הרב שפרן גם בבית הכנסת מלבי"ם בבוקרשט שהיה קרוב יותר לרוח היהדות האורתוקוסית המסורתית.
בימי המשטר הפאשיסטי-צבאי בשנים 1940–1944 נבחר הרב שפרן באופן סמלי על ידי קהילת המתפללים בו ל"רב בית הכנסת" הזה, כמעין "ממשיך דרכו" של המלבי"ם. האירוע הונצח בתעודה מיוחדת שהוענקה לרב שפרן. בבית הכנסת מלבי"ם נשא הרב שפרן דרשות ולימד שיעורי תלמוד, שבהם נכחו לפעמים גם דמויות נשואות פנים של רבנים אשר היו פליטים באותם ימים בבוקרשט כמו הרב משולם ראטה מצ'רנוביץ והרב חיים מאיר הגר, האדמו"ר מוויז'ניץ שנמלט מצפורני הנאצים מגטואוראדיה.[6]
פעילותו בראש יהדות רומניה בתקופת השואה, 1940–1944
במלחמת העולם השנייה הנהיג את יהדות רומניה, לצדו של העורך-דין ד"ר וילהלם פילדרמן, שהיה יושב ראש "איחוד היהודים הרומנים". בשנת 1940 ממשלת ג'יגורטו הנהיגה חקיקה גזענית אנטי-יהודית בהשראת חוקי נירנברג ובספטמבר אותה השנה הגיע לשלטון משטר "לאומי-לגיונרי" בברית עם גרמניה הנאצית. נוכח הצעדים הראשונים של המשטר החדש לכיוון רדיפת האוכלוסייה היהודית, גירושה וחיסולה האפשרי, גייס הרב שפרן את כל הכוחות הנפשיים וכישורי השכנוע על מנת להתערב לטובת עמו. בשנת 1941 התערבותו אצל ניקודים מונטיאנו, הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, תרמה להחלטת המרשל אנטונסקו, הרודן של רומניה, לבטל את החלטתו לכפות ענידת הטלאי הצהוב על יהודי רומניה. זמן קצר לאחר מכן כשכל הארגונים היהודים הוצאו מחוץ לחוק הרב שפרן ומנהיגים יהודים אחרים הקימו מועצה במחתרת שהצליחה לפעול במשך הזמן גם בתוך מסגרות "המרכז היהודי"- הבובה שהקימו השלטונות.
אחרי שנכח חסר אונים מול הטבח ביהודי יאשי, והגירושים והרציחות ההמוניות בקרב יהודי צפון -בוקובינה ובסרביה, הרב שפרן השתמש במגעיו עם כמה דיפלומטים מערביים - במיוחד רנה דה ווק משווייץ ושליחו של האפיפיור בבוקרשט, אנדראה קאסולו, וכמו כן עם מלכת האם של רומניה, אלנה, ועם כמה מראשי הכנסייה המקומית, על מנת לשכנע את המרשל יון אנטונסקו לא להיכנע ללחצים הגרמניים לגירוש כל יהודי מדינתו.
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, המועצה היהודית ארגנה מאמצי סיוע ליהודים המגורשים ועזרה לניצולים מטרנסניסטריה בהחזרתם לשטח רומניה. 57% מהאוכלוסייה היהודית בת 800,000 של רומניה רבתי, יכלה להישאר בחיים בתום המלחמה.
פעילותו אחרי מלחמת העולם השנייה. הגירוש מרומניה ושנותיו בשווייץ
אחרי נפילת המשטר של אנטונסקו ברומניה חזר הרב שפרן למלא תפקיד מוביל בהנהגת הקהילות היהודיות.
פרט למחויבויותיו כרב כולל, היה ליושב ראש תנועת המזרחי וחבר בהנהלת ההסתדרות הציונית ברומניה.
מצד שני ב-19 בינואר1945 התקבל כחבר מכון התרבות "יבנה" שהוקם במעין "אקדמיה יהודית" בשנת 1936 על ידי איש העסקים מיקו זלטנר ליד בית הכנסת הקוראל בבוקרשט
[7] וקיבל את התואר של נשיא המכון.
[8]
בדצמבר 1946 השתתף בקונגרס הציוני ה-22 בבזל ולאחר מכן ביקר בצרפת ובארצות הברית. נפגש עם המנהיגים הציונים בראש עם הרב אבא הלל סילבר ועם מנהיגי הג'וינט מהם ביקש סיוע הומניטרי לרומניה וליהודיה.
המשך כהונתו ופעילותו היו לצנינים בעיני השלטון הקומוניסטי ומשום כך סולק מרומניה בסוף שנת 1947. בתפקיד הרב הראשי של רומניה החליף אותו בהמשך (1948) הרב דוד משה רוזן (Moses Rosen).
סגולותיו של שפרן, שנודעו בעולם היהודי, הביאו למינויו כרב ראשי של ז'נבה, שם גם הורה מחשבת ישראל באוניברסיטה.
ביום 19 ביוני1997 נבחר כחבר כבוד של האקדמיה הרומנית.
בטקס שהתקיים בהזדמנות זו נאם הרב אלכסנדר שפרן על "האלקות בקבלה, בפילוסופיה ובמדע".
הרב שפרן פרסם יותר ממאתים ספרים, עבודות ומאמרים בתחומי מחשבת עם ישראל והיהדות.
נפטר בז'נבה, והשאיר אחריו בן, פרופ' אבינועם בצלאל שפרן (יליד בוקרשט 1945), רופא נוירו-אופטלמולוג, ובת, פרופ' אסתר סטארובינסקי (ילידת בקאו 1938), מומחית במדעי היהדות.
כתביו
מספריו
ספריו שתורגמו לעברית:
אל מול פני הסערה - יהדות רומניה בתקופת השואה, זכרונות, עורך ז'אן אנצ'ל, תרגם זאב שביט, הוצאת יד ושם, 1990.
ישראל ושורשיו - נושאי יסוד ביהדות, תרגמה רות בר-אילן, הוצאת מוסד הרב קוק, 1994, מהדורה מתוקנת 2003.
חוקת עולם ורזי עולם - הנגלה והנסתר בהשתלבותם בקבלה, תרגמה רות בר-אילן, הוצאת מוסד הרב קוק, 1996.
חשבונו של עולם - משנתו הפילוסופית של הרמב"ם ומחשבת המדע החדיש, הוצאת מוסד הרב קוק, 2002.
"עלי שפר: מחקרים בספרות ההגות היהודית, מוגשים לכבוד הרב אלכסנדר שפרן".
"אי"ש בגבורות: מאמרים במורשת ישראל ובתולדותיו, מוגשים לכבוד הרב אלכסנדר שפרן".
הנצחה
ב-2011, במלאת מאה שנה להולדתו יצא "ספר שפרן" לכבודו, גם הוא בעריכתו של פרופ' חלמיש ובהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.[9]
חלק מהנצחתו של הרב שפרן התחיל עוד בחייו:
במאי 2008 בית ספר יסודי מס' 15 בעיר הולדתו, בקאו, נקרא על שמו.
ב-6 במאי2008 ספרית פדרציית הקהילות היהודיות ברומניה קיבלה את השם "ד"ר אלכסנדר שפרן".
במסגרת שחזור כנסיית ספנטה וינר בבוקרשט שנהרסה בימי צ'אושסקו מתוכננת גם הקמת ה"ככר אלכסנדר שפרן" שיימצא באותו מתחם בקרבת בית הכנסת הגדול בבוקרשט.
מוזיאון הקהילה היהודית בעיר בקאו קיבל את השם "ד"ר אלכנדר שפרן".
שנה לאחר מותו של שפרן, ב-29 ביולי2008, במכון התרבות הרומני בתל אביב, הוצג לראשונה הספר של פרופסור קרול ינקו, "Dr. Alexandru Şafran: o viaţă de luptă, o rază de lumină" (דר' אלכסנדרו שפרן: חיים של מאבק, קרן של אור). היו נוכחים באירוע שגריררומניה בישראלאדוארד יוסיפר, פרופסור אבינועם שפרן, בן הרב, פרופסור אסתר סטרובינסקי, בת הרב, פרופסור משה אידל, פרופסור קרול ינקו, מחבר הספר ודוקטור שלמה ליבוביץ-ליש.
ב-11 באוגוסט 2008, הוענקו לראשונה "פרס אלכסנדרו שפרן", לפרופסור קרול ינקו ו"דיפלומת הכבוד של אלכסנדרו שפרן". בטקס שנערך בבוקרשט, באוקטובר 2009, ניתן "פרס אלכסנדרו שפרן" לשנת 2008, לברוך טרקטין ולוסיאן-זאב הרשקוביץ' עבור ספרם, "נוכחויות רבניות במרחב הרומני".
