איחוד אוסטרליה (באנגלית: Federation of Australia) היה תהליך שבמסגרתו התאחדו שש המושבות בריטיות: קווינסלנד, ניו סאות' ויילס, ויקטוריה, טסמניה, אוסטרליה הדרומית ואוסטרליה המערבית, ליצירת אומה מאוחדת. המושבות המשיכו לקיים את מערכת הממשל שלהן ואת הפרלמנטים הדו-בתים שלהן, שפעלו בהן כמושבות נפרדות, אך הם הסכימו להקים ממשלה פדרלית שתהייה אחראית על נושאים הנוגעים לאומה האוסטרלית בכללותה. עם כניסתה של חוקת אוסטרליה לתוקף ב-1 בינואר 1901, הפכו המושבות למדינות של קהיליית אוסטרליה.

המאמצים להוצאת האיחוד לפועל, שהחלו כבר באמצע המאה ה-19, דשדשו עקב חוסר תמיכה ציבורית למהלך. מספר כינוסים התקיימו במהלך שנות התשעים של המאה ה-19 כדי לנסח את חוקת האיחוד. סר הנרי פארקס, ראש ממשלת ניו סאות' ויילס, היה הדמות המובילה בתהליך זה. פיג'י וניו זילנד שותפו מלכתחילה בתהליך האיחוד, אך הן החליטו לא להצטרף אליו בסופו של דבר.

סר אדמונד ברטון, שהיה שני רק לפארקס במחויבותו לרעיון האיחוד, היה ממלא מקום ראש הממשלה עד להשבעת הפרלמנט האוסטרלי הראשון ב-1901 ובעקבות הבחירות שהתקיימו לפרלמנט זה, אושרה רשמית כהונתו כראש ממשלת אוסטרליה הראשון.

תקופת האיחוד העניקה את שמה לסגנון אדריכלי שהיה נפוץ באוסטרליה באותה תקופה והקרוי בשם "אדריכלות האיחוד" או "סגנון האיחוד".

צעדים רציניים ראשונים לקראת איחוד המושבות החלו להיעשות בסוף שנות השמונים של המאה ה-19, תקופה בה החלו להתעורר הרגשות הלאומיים בקרב האוסטרלים, ברובם ילידי היבשת. רעיון ההגדרה העצמית של "אוסטרלים" החל להופיע בשירה ובתרבות. רעיון זה החל להיות מקודם על ידי שיפורים בתחבורה ובתקשורת כמו הקמתה ב-1872 של מערכת טלגרפית שקישרה בין המושבות. המושבות האוסטרליות היו גם מושפעות על ידי איחודים אחרים שהתרחשו באותה תקופה ברחבי העולם, במיוחד בארגנטינה, קנדה, שווייץ וארצות הברית.

סר הנרי פארקס, אז המזכיר הקולוניאלי של ניו סאות' ויילס, הציע לראשונה ב-1867 את הקמתו של גוף ייעוצי פדרלי. לאחר שרעיון זה נדחה על ידי שר המושבות, העלה פארקס את הרעיון שוב בכינוס שהתקיים ב-1880, הפעם בהיותו ראש ממשלת ניו סאות' ויילס. בכינוס זה, דנו נציגים מוויקטוריה, ניו סאות' ויילס ואוסטרליה הדרומית, בשורה של נושאים, כולל רעיון האיחוד, תקשורת, ההגירה מסין, מחלות שפגעו בתעשיית היין ואיחוד תעריפים. בבסיסו של רעיון האיחוד עמד הפוטנציאל להבטחת סטנדרטיזציה של המערכות לטובת קידום הסחר בין המושבות.

הדחיפה הסופית והמוצלחת להקמתה של המועצה הפדרלית הגיעה בכינוס שהתקיים ב-1883 ומטרתו הייתה לדון באסטרטגיות שנדרשו כדי להיות משקל נגד לפעילות של גרמניה ושל צרפת בגינאה החדשה ובהברידים החדשים. סר סמואל גריפית' (אנ'), ראש ממשלת קווינסלנד, ניסח טיוטת חוק לכינון מועצה פדרלית. המועצה הצליחה להגיש עצומה לפרלמנט הבריטי, שיחוקק את חוק המועצה הפדרלית של אוסטרלאסיה ב-1885.

כתוצאה מחוק זה הוקמה "המועצה הפדרלית של אוסטרלאסיה" (Federal Council of Australasia), שייצגה את ענייני המושבות ואת יחסיהם עם איי דרום האוקיינוס השקט. ניו סאות' ויילס וניו זילנד לא הצטרפו למועצה. המושבות בעלות הניהול העצמי של קווינסלנד, טסמניה, וויקטוריה, וכן מושבות הכתר של אוסטרליה המערבית ושל פיג'י, כן היו מעורבות במועצה. אוסטרליה הדרומית הייתה חברה במועצה לזמן קצר בין השנים 1888 – 1890. למועצה הפדרלית היו סמכויות לחוקק חוקים באופן ישיר בנושאים מסוימים, כמו בענייני הסגרה, פיקוח על הדיג ונושאים נוספים, אך לא היו לה מזכירות קבועה, סמכויות ניהוליות או כל הכנסה משל עצמה. יתר על כן, היעדרותה של מושבה חזקה כמו ניו סאות' ויילס, החלישה את כוחה הייצוגי.

אף על פי כן, הייתה זו הצורה הראשונה של שיתוף פעולה בין המושבות. הייתה זו הזדמנות עבור תומכי האיחוד מכל רחבי אוסטרליה להיפגש ולהחליף דעות. האופן שבו הוקמה המועצה ביסס את התפקיד המתמשך שהיה לפרלמנט הבריטי בפיתוח המבנה החוקתי של אוסטרליה. מנסחי חוק המועצה הפדרלית יצרו מספר סמכויות העוסקות באינטרס המשותף שמאוחר יותר יכנס לחוקת אוסטרליה, במיוחד סעיף 51 שלה שדן בסמכויות הפרלמנט האוסטרלי.

במושבות עצמן, להוציא את ויקטוריה, הייתה דאגה כלשהי בנוגע לרעיון האיחוד. פוליטיקאים מהמושבות הקטנות במיוחד, סלדו מהרעיון של אצילת הכוח לממשלה לאומית. הם חששו שממשלה כזאת תישלט באופן בלתי נמנע על ידי המושבות המאוכלסות יותר של ניו סאות' ויילס וויקטוריה. קווינסלנד חששה שחקיקה בדרג לאומי תגביל את העסקתם של פועלי מטעי הסוכר שהגיעו מאיי האוקיינוס השקט.

דאגות אלה לא היו היחידות שהעסיקו את מתנגדי האיחוד. המושבות הקטנות היו מודאגות מביטולם של מיסי הייבוא, ושעקב כך יישלל מהן חלק ניכר מהכנסתן ושהסחר שלהן יהיה נתון לחסדיהן של המושבות הגדולות. ניו סאות' ויילס, שהשקפתה המסורתית הייתה מבוססת על רעיון הסחר החופשי, שאפה שמדיניות המיסים של האיחוד לא תתבסס על פרוטקציוניזם. ראש ממשלת ויקטוריה, ג'יימס סרביס, תיאר את איחוד המדיניות הפיסקלית כ"אריה העומד בדרכו של האיחוד".

סוגיה בסיסית נוספת הייתה כיצד לחלק את המכסים שייגבו בין המדינות. מבחינתן של המושבות הגדולות הייתה קיימת האפשרות, שבסופו של דבר התממשה, שהם יאלצו לסבסד את הכלכלות של טסמניה, אוסטרליה הדרומית ואוסטרליה המערבית, שהיו במצוקה.

גם מבלי להביא בחשבון את הדאגות הללו, ניטשו ויכוחים על מבנה ממשלת האיחוד. ניסיונה של ארצות הברית, שהתנסתה בטראומה של מלחמת האזרחים, עורר חוסר רצון לקבל השראה מתהליך האיחוד שלה.

תנועת העובדים האוסטרלית שהייתה אז בהתהוותה, הייתה חלוקה בדעתה על התמיכה ברעיון האיחוד. מצד אחד, הרגשות הלאומיים היו חזקים בתנועת העובדים והייתה תמיכה חזקה בקרבה לרעיון של "אוסטרליה הלבנה". מצד שני, נציגי תנועת העובדים חששו שהאיחוד יסיט את תשומת הלב מהצורך לרפורמות חברתיות ותעסוקתיות ויעגן את כוחותיה של התנועה השמרנית. בכינוסים הפדרליים לא השתתפו נציגים מתנועת העבודה המאורגנת. למעשה, נוסח הצעת החוקה ספג ביקורת מנציגי תנועת העבודה בהיותו שמרני מדי. נציגים אלה שאפו שלממשלה הפדרלית תהיה יותר סמכות לחוקק חוקים בנושאים כמו שכר ומחירים. הם גם התייחסו לסנאט כפי שהוצע בחוקה כגוף בעל סמכות חזקה מדי, עם יכולת למנוע את ביצוען של רפורמות חברתיות ופוליטיות, ממש כפי שנהגו אז הבתים העליונים של המושבות.

לשיקולים הדתיים היה חלק קטן אך לא קל ערך בדיונים על נחיצותו וישימותו של האיחוד. באופן כללי, היו תומכי האיחוד פרוסטנטים והתלהבותם של הקתולים הייתה חלשה יותר, בעיקר בשל העובדה שפארקס היה אנטי-קתולי במשך שנים ובשל העובדה ששיעור בעלי האמונה הקתולית בקרב תנועת העובדים היה גבוה.

בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 הונחו היסודות לאיחוד. פגישה בלתי רשמית של נציגים רשמיים של המושבות התקיימה ב-1890. פגישה זו סללה את הדרך לכינוסה של הוועידה הלאומית של אוסטרלאסיה בסידני ב-1891. ניו זילנד יוצגה בשני הכינוסים, למרות שנציגה רמזו שלא יהיה זה סביר שהם יצטרפו לאיחוד, אך בעתיד הם אולי יהיו מעוניינים בכך.

הוועידה של 1890 אורגנה ביוזמתו של פארקס. הדיווחים אודות ארגון הוועידה מתחילים בכך שהלורד קרינגטון, מושל ניו סאות' ויילס, דרבן את פארקס הזקן בארוחת צהריים שהתקיימה ב-15 ביוני 1889. על פי המסופר, התפאר פארקס שהוא "יוכל לאחד את המושבות תוך שנה". קרינגטון השיב, "אז מדוע אינך עושה זאת? יהיה זה סיום מפואר לחייך". למחרת היום כתב פארקס לראש ממשלת ויקטוריה, דאנקן גיליס, והציע לו לקדם את רעיון האיחוד. תשובתו של גיליס הייתה צוננת כצפוי, וגרמה לפארקס להביע את הסתייגותו מצירופה של ניו סאות' ויילס למועצה הפדרלית. באוקטובר נסע פארקס צפונה לבריזביין ופגש את ראש ממשלת קווינסלנד, סמואל גריפית' ואת שר האוצר של המושבה, תומאס מק'אילרית'. בדרכו חזרה הוא עצר מדרום לגבול בין שתי המושבות ונשא את נאום טנטרפילד ההיסטורי שלו ב-24 באוקטובר 1889, בו הוא ציין שהגיע הזמן בו ישקלו המושבות להתאחד.

בסוף שנת 1889 התנהלה חליפת מכתבים בין מושלי המושבות וראשי הממשלות והם הסכימו לקיים פגישה בלתי רשמית. המשתתפים בפגישה היו:

• ניו סאות' ויילס: הנרי פארקס (ראש הממשלה) וויליאם מקמילן (שר האוצר).
• ויקטוריה: דאנקן גיליס (ראש הממשלה) ואלפרד דיקין (המזכיר הראשי).
• קווינסלנד: סר סמואל גריפית' (מנהיג האופוזיציה) וג'ון מקרוסן (מזכיר המושבה).
• אוסטרליה הדרומית: דר' ג'ון קוקברן (ראש הממשלה) ותומאס פלייפורד (מנהיג האופוזיציה).
• טסמניה: אנדרו אינגליס קלארק (התובע הכללי) וסטאפורד בירד (שר האוצר).
• אוסטרליה המערבית: סר ג'יימס ג'ורג' לי סטיר (יושב ראש הפרלמנט).
• ניו זילנד: קפטן ויליאם ראסל (מזכיר המושבה) וסר ג'ון הול (ראש הממשלה לשעבר).

כאשר התכנסה הפגישה בבית הפרלמנט של ויקטוריה במלבורן ב-6 בפברואר, התמודדו הנציגים עם קיץ לוהט של 39.7 מעלות צלזיוס בצל. הדיונים נסובו על השאלה אם הזמן כבר בשל לאיחוד. בעוד שחלק מהנציגים הסכימו שהשעה מתאימה, לא נראתה התלהבות מצדם של המדינות הקטנות. תומאס פלייפורד מאוסטרליה הדרומית ציין ששאלת הגנת המחירים והעדר התמיכה הציבורית מהווים מכשולים לאיחוד. באופן דומה רמזו סר ג'יימס לי סטיר מאוסטרליה המערבית והנציגים מניו זילנד, שקיימת תמיכה מועטה לאיחוד במושבותיהם. שאלה בסיסית בכינוס מוקדם זה הייתה כיצד להקים את הממשלה על בסיס מסורת הממשל של שיטת וסמינסטר. החוק שעל פיו אוחדה קנדה ושנחקק ב-1867, היווה דוגמה בנוגע ליחסים בין האיחוד לבין הכתר. כלפי הרעיון של ריכוזיות, כפי שהותווה בחוקת קנדה, הייתה התלהבות פחותה, בעיקר מצדם של המדינות הקטנות. לאחר הוועידה של 1890 הפסיקה הדוגמה הקנדית להוות השראה למובילי רעיון איחוד אוסטרליה.

למרות שחוקת שווייץ הייתה גם היא דוגמה שעמדה לנגד עיניהם של קברניטי האיחוד האוסטרלי, היה זה בלתי נמנע שהנציגים ישתמשו בדוגמה של חוקת ארצות הברית כמקור ההשראה העיקרי שלהם בשל היותה של ארצות הברית ארץ דוברת אנגלית. חוקת ארצות הברית נתנה סמכויות מועטות לממשלה הפדרלית והשאירה לטיפולן של המדינות את רוב הנושאים. כמו כן נעשה שימוש בדוגמה האמריקנית בנוגע להיותו של הסנאט גוף שמייצג את המדינות באופן שוויוני ללא קשר לגודל אוכלוסייתן לעומת בית הנבחרים שייצג את המדינות על פי גודל האוכלוסייה. אנדרו אינגליס קלארק, שזה מכבר היה מעריץ של המוסדות הפדרליים של ארצות הברית, הציג את חוקת ארצות הברית כדוגמה של ההגנה על זכויותיהן של המדינות. הוא הציג את האופציה האמריקנית כחלופה למודל הקנדי, וטען שקנדה היא "מייצג של מיזוג יותר מאשר פדרציה". להצגתו של הספר של ג'יימס ברייס "הקהילייה האמריקנית" (The American Commonwealth), הייתה גם השפעה מרחיקת לכת. הכינוס במלבורן הסתיים בהסכמה של הנציגים כי הגיעה העת לאיחוד.

אנדרו קלארק הקדיש מחשבה מרובה על אופי החוקה שתתאים לאוסטרליה. במאי 1890 הוא נסע ללונדון כדי להגיש פנייה בשם ממשלת טסמניה בפני המועצה המלכותית. במהלך מסעו, הוא החל לכתוב טיוטת חוקה, כשהוא מתבסס בעיקר על החוק לאיחודה של קנדה ונספחיו עד לאותה עת, על חוקת ארצות הברית, על חוק המועצה הפדרלית של אוסטרליה ועל החוקות השונות של המושבות האוסטרליות. בדרכו חזרה מלונדון, עבר קלארק בבוסטון, שם הוא קיים דיונים על טיוטת החוקה שחיבר עם אוליבר ונדל הולמס הבן, עם מונקורי קונוויי ועם אחרים.

בסופו של דבר אימץ קלארק מתוך הטיוטה שלו את העקרונות הבאים:

• האיחוד של אוסטרליה היא למעשה הקהילייה האוסטרלית.
• תתקיים הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת.
• הרשות המחוקקת תכלול את בית הנבחרים ואת הסנאט.
• תתקיים הפרדת סמכויות בין הממשלה הפדרלית לבין ממשלות המדינות.

עם שובו להובארט בנובמבר 1890 השלים קלארק את הנוסח הסופי של טיוטת החוקה והדפיס כמה עותקים ממנו. בפברואר 1891 הוא הפיץ את העתקי הטיוטה לפארקס, ברטון וככל הנראה גם לפלייפורד. טיוטה זו הייתה מיועדת להיות נייר עבודה פרטי ומעולם לא פורסמה. ההיסטוריון ג'ון לה נוץ, הכריז שהטיוטה של קלארק היא החוקה שאומצה ב-1900. ואכן, 86 מתוך 128 הסעיפים של חוקת אוסטרליה, מקורם בטיוטה של קלארק.

מבנה הפרלמנט האוסטרלי כפי שהוצע בוועידה של 1891 התבסס על זה של הקונגרס של ארצות הברית. הבית התחתון של הפרלמנט היה אמור להיבחר על ידי מחוזות בחירה המבוססים על גודל האוכלוסייה ובסנאט תהייה למדינות נציגות שווה ללא קשר לגודל האוכלוסייה. דוגמה אמריקנית זו שולבה עם שיטת וסטמינסטר, שעל פיה ראש הממשלה ושריו ימונו על ידי נציג של הכתר הבריטי מבין חברי המפלגה המהווה את הרוב בבית התחתון . בכינוס בסידני זיהה גריפית' בבירור את מה שהייתה הבעיה המרכזית: כיצד תותווה מערכת היחסים בין שני בתי הפרלמנט. במרכזה של הדעה האחת בנושא עמדה גישתו של אלפרד דיקין, שהבית התחתון חייב להיות הקובע מבין השניים. לדעה זו התנגדו אדמונד ברטון ג'ון קוקברן ואחרים, והם טענו שסנאט חזק עם כוחות שקולים בחשיבותם לזה של הבית התחתון, הוא כורח המציאות. גריפית' עצמו המליץ ששאלת אחריותה של הממשלה תישאר פתוחה.

במהלך סוף השבוע של חג הפסחא של 1891, ערך גריפית' את הטיוטה של קלארק כששהה על סיפונה של היאכטה של ממשלת קווינסלנד, ה"לוסינדה". גרסת החוקה לאחר עריכותיו של גריפית' הוגשה לפרלמנטים של המושבות שסירבו לאשר אותה.

תחייתה של התנועה למען האיחוד הונעה מהגידול באיגודים הפדרליסטים והלאומיים שהיו מחויבים לרעיון האיחוד, כמו "אגודת ילידי אוסטרליה" (Australian Natives' Association). שני כינוסים עממיים התקיימו בעיירה קורואה ובעיר באת'רסט שבניו סאות' ויילס.

ב-1893 ניסח ג'ון קוויק, שהשתתף בכינוס בקורואה, הצעת חוק שתהווה את הבסיס לכינוס באדלייד והיא נחשבת כתרומה העיקרית לנוסח החוקה הסופי.

ב-1895, התקבלה על ידי ראשי הממשלות של המושבות הצעה לקיים ועידה שנציגיה יבחרו בבחירות כלליות ושיערך משאל עם על הנוסח הסופי של החוקה. הוועידה התקיימה בכמה מושבים, בתחילה באדלייד ב-1897, לאחר מכן בסידני ולבסוף במלבורן במרץ 1898. לאחר הכינוס באדלייד, קיימו הפרלמנטים של המושבות דיונים על נוסח החוקה והציעו בו שינויים. העקרונות היסודיים שהונחו ב-1891 אומצו, בנוסף לרעיון של "ממשלה אחראית" (Responsible government), שעל פיו נותנת הממשלה דין וחשבון לפרלמנט על פעולותיה (דבר שעל פי ביצועו בחבר העמים הבריטי בפועל יוצר משטר פרלמנטרי). כמו כן הייתה הסכמה כללית על מבנה חוקתי דמוקרטי יותר. הוסכם שכל חברי הסנאט ייבחרו בבחירות כלליות כשלצורך זה כל מדינה מהווה מחוז בחירה אחד.

ב-1898 נשלח נוסח החוקה למושבות והועמד למשאל עם שנערך בארבע מהמושבות ביוני אותה שנה. בכל ארבע המושבות אושרה החוקה ברוב קולות. אף על פי כן, נכשל משאל העם, שכן סך כל המצביעים בעד בניו סאות' ויילס לא הגיע לסף של 80,000 קולות. ביוני 1899 התקיים משאל עם חוזר בכל המושבות למעט אוסטרליה המערבית, שם התקיים משאל העם בשנה שלאחר מכן. בסופו של דבר הושג רוב לאישור החוקה בכל המושבות.

לאחר אישור הצעת החוקה במושבות היא הועברה לאשרור בפרלמנט הבריטי.

חוקת הדומיניון של אוסטרליה (Commonwealth of Australia Constitution Act) אושרה בפרלמנט הבריטי ב-5 ביולי 1900 והמלכה ויקטוריה נתנה לה את ההסכמה המלכותית ב-9 ביולי. ההכרזה על החוקה ניתנה ב-1 בינואר 1901 בסנטניאל פארק שבסידני. סר אדמונד ברטון הושבע כראש הממשלה הזמני והנהיג ממשלה זמנית שמנתה תשעה חברים. על פי החוקה הוקם פרלמנט דו-בתי שכלל סנאט ובית נבחרים. המושל הכללי של אוסטרליה הוגדר כנציג המלכה. בתחילה, נחשב בעל תפקיד זה כנציג של ממשלת בריטניה. על פי החוקה כונן גם בית המשפט העליון והוגדרה הפרדת הסמכויות בין הממשלה הפדרלית לבין ממשלות המדינות. על מיקומה של הבירה הפדרלית התנהל ויכוח קשה בין שתי המועמדות, סידני ומלבורן. כפשרה, הוחלט על ייסודה של טריטוריה נפרדת, טריטוריית הבירה האוסטרלית, שהיא מובלעת בתוך שטחה של ניו סאות' ויילס. עד להקמתה של הבירה החדשה, קנברה, ישב הפרלמנט האוסטרלי במלבורן.

מדיה וקבצים בנושא איחוד אוסטרליה בוויקישיתוף

• אודות האיחוד והחוקה באתר הארכיון הלאומי של אוסטרליה
• מאמר המסביר מדוע לא הצטרפה ניו זילנד לאיחוד של אוסטרליה
• מידע על איחוד אוסטרליה מתוך אתר המרכז החינוכי של הפרלמנט האוסטרלי