עבודותיה של בן רון בוחנות ייצוגים ויזואליים של העולם הרפואי - מחלות, טראומה פיזית, טראומה רגשית ואתיקה רפואית בטכניקות דיגיטליות מגוונות כגון וידאו, איור ממוחשב ועוד.
בסדרת העבודות "עזרה ראשונה" (2003) או "עדיין בטיפול" (2005), לדוגמה, יצרה בן רון סצנות שמרכיביהן לקוחים מספרי רפואה, מחלות ועזרה ראשונה. סגנונן של הדמויות ותיאור הסביבה יוצרים מראה גרפי והרחקה רגשית של ההיבטים הפתולוגים של היצירה.[1]
סגנונה של בן רון מתאפיין באוצר דימויים ייחודי באמצעות טכניקות עבודה מורכבות המשלבות ציורנגיפים שונים, עיבודי מחשב של סדרות שיניים, צילום איברי גוף מוכפלים במחשב למוטציה ביזארית וכו'. בכל אחת מהקבוצות האלו הופיעו דימויים שנלקחו ממקורות שונים, ובאמצעות העיבוד שלה איבדו את ההקשר הראשוני שלהם כאילוסטרציות רפואיות לרוב. אופן הטיפול בדימויים הוא מעין מקבילה חזותית להנכחת הגוף האנושי בעבודות כתוצר מורכב של טכנולוגיה חדשה. הגוף הוא המשטח שעליו פועלת הטכנולוגיה והוא שהופך אותה לנראית. במהלך זה הוא נעשה דינמי ומשתנה (מוכפל ומועתק).[2]
בן רון ייצגה את ישראל בביתן הישראלי בביאנלה ה-58 בוונציה, 2019,[10] שם הציגה את עבודתה "בית חולים שדה X"[11] אותה אצר אבי לובין. זהו מיצג (אף על פי שבן רון מעידה עליו שהוא "לא אינסטליישן ולא פרפורמנס"[12]) המדמה בית חולים שדה שמכוון לטפל ב"רעות החולות" של החברה. המסלול לקבלת הטיפול כולל שהייה בבית חולים מתוכנן היטב. במקום קטלוג מקבלים המטופלים "ערכות טיפול", המתבססות על ארבעה סרטים קצרים שיצרו אמנים שונים (בהם בן רון עצמה) וכל אחד מוקדש לרעה חולה אחרת.
המבקר התחיל את דרכו במיצג בהמתנה, בדומה להמתנה בחדר מיון. בן רון הבהירה כי ערך השוויון עומד בבסיסו של הפרויקט, והמשמעות היא שלאף אחד אין עדיפות בתור, גם לא לתורמים או לאנשים שהם חלק מהפרויקט. בעת ההמתנה יכול המבקר לבחון עלוני מידע על ערכות הטיפול השונות, או לצפות בסרט ההדרכה שהוכן לאירוע ומפרט את השלבים השונים בעזרת ה"פרזנטורית" הרשמית של בית החולים, אמנית הקול ויקטוריה חנה. לבית החולים יש גם הנהלה של ממש, הכוללת את בן רון, האוצר אבי לובין והמפיק מיקי גוב. לפי בן רון, בית החולים מחייב את הצופה לשנות קצב. אי אפשר להציץ בתערוכה וללכת, אלא כדי לחוות את העבודה צריך להמתין, והרבה, במעברים בין התחנות השונות.
רעיון התערוכה נבנה וגובש סביב הסרט No Body של בן רון משנת 2017, שהוא גם אחד מארבעת הסרטים שהוצגו ב"בית החולים". הסרט עוסק בהתעללות במשפחה דרך סיפורה האישי של בן רון, וזוהי גם אחת מהרעות החולות בחברה, לה מוצע טיפול. לצד סרט זה הוצגו עוד 3 סרטים, או "ערכות טיפול": Institutional Abduction של עידית אברהמי העוסק בחטיפת ילדי תימן, HABIT של אמן פלסטיני אנונימי שעוסק בכיבוש, ו-Block of Clay של רועי ויקטוריה חפץ וזוהר מלינק עזרא, על סיפורה של חפץ, אישה טרנסג'דרית.
כשמגיע תורו של המבקר במתחם הקבלה עליו לבחור במסלול אחד, וכל מסלול מוביל אותו לטיפול אחד בלבד. לפני הצפייה בסרט עוצר המבקר בתחנה, "היחידה הבטוחה", בה הוא נמצא לבד בחדר אטום לרעש ומאזין להדרכה קולית של ויקטוריה חנה כיצד משחררים "צעקה שמכילה את עצמה", כלומר איך להפעיל את מיתרי הקול בצורה אפקטיבית שאינה מאמצת אותם, ומונעת צרידות. המבקר מוזמן להתנסות בעצמו ולצעוק. לאחר הצפייה בסרט מתאפשר לצופה לצפות גם ב"דעה שנייה", תיעוד של צופים אחרים בסרט, ותגובתם הספונטנית. המטרה המוצהרת של בן רון היא "כדי שכשנצא משם, ונוכל להתחיל לדבר".
על התערוכה כתבו ליאת סידס וקציעה עלון בכתב העת "ערב רב": "בית חולים שדה X עלול להתפרש בקונסטלציה הנוכחית של הבינאלה ה-58 של ונציה, המונחית על-פי המחשבה הרוגופית, כדימוי פשטני ומובן מאליו - מתקן רפואי-קליני כהצעה לטיפול אפשרי וריפוי של חברה מדממת וחולה. הפרדיגמות המרכזיות עליהן נשען הביתן מבחינה רעיונית ידועות לכל: האומנות כרפואה חברתית, האמן כמרפא הגדול, כשאמן המייצר בכוח אישיותו, אמונתו ופעולותיו מזור מחודש, יוצר שינוי חברתי ומחולל תהליכי החלמה, הבראה, שיקום, סליחה ופיוס של יחידים עם עצמם ועם העולם. אולם החשד שמא נקלענו אל אזורי הבנאליות, המובן מאליו והצפוי, מתפוגג עם לקיחת המספר וההמתנה הממושכת באולם הקבלה שבקומת הכניסה של בית החולים. שם מצפה למבקר וידאו ערוך ומוקפד המוקרן משני מסכי טלוויזיה - אסתטיקה שכיחה ומוכרת במסגרות שונות ובמוסדות בריאות בישראל ומחוצה לה. הווידאו המתעתע הוא מעין סרט הסברה למבקר-צופה-חולה, שהשליך עצמו אל החיים, החוויות והמהמורות של המרחב הזמני של הביאנלה, ושהגיע לביתן הישראלי בתקווה למצוא מזור לחוליו ולהיגאל מייסוריו המודעים יותר או פחות".[13]
בפברואר 2022 הוצגה התערוכה במוזיאון ארץ ישראל. אוצר: אבי לובין.[14][15]
_by_Aya_Ben_Ron.jpg)
.svg){kind=logo}