אחוות נהגי המשאיות הבינלאומית (אנגלית: International Brotherhood of Teamsters, מוכר גם בקיצורים IBT או Teamsters) הוא איגוד עובדים אמריקני שהוקם בשנת 1903 מאיחוד של שני ארגוני נהגי הובלות, המייצג כיום חברות מגוונות של עובדי צווארון כחול ולבן במגזר הציבורי והפרטי בארצות הברית ובקנדה. במגזר הפרטי, הוא ארגון העובדים הגדול בארצות הברית.[1] בעבר כונה האיגוד 'האחווה הבינלאומית של נהגי המשאיות, הנהגים האישיים, עובדי מחסנים ומשק הבית של ארצות הברית' (International Brotherhood of Teamsters, Chauffeurs, Warehousemen and Helpers of America)
נכון ל-2025, האחווה מייצגת כ-1.3 מיליון עובדים בכ-1,900 שלוחות ברחבי ארצות הברית, קנדה ופורטו-ריקו.[2][3] האיגוד משתף פעולה עם איגודים מקצועיים ברחבי העולם.
היסטוריה
הקמת האיגוד עד מלחמת העולם השנייה
האחווה נוסדה בשנת 1903 באמצעות איחוד של שני ארגוני נהגי הובלות קטנים יותר: Team Drivers International Union ו-Teamsters National Union. בתחילת דרכו, ייצג הארגון בעיקר נהגי כרכרות ומשאיות שהובילו סחורות ברחבי ובין הערים בארצות הברית. עם המעבר לשימוש נרחב ברכבים ממונעים, הארגון התאים את עצמו לשינויים הטכנולוגיים והחל לייצג מגוון רחב יותר של עובדים בתעשיית התחבורה.[4]
בשנות ה-30 של המאה ה-20, תחת הנהגתו של דניאל ג'יי טובין (שהוביל את הארגון מ-1907 עד 1952), הפכה האחווה לכוח משמעותי בתנועה לזכויות עובדים בארצות הברית. בתקופה זו, הארגון נאבק לשפר את תנאי העבודה והשכר של חבריו.[5] בשנות ה-40, הארגון היה מרכזי ברתימת תנועת העבודה האמריקנית למאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה. 125 אלף נהגי המשאיות של ה-IBT שהתלוו לצבא האמריקני היו חיוניים להובלת חומרים צבאיים ואזרחים כאחד. האיגוד אף השקיע 60% מנכסיו הנזילים ברכישת איגרות חוב ממשלתיות כחלק מהמאמץ המלחמתי. תקופת המלחמה התאפיינה גם בהצטרפות של נשים רבות למקצוע, וכך גם לארגון.{{הערה|Teamsters and World War II - International Brotherhood of Teamsters, International Brotherhood of Teamsters, 12 בפברואר 2020 בין שנות ה-40 לשנות ה-50 גדל הארגון מכ-40 אלף חברים לכמיליון.[1]
שנות ה-60 עד ה-90
ג'יימס (ג'ימי) אר. הופה, מנהיג האיגוד משנות ה-50 עד שנות ה-80
תקופת הנהגתו של ג'ימי הופה, שנמשכה משנות ה-50 ועד היעלמותו המסתורית בשנת 1975, נחשבת לאחת התקופות המשמעותיות והדרמטיות ביותר בהיסטוריה של הארגון. בתקופתו, ה-IBT התרחב משמעותית והפך לאחד מאיגודי העובדים הגדולים ביותר בארצות הברית. בינואר 1964 חתם הארגון בשיקגו על הסכם ענפי רחב ראשון אשר הקיף למעלה מ-450 אלף עובדים.[6]
הופה הרחיב באופן משמעותי גם את מעורבות הארגון במישור הפוליטי, והקים את D.R.I.V.E. (חינוך מצביע דמוקרטי, רפובליקני ועצמאי - Democratic, Republican, Independent Voter Education) - מחלקה שעניינה פיתוח התודעה והמעורבות הפוליטית של חברי הארגון במטרה לקדם מועמדים אוהדים למטרותיו בשתי המפלגות הפוליטיות האמריקניות, ולשם פעולת לובינג לקידום או למניעת חקיקה בהתאם לאינטרסים של האיגוד. בפעילות זו, לקחו חלק משמעותי גם נשות הנהגים חברי האיגוד.[7]
כבר משלב מוקדם קיבל הארגון לשורותיו גם נשים ושחורים, לרבות המאבק על שכר שווה לעבודה שווה. בשנות ה-60 היה האיגוד מעורב גם במאבקי התנועה לזכויות האזרח.[8]
לצד הישגי הארגון בין שנות ה-50 לסוף שנות ה-80 הורשעו מספר מראשי הארגון, בהם הופה עצמו, בשערוריות הקשורות לשחיתות ולפשע מאורגן. בעקבות גילויי שחיתות אלה, סולק הארגון מפדרציית האיגודים המקצועיים בארצות הברית (AFL-CIO) והוחזר אליה רק בסוף שנות ה-80.[1][9] בתקופות מסוימות, הואשם בשימוש בכוחו הפוליטי כדי לקדם אינטרסים פנימיים, דבר שגרר ביקורת ציבורית וחקירות ממשלתיות.
שנות ה-90 ואילך
הפגנת עובדים חברי האיגוד ב-2011
בה-90, הארגון עבר תהליכי רפורמה משמעותיים במטרה להתמודד עם הביקורת הציבורית ולחזק את מעמדו בקרב העובדים. האחווה התמקדה בהגברת השקיפות, שיפור התנאים לחברים, וחיזוק פעילותה הבינלאומית. כמו כן, הרחיבה האחווה את פעילותה גם לאיגוד עובדים במקצועות נוספים: פקידות, שירות וטכנולוגיה.[1]
בשנת 1997 הוביל הארגון שביתה גדולה של עובדי חברת UPS(אנ') במסגרתה שבתו כ-185 אלף עובדים במשך 15 ימים. עלות השביתה הוערכה במאות מיליוני דולרים והיא נסתיימה בניצחון של האיגוד ובהסכם קיבוצי שהגדיל את שכר העובדים, את ההטבות הניתנות להם ואת ביטחונם התעסוקתי. בשנת 1998 נבחר ג'יימס פי. הופה, בנו של ג'ימי הופה, לראשות הארגון, וכיהן בתפקיד עד שנת 2022 אז נבחר שון מ. אובריין. בשנת 2005 פרש הארגון, הפעם מיוזמתו, מפדרציית האיגודים המקצועיים בארצות הברית (AFL-CIO) והיה בין יוזמי הקמת פדרציה חדשה בשם Change to Win coalition (קואליציית שינוי לניצחון).[1]
.jpg)