אדוארד פיצסימונס דאן

אדוארד פיצסימונס דאן
Edward Fitzsimmons Dunne
אדוארד פיצסימונס דאן
אדוארד פיצסימונס דאן
לידה 12 באוקטובר 1853
ווטרטאון, קונטיקט, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 במאי 1937 (בגיל 83)
שיקגו, אילינוי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות של הפרשים הקתולים, אוונסטון, אילינוי, ארצות הברית
השכלה
  • בית הספר למשפט אוניברסיטת נורת'ווסטרן
  • בית הספר התיכון של פאוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מושל אילינוי ה־24
3 בפברואר 19138 בינואר 1917
(4 שנים)
סגן מושל אילינוי באראט אוהרה
ראש עיריית שיקגו ה־38
10 באפריל 190515 באפריל 1907
(שנתיים)
→ קרטר הריסון הבן
פרד בוס ←
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אדוארד פיצסימונס דאןאנגלית: Edward Fitzsimmons Dunne;‏ 12 באוקטובר 185324 במאי 1937) היה פוליטיקאי אמריקאי מאילינוי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אילינוי ה-24 בשנים 19131917 וכראש עיריית שיקגו ה-38 בשנים 19051907, האדם היחידי שנבחר לשני התפקידים.

ראשית חייו

אדוארד פיצסימונס דאן נולד בעיירה ווטרטאון שבקונטיקט. אביו, פטריק ויליאם דאן, היה לאומן אירי נלהב, שהיגר לארצות הברית ב-1849 לאחר מרד אירלנד הצעירה (אנ'). אמו, דלייה מארי (מרי) לאולור, הייתה בתו של קבלן בניין אירי מצליח, שהשתתף במרד האירי של 1798 וסייע לבנות את הרציפים של גולוויי.

ב-1855 עברה המשפחה לפאוריה, אילינוי. דאן הצעיר התחנך בבתי ספר ציבוריים בעיר. לדאן היו שלוש אחיות. אביו סירב לשלוח אותו לבית ספר תיכון קתולי מקומי בשל העובדה שהכנסייה הקתולית התנגדה לפעילות הפניאנים (אנ') (מהפכנים אירים).[1]

דאן האב היה איש עסקים מצליח, שהיה פעיל הן בפוליטיקה האירית והן בפוליטיקה האמריקאית. הוא גייס כספים לטובת הפניאנים, כולל מכספיו האישיים, ולעיתים מזומנות אירח בביתו פוליטיקאים אירים, גולים פוליטיים, ומורדים, כאשר אלו הגיעו לשיקגו.[1] הוא שימש כחבר במועצת עיריית פאוריה בשנות ה-60 של המאה ה-19 ונבחר לבית הנבחרים של אילינוי.

לימודים וראשית הקריירה

ב-1871, לאחר סיום לימודיו בבת הספר התיכון בפאוריה, נשלח דאן הצעיר לאירלנד כדי ללמוד בטריניטי קולג' בדבלין. אביו שאף שבנו יתחנך במקום בו למד הפטריוט האירי רוברט אמט (אנ'). בין חבריו לספסל הלימודים היה הסופר אוסקר ויילד. דאן עשה חיל בלימודיו בטריניטי, אך נאלץ לעזוב את הלימודים שנה לפני סיומם לאחר שאביו סבל ממפלה כלכלית.[1]

דאן שב לאילינוי וסיים את לימודיו בקולג' יוניון למשפטים בשיקגו, שם התיישבה משפחתו ב-1877. ב-1878 הוא סיים את לימודיו בקולג'. ב-1881 נשא דאן לאישה את אליזבת פ. קלי, בתם של אדוארד פ. לי, איש עסקים משיקגו, ושל קיטי האו קלי. לאחר נישואיהם החל דאן בקריירה משפטית מצליחה. לזוג נולדו 13 ילדים, שמתוכם תשעה הגיעו לבגרות.[1]

ב-1892, כשהיה בן 28, נבחר דאן כשופט בבית משפט בשיקגו, וכיהן על כס השיפוט עד 1905. במהלך תקופת כהונתו כשופט הוא נבחר ב-1901 כנשיא הראשון של מועדון החברים האירי של שיקגו. הוא היה פעיל מאוד בעיצובו של הארגון.

ראש עיריית שיקגו

בינואר 1905 התפטר דאן מכהונתו כשופט כדי להתמודד בבחירות על תפקיד ראש עיריית שיקגו, ובאפריל אותה שנה הוא ניצח בבחירות את הרפובליקני ג'ון מיינרד הלן. דאן זכה ברוב ב-22 מתוך 35 הרבעים של העיר, ובספירת כלל הקולות הוא קיבל 161,189 קולות מול 138,671 הקולות של הרלן. בחירתו התקבלה בשמחה על ידי מתקנים חברתיים בכל רחבי ארצות הברית, וב-10 באפריל הוא הושבע לתפקידו באולם המועצה של עיריית שיקגו.[2] בנשף השנתי לרגל יום הולדתו של ג'פרסון שהתקיים זמן קצר לאחר השבעתו, זכה דאן לשבחים מפי ויליאם ג'נינגס ברייאן ומפי ראש עיריית קליבלנד טום ל. ג'ונסון כמנהיג צעיר ודינמי של התנועה הלאומית לרפורמות. הסוגיה העיקרית שעמדה במרכז מסע הבחירות של דאן, ושבה הוא התמקד במהלך תקופת כהונתו כראש העיר, הייתה סוגיית התחבורה הציבורית של העיר, שבהקשר אליה הוא העדיף פתרון שיוביל לבעלות מידית של העירייה על מערכת החשמליות של העיר. כעוזרו הראשי בחר דאן בקלרנס דרו, שקיבל את התואר "יועץ תחבורתי מיוחד לראש העיר".[3] לאחר התפטרותו של דרו מתפקידו בנובמבר 1905, מינה דאן את כמחליפו את וולטר פישר.

כראש העיר, תרם דאן רבות להורדת מחירי הדלק בשיקגו מדולר אחד ל-85 סנט לגלון ואת מחיר המים 10 סנט ל-7 סנט לאלף גלון. הוא גם תמך בבעלות העירייה על תשתיות ציבוריות.

בניסיונו להיבחר לכהונה שנייה כראש העיר ב-1907, נוצח דאן על ידי הרפובליקני פרד א. בוס.

לאחר תום כהונתו ראש העיר שב דאן לעיסוקו בעריכת דין במגזר הפרטי. הוא הובס בהפרש קולות נמוך בבחירות המקדימות של הדמוקרטים לראשות העיר של 1911 על ידי ראש עיריית שיקגו לשעבר קרטר ה. הריסון השני, שבבחירות הכלליות באותה שנה נבחר לתפקיד.

מושל אילינוי

ב-17 בינואר 1912 הכריז דאן באפן רשמי על מועמדותו למשרת מושל אילינוי. בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, שהתקיימו ב-9 באפריל אותה שנה הוא ניצח. הדחיפה המרכזית של מסע הבחירות שלו היה מה שהוא כינה "ממשלת הזכייה" (Jackpot Government). בבחירות הכלליות שנערכו בסתיו אותה שנה הוא הביס את המושל המכהן, צ'ארלס דינין. דאן והדמוקרטים הפיקו תועלת מהפיצול בשורות המפלגה הרפובליקנית שהתפלגה בין תומכי הנשיא המכהן ויליאם האוורד טאפט לבין הפרוגרסיבים שתמכו במועמד המפלגה השלישית תאודור רוזוולט.

ב-3 בפברואר 1913 הושבע דאן כמושל ועבר עם משפחתו למעון המושל בספרינגפילד. כמושל, הוא אירח מבקרים רבים, כמו הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט. דאן קידם רפורמות פרוגרסיביות רבות, כולל זכות בחירה לנשים, רפורמות בבתי הסוהר, עבודות תשתית, והקמת נציבות התשתיות הציבוריות, נציבות היעילות והכלכלה ומשרד הסימוכין החקיקתי. הוא גם הרחיב את אחריות המדינה לפיקוח על הפיצויים לעובדים ועל הגמלאות למורים.[4]

ב-1913 חתם דאן על חוק שהעניק לנשות מדינת אילינוי את הזכות להצביע בבחירות לנשיאות ארצות הברית. בכך הייתה אילינוי למדינה הראשונה ממזרח לנהר המיסיסיפי לעשות כן. היה זה שש שנים לפני העברת התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית.

בנובמבר 1915 מינה דאן את חבר הסנאט של אילינוי, סטיבן ד. קנדי להופיע כנציגו בקרון הרכבת עם פעמון הדרור כאשר זה עבר דרך דרום אילינוי במסעו לאורכה של ארצות הברית בחזרה לפנסילבניה מהתערוכה הבינלאומית פנמה-פסיפיק בסן פרנסיסקו. לאחר מסע זה הושב הפעמון לפנסילבניה ונשאר שם.

לאחר תום כהונתו כמושל

לאחר תום כהונתו כמושל, נותר דאן פעיל בפוליטיקה. ב-1921 הוא סייע להקמת הארגון שנקרא "מועצת האחדות הלאומית" ושנאבק בקו קלוקס קלאן. ב-21 בספטמבר אותה שנה דווח בניו יורק טיימס:

"לאור העובדה שהקו קלוקס קלאן אימץ את נשק הפעולה ההמונית, הייתה זו שאיפתנו לארגן אגודה שתפתח את ההרמוניה ואת הרגשות הטובים בין מעמדות שונים, ולא את רגשות האיבה", אמר היום מר דאן. "הזמנות נשלחו לאנשי כנסייה, פוליטיקה, עסקים ורווחה רבים, והתגובות מגיעות עכשיו...". הקו קלוקס קלאן, שמחזיק כאן משרד תחת השם "משרד ההסברה הדרומי", תואר כ"סכנה לכל קהילה" על ידי המושל לשעבר דאן בשל נוהגם לחבוש "מסכות פורצים ולהפעיל אלימות".[5]

ב-1919 מונה דאן על ידי ועידת העם האירי לכהן ב"וועדה האמריקאית לעצמאות האירית". כחלק מתפקידו זה, נסע דאן לוועידת השלום בפריז כדי להשמיע את קולם של האירים אמריקאים לעצמאות האומה האירית. במהלך שהותו באירופה, הוא גם ביקר באירלנד. הוא בילה עשרה ימים בסיור באי ובפגישות עם פוליטיקאים, כולל עם חברי הדאל הראשון ב-9 במאי.

לאחר תום כהונתו כמושל שב דאן שוב לעסוק בעריכת דין. משרד עורכי הדין שלו ניזוק כתוצאה מהשפל הגדול, אך הוא השלים את הכנסתו כאשר שימש כיועץ למועצת נציבי הבחירות של מחוז קוק.

לאחר פטירתה של רעייתו במאי 1928 החל דאן לקבץ את זיכרונותיו. הוא שוכנע על ידי בית ההוצאה לואיס לכתוב את ההיסטוריה של אילינוי. במשך חמש שנים הוא עבד על המיזם הזה בשיתוף פעולה עם ויליאם ל. סאליבן, שהיה מזכירו האישי כאשר הוא כיהן כמושל. ב-1933 הוא פרסם חמישה כרכים שכותרתם הייתה "אילינוי, לב האומה" (Illinois, the Heart of the Nation).[6]

ב-1933 מינה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את דאן כנציב התערוכה העולמית של שיקגו. באותה עת הוא כבר היה בן 80. הוא נהנה מאוד מתפקידו והתבדח על כך שהוא כיהן כראש עיר, כמושל וכנציב פדרלי, ובכך כיהן בכל שלושת מדרגי הממשל.

מותו

בשנותיו האחרונות חי דאן עם בתו הבכורה איילין ועם משפחתה. אדוארד פיצסימונס דאן נפטר בשיקגו ב-24 במאי 1937, בגיל 83. הוא נטמן בבית הקברות של הפרשים הקתולים באוונסטון.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים