PROFILPELAJAR.COM

המרד האירי של 1798
	מערכה: מלחמות המהפכה הצרפתית
תאריכים	24 במאי 1798 – 12 באוקטובר 1798 (142 ימים)
מקום	אירלנד
תוצאה	ניצחון בריטי, המרד דוכא;; חוק האיחוד של 1800
הצדדים הלוחמים
הרפובליקה האירית; חברת האירים המאוחדים; המגינים; הרפובליקה הצרפתית הראשונה	ממלכת בריטניה הגדולה; ממלכת אירלנד

המרד האירי של 1798 (באנגלית: The Irish Rebellion of 1798, באירית: Éirí Amach 1798), היה מרד של רפובליקנים אירים כנגד השלטון הבריטי בארצם. המרד, שהושפע מהכרזת העצמאות בארצות הברית, כמו גם מן המהפכה הצרפתית, דוכא על ידי הבריטים, שהכוחות האיריים לא היוו עבורם יריב של ממש. בנוסף, מבחינה גאוגרפית, אירלנד לא מתאימה למלחמת גרילה, וכך, מרגע שהמורדים ניסו להילחם בקרבות סדורים או להשתלט על שטח, ידם הייתה על התחתונה.

דיכוי המרד נעשה בתקיפות, ולעיתים באכזריות, על ידי הבריטים ותומכיהם בקרב האוכלוסייה המקומית. בין הפרקטיקות שהופעלו בעת דיכוי המרד ניתן למצוא רצח שבויים ופצועים, מעשי טבח, עינויים, אונס ושריפת בתים של המורדים ותומכיהם, שאף הם לא ישבו בחיבוק ידיים. מעשי אכזריות אלה הוזנו מהיות המרד, במובנים רבים, מלחמת אזרחים. זאת כיוון שמגזרים חשובים בחברה האירית תמכו בשלטונות, וכתוצאה, הייתה מעורבות רגשית רבה כרוכה במאבק זה. סיבה אחרת למעשי האכזריות הייתה שהמורדים, נתיני הכתר הבריטי, נחשבו לבוגדים, והיחס אליהם היה בהתאם.

בשלב מאוחר של המרד נחתו כוחות צרפתיים באירלנד, בשני אתרים ובשני מועדים שונים, בכוח לא מספיק ולאחר שהמומנטום עבר לצד הבריטי, החזק יותר מלכתחילה. גם אלה הובסו במהרה.

רקע

אירלנד, אשר רוב אוכלוסייתה הייתה קתולית, נשלטה, בהשראת ובעזרת חקיקה בריטית, על ידי מיעוט של בעלי קרקעות, אנשי כנסייה ופקידים, השייכים רובם ככולם לכנסייה האנגליקנית, הדומיננטית בבריטניה. לקראת סוף המאה ה-18 חלה הקלת-מה במידת האפליה. להקלה זו נלוותה הרחבת מסוימת במידת השלטון העצמי של אירלנד, ולמעשה של המעמד השליט בה, במסגרת הכתר הבריטי.

ב-1791 קמה בבלפסט "חברת האירים המאוחדים" (Society of United Irishmen) על ידי ליברלים פרוטסטנטים. מטרותיה היו רפורמות דמוקרטיות ואמנסיפציה לקתולים. אל הארגון, שסניפים שלו הוקמו ברחבי הארץ, הצטרפו גם קתולים כמו גם חברי כתות פרוטסטנטיות שלא מן הזרם המרכזי. מספר חבריו גדל והגיע, ככל הנראה, ליותר מ-100,000. בנוסף, "חברת האירים המאוחדים" התחברה במשך הזמן לארגונים אירים אחרים הקרובים אליה בשאיפותיהם. פרוץ המלחמה בין בריטניה לבין צרפת המהפכנית ב-1793 הביא לאיסור על פעילות החברה ודחף אותה למחתרת. מטרתה הראשית הייתה באותה עת הינתקות מבריטניה, אלא ששררה מחלוקת האם לעשות זאת בעזרה צרפתית או למרוד בכל מקרה. התערבות צרפתית כזו אכן הושגה, פרי מאמציו של מנהיג החברה תאובלד וולף טון, וצבא צרפתי הגיע למפרץ באנטרי (Bantry Bay), שבפינה הדרומית מערבית של אירלנד, בדצמבר 1796. אלא שנחיתת הכוחות הצרפתיים נכשלה לחלוטין.

לנוכח אי-השקט בקרב האירים, בד בבד עם ההמחשה על היות אירלנד מעין "דלת אחורית" פוטנציאלית לפלישה לבריטניה, הטילו השלטונות משטר צבאי על האי במרס 1797, תוך נקיטת אמצעי דיכוי חמורים כנגד המתנגדים לשלטונם. במרס 1798 עצרו השלטונות בדבלין את רוב המנהיגות של "חברת האירים המאוחדים". במקביל, לנוכח אותו אי-שקט, החלו להתארגן אירים ששאפו להישאר תחת השלטון הבריטי, כנגד המתנגדים ולצורך תמיכה בשלטונות. אלה נכנסו בעיקר תחת קורת הגג של "מסדר אורנג'" (Orange Order), אשר נוסד בשנת 1795.

פרוץ המרד

לנוכח הלחץ הגובר החליטו מנהיגים מיליטנטיים של "האירים המאוחדים" למרוד מבלי להמתין לעזרה צרפתית. התאריך שנקבע היה ה-23 במאי, כשעל פי התוכנית המורדים היו אמורים להשתלט על דבלין. התקוממות במחוזות הסמוכים לדבלין אמורה הייתה למנוע מעבר תגבורות, ומרידה שתפרוץ מאוחר יותר ביתר חלקי האי תרתק אליהם את חיילות המצב. השלטונות, שנהנו ממידע מודיעיני מוקדם, כולל מקומות הריכוז המיועדים של המורדים בדבלין, הזרימו אליהם כוחות גדולים, ואלה הגיעו כשעה לפני המועד שנקבע לתחילת הפעולות. המורדים נאלצו להתפזר ולהטמין את נשקם. אלא שהמרידה במחוזות הסמוכים לדבלין פרצה כמתוכנן והתנגשויות ראשונות החלו בשחר ה-24 במאי. לרוב, הצליחו כוחות הממשלה לדכא את המרד, פרט למחוז קילדייר בו הם נאלצו לסגת מחשש לניתוקם. במקביל, תומכי הממשלה הוציאו להורג עצורים החשודים בתמיכה במורדים.

התפשטות המרד

במחוזות המזרחיים של אירלנד, כמו מחוז ויקלו ומחוז וקספורד נחלו המורדים הצלחות זמניות. בויקלו, שם ניטשה מלחמת גרילה בין המורדים לבין הלויאליסטים (הנאמנים לממשלה), הצליח ג'וזף הולט (Holt)^[1], אשר לרשותו עמדו לכל היותר כאלף מורדים, לרתק כוחות בריטיים גדולים, עד כניעתו באוקטובר. בווקספורד אף הוקמה לזמן קצר ממשלה אזרחית רפובליקנית שהחזיקה מעמד מספר שבועות. אלא שהבריטים שלחו לאותו מחוז כ-20,000 חיילים והנחילו למורדים סדרת תבוסות בבנקלודי (Bunclody) ב-1 ביוני, בניו רוס (New Ross) ב-5 ביוני, ובארקלו (Arklow) שבמחוז ויקלו, ארבעה ימים אחר כך, עת המורדים ניסו להרחיב את שליטתם אל שטח המחוז הסמוך. ב-21 ביוני, לאחר קרב נוסף ב"גבעת החומץ" (Vinegar Hill) נואשו המורדים כליל, לאחר תבוסה נוספת, מן הניסיון לכבוש ולהחזיק בשליטתם בשטחים. המורדים עזבו את וקספורד לכיוון אלסטר שבצפון האי. בדרכם הוכו ב-14 ביולי פעם נוספת בידי הבריטים בנייטסטאון בוג (Nightstown Bog) שבמחוז מית' שמדרום ליעדם. טור אחר הוכה באותו יום בסמוך לדבלין.

הצלחות זמניות נחלו המורדים, רובם מן הזרם הפרסביטריאני, גם במחוז אנטרים שבצפון מזרח האי, בו פרצה ההתקוממות ב-6 ביוני. בהנהגת הנרי ג'וי מקרקן (McCraken) הם השתלטו לזמן קצר על רוב שטח המחוז, אולם ניסיונם להשתלט על העיר אנטרים טאון (Antrim Town) ב-7 לחודש כשל, אם כי רוב התוקפים הצליחו לסגת. מכאן ואילך דעך המרד במחוז. גורל דומה, כלומר, הצלחה התחלתית וכישלון בטווח הארוך יותר, פקד את מחוז דאון (Down), אף הוא בצפון מזרח אירלנד. לאחר ניצחון בסיינטפילד (Saintfield) ב-9 ביוני, הם נוצחו שלושה ימים אחר כך בבולינהינץ' (Ballynahinch).

מעורבות הצרפתים

נחיתה במחוז מאיו

מנקודת ראות צרפתית, המרד האירי השתלב היטב, כהסחה, במסעו של נפוליאון בונפרטה למצרים. בכל זאת, מעט מדי ומאוחר מדי, מנקודת הראות של המורדים, הגיע אליהם סיוע צרפתי ישיר. ב-22 באוגוסט, לאחר שעיקר המרד דוכא זה מכבר, נחתו כאלף חיילים צרפתים, בפיקוד ז'אן אימבר (Jean Humbert), לחופי מחוז מאיו שבצפון מערב האי. הצטרפו אליהם כמה אלפי מורדים אירים, ויחד הם נחלו מספר הצלחות בראשית התנסותם בשדה הקרב, וטרם התארגנות הבריטים: ב-27 לחודש הם הביסו כוח של כ-6,000 חיילים בריטים בקסלבר (Castelbar) במה שנודע כ"מרוצי קסלבר" (Castlebar Races), שם המרמז על מהירות בריחתם של הנסוגים. לאחר מכן הביסו הצרפתים כוח בריטי נוסף שניסה לעצרם. כיוון שכך, ב-31 לחודש הוקמה בחסות צבא המשלוח הצרפתי רפובליקה אירית (הרפובליקה של קונוט, Republic of Connaught) בשטחים שהוצאו מידי הבריטים, וזו החזיקה מעמד 13 ימים. העזרה הצרפתית, בד בבד עם ההכרזה על הקמת הרפובליקה עוררה את האירים למרידות בכמה מקומות, אולם אלו דוכאו במהרה. הבריטים חרצו לשבט את גורל הפלישה כאשר הנחילו לצרפתים תבוסה בבולינמק (Ballinamuck) שבאמצע הדרך בין אתר הנחיתה לבין דבלין, ב-8 בספטמבר. הצרפתים שנכנעו הוחזרו לארצם תמורת שבויים בריטיים, אך מאות מן השבויים האיריים הוצאו להורג. הבריטים חדרו בהמשך החודש לרפובליקה, ותוך כך טבחו מאות מן המורדים ומתומכיהם בפעולה שסיימה למעשה את המרד האירי של 1798.

נחיתה במחוז דניגול

ב-12 באוקטובר ניסה כוח צרפתי גדול יותר, ובו כ-3,000 חיילים, לנחות במחוז דניגול שבחלק הצפוני של אירלנד (ממערב לצפון אירלנד של ימינו). הכוח נתגלה טרם נחיתה על ידי הצי הבריטי, ונכנע לאחר שלוש שעות של קרב. וולף טון, שנלווה אל הצרפתים, נידון למוות, וכיוון שבקשתו למות אל מול כיתת יורים נדחתה, התאבד בכלאו.

משמעות העזרה הצרפתית

במבט לאחור, נראה שהאיום הצרפתי שימש כסמן אדום לבריטים, ועקב כך הם הכפילו את מאמציהם להשקיט את אירלנד, ומכאן, שהקשר עם הצרפתים הקטין את סיכויי ההצלחה של המורדים, שמלכתחילה היו הצד החלש. יתרה מכך, נראה שהחבירה למעצמה עימה היו לבריטניה סכסוכים מזה מאות שנים, ועצם ניסיון פלישתה של אותה מעצמה אל תוככי האיים הבריטיים, רק הדגישה את ממד הבגידה של האירים בעיניים בריטיות. וככל הנראה, מעורבות הצרפתית שימשה כדלק נוסף לנקמת הדמים באירים בעת דיכוי המרד. כלומר, חבירה זו הייתה פרי חישוב מוטעה, והזיקה לשני הצדדים, האירי והצרפתי.

לאחר המרד

קבוצות של שרידי המורדים המשיכו במלחמת גרילה מספר שנים נוספות לאחר דיכוי המרד. האחרונות מבין קבוצות אלו נכנעו ב-1803 וב-1804.

חוק האיחוד של 1800 הוא אחד מתוצאות המרד העיקריות. חוק זה, שחוקק הפרלמנט הבריטי, איחד את ממלכת אירלנד לממלכת בריטניה הגדולה, תחת הכותרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, שקמה ב-1 בינואר 1801. טרם חוק זה אירלנד נחשבה לממלכה נפרדת תחת הכתר הבריטי ולאחריו היא הפכה לחלק בלתי נפרד מבריטניה. כתוצאה מכך פחתה האוטונומיה של המעמד השליט האירי, הפרוטסטנטי, ושוויון זכויות לקתולים הושג בהדרגה בשנים שלאחר מכן. עם זאת, קיפוח כלכלי והתמרמרות של האירים הקתולים שררו גם שנים רבות אחר כך.

מחיר הדמים של המרד נאמד בעשרת אלפים ויותר הרוגים אירים, כ-530 חיילים בריטים נהרגו, וכן כ-2,000 לויאליסטים, לוחמים ואזרחים.

לקריאה נוספת

Miles Byrne (1780–1862)- Memoirs.

C. Dickson "The Wexford Rising in 1798: its causes and course" (1955)

J.B Gordon "History of the Rebellion in Ireland in the year 1798" (1801)
Edward Hay "History of the Insurrection of County Wexford" (1803)
G.A Hayes-Mc Coy "Irish Battles" (1969)
R. Madden, The United Irishmen (4 vols. to 1862).
CD by Martello Multimedia (National Library of Ireland, Dublin 1998).

Richard Musgrave "Memoirs of the different rebellions in Ireland" (1801)

T. Packenham, The Year of Liberty (London 1969) reprinted in 1998.
James Smyth, The Men of No Property: Irish Radicals and Popular Politics in the late 18th century. Houndsmills/Basingstoke: Macmillan, 1992.
W. Tone, The Life of T. W. Tone (Gales & Seaton, Washington 1826) .
H.F.B Wheeler & A.M Broadley "The war in Wexford: an account of the rebellion in the south of Ireland in 1798, told from original documents" (1910)