אַבּוֹרִיגִ'ינִים (גם: אוסטרלים ילידים. באנגלית עדכנית Indigenous Australians או בטקסטים ישנים Aboriginals) הם התושבים הילידים באוסטרליה וסביבתה לפני הגעת המתיישבים מאירופה. הם מוכרים כעםילידי המונה כ-500 שבטים והם חיים באוסטרליה עד היום. האבוריג'ינים ככל הנראה חצו את הים מדרום-מזרח אסיה והגיעו לאוסטרליה לפני כ־49,000 שנה, שם הם חיו במנותק מבני אדם ביבשות אחרות, ופיתחו תרבותפרהיסטורית ייחודית, המבוססת על העברה בעל פה ובציור של מיתולוגיה המכונה "זמן החלום"[1][2].
מקור השם "אבוריג'ינים" הוא במונח הלטיני ab-origin ("מהמקור, ילידי"), אשר בו השתמשו הרומאים הקדמונים לראשונה בהתייחסם לתושביה האטרוסקים של איטליה, שחיו בה טרם כינונה של הרפובליקה הרומית.
הביטוי שימש בעבר ואף משמש כיום כדי לכנות עמים ילידים מכל העולם אך מזוהה בעיקר עם העמים האוסטרלים שחיו בה טרם הגעת מתיישבים מאירופה. על פי האקדמיה ללשון העברית המילה העברית לאבוריג'ינים במובן של כלל העמים הילידים היא קַדְמוֹנָאִים[3]. כיום, השימוש במילה "אבוריג'יני" שנוי לעיתים במחלוקת. באנגלית, המילה Aborigine נחשבת רגישה בעיקר מפני שהיא כורכת קבוצות לשוניות מגוונות תחת מונח אחד, וכן משום שיש לה קונוטציות גזעניות; התואר aboriginal נחשב למקובל יותר[4].
היסטוריה
הגעת האבוריג'ינים לאוסטרליה
על פי מחקרים גנטיים, ההתפצלות של האבוריג'ינים מאוכלוסיית אפריקה ואסיה החלה לפני כ-62,000–75,000 שנים, כ-24,000 שנים לפני התפצלות אוכלוסיית אירופה. בין הממצאים הקדומים ביותר שלד אדם, שנמצא בסמיכות לאגם מונגו ותוארך ל-45,000 שנה טרם זמננו, וכלי אבן, שנמצאו במחצבה בפנרית' (Penrith) בניו סאות' ויילס ותוארכו אף הם לתאריך קרוב.
הציוויליזציה האבוריג'ינית נשארה בתקופת האבן עד הגעת האירופאים ליבשת. האבוריג'ינים התקיימו על ציד ולקט, וחיי החברה התנהלו במשפחות קטנות של נוודים למחצה, כשהקשר בין משפחה למשפחה רופף.
לאחר הגעת האירופאים לאוסטרליה
בעת הגעת האירופים הראשונים לאוסטרליה, חיו ביבשת כפי הנראה בין 350,000 ל-750,000 אבוריג'ינים, אם כי ההערכה הגבוהה ביותר טוענת שהיו כ-1.25 מיליון. סביר להניח שמספר זה היה יציב לאורך תקופה ארוכה גם קודם לכן. הם היו מחולקים לכ-500 שבטים, הכוללים בממוצע כ- 600[5] איש. הקברניט ההולנדי וילם יאנץ נחת לראשונה על היבשת ב-1606 בחוף המערבי של קייפ יורק. הילידים שפגש איימו עליו ועל צוותו בחניתות. יאנץ כתב כי היבשת מלאה ביצורים שחורים ופראים (האבוריג'ינים). בשנת 1788, הבריטים כבשו את אוסטרליה. האימפריה הבריטית ניצלה את היבשת להפקת צמר וכמושבת עונשין[1].עם יישוב היבשת על ידי האדם הלבן, נושלו האבוריג'ינים מאדמותיהם לטובת הקמת ערים, חוות, ומכרות. במקביל החל הרס הציוויליזציה האבוריג'ינית: המתיישבים הבריטים התייחסו אל האבוריג'ינים כאל תת-אדם, ובמקומות מסוימים צדו אותם כבעלי חיים. כתוצאה מכך, פחת מספרם עד תחילת המאה ה-20 בכ-90%. כיום הם מהווים 2.7% מאוכלוסיית היבשת.
בין 1788–1928 לפי הערכות אחדות כ-2,000 מתיישבים בריטים ו-20,000 אבוריג'ינים היו קורבנות של אלימות במאבק בין הצדדים[6].
האוכלוסייה הילידית של טסמניההוכחדה לחלוטין במהלך המאה ה-19. אף שאלפים מתושבי האי מזהים את עצמם כילידים טסמנים, הם למעשה צאצאים של כמה נשים טסמניות שנישאו ללבנים, והיום כמעט שלא ניתן להבחין בטסמנים ממוצא ילידי בתווי הגזע המקורי. בשנת 1876 מתה האבוריג'ינית-טסמנית האחרונה.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 השתנתה גישת השלטונות, ונעשו ניסיונות לדאוג לאבוריג'ינים על ידי הטמעתם בחברה הלבנה. לשם כך הוקמו מיסיונים, וננקטה מדיניות של לקיחת ילדים בני תערובת ממשפחותיהם ללא הסכמתם, גידולם במוסדות, ובחלק מהמקרים אימוצם בידי משפחות לבנות שגידלו אותם כלבנים. מדיניות זו, שנמשכה עד שנות ה-70 של המאה ה-20, מכונה "הדור הגנוב" ("The Stolen Generation").
למרות היותם תושביה הילידים של הארץ, סבלו האבוריג'ינים מאפליה והיעדר זכויות, כך שעד אמצע המאה ה-20 הם כלל לא נחשבו לאזרחיםאוסטרלים. בסוף שנות ה-50 החלו להתארגן תנועות מחאה אבוריג'יניות שדרשו הגדרה עצמית לקבוצתם, יצאו כנגד האפליה וקראו לחירות ושוויון זכויות. המפורסמת מבין התנועות הייתה "תנועת הסטודנטים למען האבוריג'נים" (SAFA), שהוקמה על ידי האקטיביסט צ'רלי פרקינס – האבוריג'יני הראשון שסיים את לימודיו באוניברסיטה. תנועה זו, בהשראת רוכבי החופש האמריקאים, ערכה את "נסיעת החופש" שבמהלכה סיירו חבריה באוטובוסים בעיירות בניו סאות' ויילס, במטרה לחשוף ולהעלות את מודעות הציבור בנוגע לאפליה ולסגרגציה שהתקיימה בין המתיישבים הלבנים ובין האבוריג'ינים המקומיים בפועל, ולעודד ולתמוך בילידים לצאת למאבק כנגד אפליה זו. מצעד זה זכה לתפוצה רחבה והפך ידוע בציבור. הוא העלה את המודעות אודות תופעת האפליה הגזעית באוסטרליה והניח תשתית לקמפיינים של תנועות המחאה הילידיות שהיו ואלה העתידות לבוא. בעקבות פעילויות אלה והמאבק ארוך השנים, ב-1962 הוכרו האבוריג'ינים באופן פורמלי כאזרחים במדינה וזכו להצביע בבחירות. כמו כן, ב-1967 הוחלט לערוך משאל עם בדבר שינוי סעיפי החוקה שהפלו את האבוריג'ינים וקבעו כי אין להחיל על אוכלוסייה זו את החוקים המקובלים ברמה הפדרלית. 90% מן המצביעים תמכו בשינוי והחלטה זו הפכה לסמל להצלחת מאבקם של האבוריג'ינים ונחשבת לנקודת מפנה במאבק להשגת שוויון זכויות. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 השתנתה גישת הממשלה בעניין האבוריג'ינים. מעתה רווחה התפיסה כי יש להכיר בהם ולאפשר להם הגדרה עצמית ואוטונומיה ולא לנסות להטמיע אותם בכוח בחברה, מאחר שניסיונות אלה נחלו כישלון. בעקבות כך הוקמה ועדה המורכבת מבני ילידים, שתפקידה לייצג את המיעוט הילידי ולדאוג שנוכחות חבריו בפיתוח, רפורמות, דיונים וחקיקה הנוגעים להם תגדל ותתרחב.
היחס אל האבוריג'ינים ותיקון העוול כלפיהם הפך לנושא מרכזי בשיח הפוליטי באוסטרליה בעשורים האחרונים. מאז 1998 מצוין במדינה מדי שנה "יום ההתנצלות" על עוולות אלה. במיוחד עורר כעס סירובו של ראש הממשלה ג'ון הווארד להתנצל על פרשת "הדור הגנוב". המחאה נגד סירובו זה הובעה גם בטקס הנעילה של אולימפיאדת סידני בשנת 2000 על ידי להקת Midnight Oil שעל בגדיהם הופיעה המילה "סליחה".
אמנות אבוריג'ינית
נואל פירסון, עורך דין אבוריג'יני ואקטיביסיט נודע למען זכויות האבוריג'ינים על קרקעות באוסטרליה
במשך זמן רב היה הבומרנג אחד הדברים היחידים מהתרבות האבוריג'ינית שהתפרסמו מחוץ לאוסטרליה. אולם בעשורים האחרונים נחשף העולם גם לתרבות האבוריג'ינית, הן למוזיקה ולכלי הנגינה כדוגמת הדידג'רידו והן לציור, המבוסס על שימוש בנקודות צבע, שבמקורו נועד למטרות פולחניות ולהעברת מסורות "זמן החלום".
החל משנות ה-70 החלה ההתעוררות של האמנות האבוריג'ינית המודרנית, לאחר שג'פרי ברנדון, מורה לאמנות מסידני, הגיע לפאפוניה על מנת להקים בית ספר לאמנות. ברנדון לא כפה על הילידים את סגנון הציור המערבי, אלא עודד אותם לצייר מוטיבים מסורתיים בצבעי אקריליק. בשנות ה-80 החלו האמנים המבוגרים יותר להעביר את הטכניקות החדשות לדור הצעיר, ולראשונה גם נשים החלו לצייר[1].
המפגש בין האמנות האבוריג'ינית לאמנות המערבית יצר קונפליקטים שנובעים מהתפיסות השונות של היצירה והיוצר בשתי התרבויות. בעבר שימשו היצירות לפולחן הדתי של השבטים האבוריג'יניים, וחלו עליהן "זכויות יוצרים" שאפשרו רק לאנשים נבחרים מתוך השבט להעתיקן[1]. מהרגע שהיצירות והסמלים האבוריג'ינים נמכרו והוצגו במוזיאונים, השליטה בהם הופקעה מידי השבטים. אחד המקרים הקיצוניים התרחש כאשר אמן אבוריג'יני בשם טרי יומבולול מכר ברשות שבטו את זכויות השעתוק של "כוכב הבוקר" – אביזר המשמש בטקסי הלוויות של אנשים חשובים, והכנתו חייבת להתבצע על פי כללים דתיים. הסוכנות שלה מכר את "כוכב הבוקר" מכרה בתורה את זכויות השעתוק של הסמל לבנק המרכזי האוסטרלי, וזה הדפיס אותו על שטרות בערך של עשרה דולרים במהדורה מיוחדת[7]. האבוריג'ינים נהגו למרוח על גופם קווים ונקודות בלבן ואדום. האמנות האבוריג'ינית מתבססת על סיפורים עממיים וסמלים מסורתיים שמספרים את סיפור בריאת העולם ואת ההיסטוריה של השבט האבוריג'יני. מאחר שלאבוריג'ינים לא הייתה מעולם שפה כתובה, האומנות שלהם היא חלק מאוד משמעותי בתרבות שלהם מכיוון שכך הם משמרים את ההיסטוריה והאומנות מספרת את הסיפורים מדור לדור. כל סמל הוא בעל חשיבות רבה.
הציורים משלבים מוטיבים של נקודות מתוך אמונה באלים ובנוסף, שימוש בנקודות איפשר להם להחביא מידע ולהסוות ידע שרצו לשמור לעצמם.
אומנים אבוריג'ינים מסורתיים חייבים לבקש רשות על מנת לצייר ציור שמספר את ההיסטוריה של התרבות שלהם. אסור להם לספר סיפור שלא שייך לבני משפחתם.
רוב האומנות המקורית צוירה על אבנים וקירות, בעוד היום מציירים האומנים על קנבס ומוכרים את יצירותיהם באלפי דולרים. גלריות ומוזיאונים רבים מחזיקים ביצירות אמנות אבוריג'יניות.
כ-250 שפות אבוריג'יניות היו מדוברות בפי העמים הילידיים של אוסטרליה, וכיום כמעט כולן מצויות בסכנת הכחדה. נכון ל-2016, רק 5–6 שפות אבוריג'יניות מדוברות על ידי יותר מ-1,000 אנשים. לפי נתונים של הסקר הראשון של המכון האוסטרלי לשפות ילידיות משנת 2004 היו קיימות 145 שפות מדוברות, מתוכן 110 בסכנת הכחדה ו-18 "חזקות". כעבור 10 שנים, בסקר השני, מספר השפות החיות ירד ל-120, מתוכן רק 13 נראו "חזקות".
ציטוט מ -R.Broome The struggle for Australia:Aboriginal-European warfare 1770-1930
in M McKernan and M Browne (eds) Australia: Two Centuries of War and Peace, Canberra: Australian War Memorial/Allen and Unwin 1988, pp 92-120, quotes from pp 93,95,97, 119,104.
.jpg)
