אבולוציה מקבילה (באנגלית: Parallel evolution) היא התפתחות דומה של תכונה במינים שונים שאינם קשורים זה לזה, אך חולקים תכונה מקורית דומה בתגובה ללחץ אבולוציוני דומה.[1][2]
אבולוציה מקבילה מול אבולוציה מתכנסת
אבולוציה במיקום חומצת אמינו. המין השמאלי משתנה משילוב אלנין (A) במיקום ספציפי בתוך חלבון באב קדמון משותף היפותטי הנגזר מהשוואה של רצפים של כמה מינים, וכעת הוא משלב סרין (S). המינים הימניים עשויים לעבור אבולוציה מתבדרת (אלנין הוחלף בתריאונין), אבולוציה מקבילה (אלנין הוחלף גם הוא בסרין), או אבולוציה מתכנסת (תריאונין הוחלף בסרין) כך שמיקום חומצת אמינו זו זהה בשני המינים.
בהינתן תכונה המופיעה בכל אחת משתי שושלות שמקורן באב קדמון מוגדר, ניתן בתיאוריה להגדיר מגמות אבולוציוניות מקבילות ומתכנסות, ולהבדיל אותן זו מזו.[2] אולם הקריטריונים להגדרת אבולוציה מתכנסת לעומת אבולוציה מקבילה אינם ברורים בפועל, כך שהבחנה שרירותית היא שכיחה. כאשר שני מינים חולקים תכונה, האבולוציה מוגדרת כמקבילה אם ידוע כי האבות הקדמונים חלקו את הדמיון הזה. אם לא, זו אבולוציה שמוגדרת כמתכנסת. עם זאת, התנאים האמורים הם עניין של מידה; כל האורגניזמים חולקים אבות קדמונים משותפים. מדענים חלוקים בשאלה אם ההבחנה מועילה.[3][4]
אבולוציה מקבילה בין חיות כיס ובעלי שלייה
דוגמאות לאבולוציה מקבילה מספקים שני הענפים העיקריים של היונקים, בעלי שליה וחיות הכיס, אשר השתנו במסלולים אבולוציוניים עצמאיים בעקבות התפרדות יבשות כמו גונדוונה לפני כ-100 מיליון שנה. באזור הנאוטרופי בדרום אמריקה, חיות כיס וחיות שליה חלקו את המערכת האקולוגית (לפני ההחלפה האמריקנית הגדולה); באוסטרליה שררו חיות הכיס; ובעולם הישן ובאזור הנארקטי בצפון אמריקה בעלי השליה שררו. עם זאת, בכל האזורים האלה היונקים היו קטנים ומילאו רק מקומות מוגבלים במערכת האקולוגית עד להכחדה ההמונית של הדינוזאורים לפני 65 מיליון שנה. לאחר מכן, יונקים בכל שלוש היבשות החלו לקבל מגוון רחב יותר של צורות ותפקידים. כמה צורות היו ייחודיות לכל סביבה, אך בעלי חיים דומים באופן מפתיע הופיעו לעיתים קרובות בשתיים או שלוש מהיבשות המופרדות. דוגמאות לכך כוללות את החתולים בעלי השיניים ובעלי השליה (שנחרבים) ואת שן החרב הדרום אמריקאית (תיילקוסמילוס); הזאב הטסמני והזאב המצוי, האירופי; כמו כן חפרפרת כיס בעלת שליה, סנאי מעופף וככל הנראה אנטכינוס.[דרוש מקור]
אבולוציה מקבילה של תכונות יונקי דבש וצופיתיים התורמים לקיומם בגילדות אקולוגיות
אצל יונקי דבש וצופיתיים, שתי שושלות יונקי צוף בעולם החדש והישן, התפתחו במקביל תכונות התנהגותיות ואנטומיות ספציפיות. תכונות אלו – צורת מקור, אנזימי עיכול ואופן תעופה – מאפשרות למינים אלה להיות מותאמים בצורה מיטבית לגילדה האקולוגית של יניקת צוף או אכילת צוף מפרחים והאבקה, גומחות שמינים אלה תופסים. גומחות אלה מעוצבות על ידי תכונות זהות של הציפורים, שהתפתחו באבולוציה מקבילה. תסמונת התנהגותית שהתפתחה במקביל אצל הציפורים יוצרת גילדה של ציפורים וצמחים שכל אחד מנצל את מעורבותו של השני בהאבקת הפרחים בעולם הישן ובעולם החדש כאחד.[5]
המקור של יונקי צוף, ארוך ודמוי מחט, מאפשר להם לנוע במורד העמוד / אבקן של הפרח ולהגיע אל הצוף שבתוכו. יונקי צוף עשויים להשתמש במקור המיוחד שלהם כדי לעסוק בשוד צוף, מנהג שנראה גם אצל יונקי דבש וגם בצופיתיים: הציפור מקבלת צוף על ידי יצירת חור בבסיס עלה הכותרת של הפרח במקום להחדיר את מקורה דרך הצינור כסטנדרט. כך "גוזלת" הציפור את הצוף מהפרח כיוון שאינה מאביק אותו בתמורה.[6]
יונקי צוף ופרחים אורניתופיליים (המתקיימים בסימביוזה עם ציפורים) מקיימים לעיתים קרובות יחסי גילדה הדדיים, יחסים שמתאפשרים ומסתייעם על ידי צורת הציפור, מקור המזון ויכולת העיכול של הציפור. תכונות אלה פועלות בהתאמה עם צורת הצינור, העמוד, האבקן, המכתש והעלי של הפרח והסתגלותן של הציפורים להאבקה ברחיפה או בישיבה. הציפורים אוכלות צוף באמצעות מקוריהן הארוכים והדקים, וכך אוספות אבקה על מקוריהן; אבקה זו מועברת לפרח הבא שהן ניזונות ממנו. הדדיות זו התפתחה במקביל בין עופות העולם הישן והעולם החדש והפרחים שלהן.[7] יתרה מכך, נראה שבצופיתיים אנזימי העיכול התואמים את הרכב הצוף בפרחים שלהם. פעילות אנזימי העיכול התפתחה במקביל בין צמחים ומאביקים על פני יבשות, שכן שושלות יונקי הצוף פיתחו באופן עצמאי את היכולת לעכל את הצוף הספציפי לפרחים שלהם, וכתוצאה מכך נוצרו גילדות מובחנות.[7][8]
היכולת של יונקי צוף לעכל סוכרוז גדולה בהרבה מזו של טקסונים אחרים של עופות. הבדל זה נובע מריכוז גבוה מקביל של סוכראז-איזומלטאז, אנזים שעושה הידרוליזה לסוכרוז. נראה שפעילות הסוכרז (Sucrase) ליחידת שטח פנים מעיים גבוהה יותר אצל יונקי צוף מאשר אצל ציפורים אחרות. יונקי צוף אלה יכולים לעכל יותר סוכרוז מהר יותר מאשר טקסונים אחרים.[8] השערת המודולציה האדפטיבית המקבילה אינה חלה על יונקי צוף ואנזימים מעכלי סוכר. אין בהכרח בשתי שושלות של יונקי צוף ריכוזי סוכרז-איזומלטאז (sucrase-isomaltase) גבוהים, אף על פי שבני שני הטקסונים אוכלים צוף. השגה מקבילה של יכולת עיכול סוכרוז אנלוגית היא מסקנה סבירה מכיוון שאין סיבה נראית לעין אחרת לכך ששתי השושלות יחלקו את ריכוז האנזים הגבוה הזה.[9]
^Arendt, J.; REZNICK, D. (בינואר 2008). "Convergence and parallelism reconsidered: what have we learned about the genetics of adaptation?". Trends in Ecology & Evolution. 23 (1): 26–32. doi:10.1016/j.tree.2007.09.011. PMID18022278. {{cite journal}}: (עזרה)
^Pearce, T. (10 בנובמבר 2011). "Convergence and Parallelism in Evolution: A Neo-Gouldian Account". The British Journal for the Philosophy of Science. 63 (2): 429–448. doi:10.1093/bjps/axr046. {{cite journal}}: (עזרה)
