Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin (בעברית: שני חדרים: חוגגים את השירים של אלטון ג'ון וברני טופין)
הוא אלבום הוקרה לאלטון ג'ון וברני טופין הכולל גרסאות כיסוי ל־16 משיריהם. הוא יצא לאור ב־22 באוקטובר1991. שם האלבום נלקח משירו של ג'ון "Two Rooms at the End of the World" (בעברית: "שני חדרים בסוף העולם")[א] המתייחס לשיטת עבודתם של שני היוצרים, המלחין ג'ון והפזמונאי טופין, שעבדו (כמעט תמיד) בחדרים נפרדים, גם כאשר היו נוכחים באותו מקום[1][2]. שם זה הוא גם שמו של סרט המתעד את שיתוף הפעולה בין השניים.
בזמן יציאתו קיבל האלבום ביקורות מעורבות, שתיארו אותו כ”בלתי אחיד” ברמתו[17]. איוון קטר, מבקר "AllMusic", הגדיר אותו אף הוא "בלתי אחיד" בין הביצועים, ואף ביקר כמה מבחירות השירים, בכותבו: ”אף על פי שאלטון ג'ון וברני טופין כתבו רבים משירי הפופ הטובים ביותר בשנות ה־70 וה־80, הם כתבו יותר מלא מעט כישלונות באותה מידה. כמה מהם נבחרו לאוסף הזה”. הוא המשיך ופירט: את השיר שאותו בחרה טינה טרנר, "The Bitch Is Back", כינה ”ילדותי באופן מגוחך” (מאוחר יותר הביצוע קיבל מועמדות לגראמי[6]) ואת השיר "Philadelphia Freedom", כינה ”המנון דיסקו מיושן באופן מביך”. עם זאת, הוסיף, ”רוב השירים ב'שני חדרים' נמשכו מהאיי ליסט של אלטון וברני, וחלק מהם באמת ממחישים את עומק יכולות הכתיבה שלהם”. הוא כתב ששינייד או'קונור ”מגלה את הנשמה המיוסרת שבשיר הגירושין מ־1989, "Sacrifice", באופן שאותו ההקלטה המקורית מעולם לא עשתה”, ושביצוע "הטנור הקורן" של ג'ורג' מייקל ”מצית אש מתחת ל־'Tonight'”. על הביצוע של סטינג כתב שהוא ”הביצוע הבלתי נשכח ביותר [באלבום], שמביא מלנכוליה מכושפת לשיר הנשמע לעתים רחוקות 'Come Down in Time'”. לסיכום כתב: ”האלבום מצליח להעביר את ההשפעה והפוריות העצומות של שיתוף הפעולה בין ג'ון וטופין. אבל הוא לפעמים גורם לך לחשוב שהם היו מעט מדי פוריים, ושההשפעה שלהם לא תמיד הייתה טובה”[18]. שרון מולדאבי כתב ש”תכולתו המוזיקלית מוצלחת מאוד”[19].
ביקורות רטרוספקטיביות נוטות לתפוס את האלבום כמשובח: המחבר מארק בגו (אנ') כינה את האלבום: ”אלבום הוקרה גדול”[20]. עיתונאית המוזיקה דנה קסלר, בביקורתה על אלבומי ההוקרה מ־2018 לג'ון וטופין, (Revamp & Restoration), התייחסה ל"שני חדרים" כאלבום בעל ”משקל סגולי [...] שם אשכרה היו ביצועים המתעלים על המקור”[21].
פרשנותו של קלפטון ל־"Border Song" בלוזית נינוחה, בשונה מהאופי הדרמטי של המקור, וכוללת שימוש בכלי נשיפה. קלפטון סיפר:
...הייתה בחירת שירים טובה [...] אבל זה היה יותר מתאים לי מכל שיר אחר שיכולתי לחשוב עליו, כי יכולתי להרגיש את הדרך לעשות את זה [...] בדרך שעשיתי זאת, עם חטיבת כלי הנשיפה, בסוג של דרך בלוזית.
ב־2007 בחרו קוראי "Observer Music Monthly" (של "האובזרבר") בגרסתה של בוש לגרסת הכיסוי הטובה בכל הזמנים[22][23]. ב־2013, נכללה הגרסה ברשימת 50 גרסאות הכיסוי הטובות בכל הזמנים במשאל קוראי "NME"[24], וב־2015 מנו מבקרי "דיילי טלגרף" הבריטי את גרסתה בין חמישים גרסאות הכיסוי הטובות בכל הזמנים[25][26].
בוש מצוטטת על גבי עטיפת הסינגל:
מגיל 11, אלטון ג'ון היה הגיבור הגדול שלי. אהבתי את המוזיקה שלו, היו לי את כל האלבומים שלו, וקיוויתי שיום אחד אוכל לנגן בפסנתר כמוהו (אני עדיין מקווה). כשנתבקשתי להשתתף בפרויקט הזה וניתנה לי אפשרות הבחירה בשיר זה היה כמו להישאל: 'האם את רוצה להגשים חלום? האם את רוצה להיות Rocket Man?'... כן, אני רוצה.
אני זוכרת שקניתי את זה כשזה יצא כסינגל מאת אלטון ג'ון. לא יכולתי להפסיק לשמוע את זה – אהבתי את זה כל כך. רוב האומנים באמצע שנות ה־70 ניגנו גיטרה אבל אלטון ניגן פסנתר, וחלמתי להיות מסוגלת לנגן כמוהו [...] לשמחתי [אלטון וברני] ביקשו ממני להיות מעורבת [באלבום] ובחרתי ב־'Rocket Man'. הם נתנו לי חופש אמנותי מוחלט [...] וחשבתי שזה יכול להיות כיף להפוך את זה לגרסת רגאיי.
בוש סיפרה שביימה גם את הווידאו קליפ לשיר. היא ציינה שאלן מרפי, הגיטריסט שניגן בשיר, נפטר לפני עשיית הקליפ, ושלזכרו צולם כיסא ריק שעליו הוצבה הגיטרה שלו, כפי שנראה בסוף הקליפ.
מזמן ב־'68 פגשתי באלטון במשרד של המוציא לאור המוזיקלי דיק ג'יימס. ניתן לי טייפ של "Border Song"[ג], שמאיזו סיבה נעלמה דחיתי. אני מקווה שפיציתי על כך בביצוע הזה של 'Sorry Seems to Be the Hardest Word', שמגלה את הצד העמוק יותר בכתיבתם של רג'[ד] וברני.
פרשנותו של הורנסבי ל־"Madman Across the Water" (שיר הנושא של אלבום הנושא את אותו שם) משנה באופן ניכר את אווירת השיר המקורי. גרסת המקור היא שיר כבד ועצוב הנכתב מנקודת מבטו של אדם בעל מחלת נפש (והוא כולל שורות כמו: ”האם הסיוט שחור או שהחלונות צבועים?”). כפי שעשה גם אריק קלפטון, הורנסבי שינה גם הוא את אופי השיר, ובפרשנותו נעקר במידה רבה יסוד הדיכאון. הורנסבי מצוטט בהערות האלבום:
אלטון נתן לי את ההשראה ללמוד לנגן בפסנתר. אני זוכר באופן מפורש את הזמן והמקום ששמעתי את המוזיקה של אלטון לראשונה, היא ריגשה אותי בכזאת עוצמה. בחרתי ב־"Madman Across the Water" כי תמיד אהבתי את השיר, והוא במצב רוח קודר – ורציתי לנסות לקחת אותו למקום אחר מוזיקלית.
או'קונור, מבצעת "Sacrifice", הייתה המבצעת היחידה באלבום שבחרה שיר שאינו מן השנים 1970–1976 (הכמעט חופפות לשנות השיא של ג'ון), אלא מן האלבום "Sleeping with the Past", שיצא ב־1989. בריאיון סיפרה:
חשבתי שאני מעין אקלף את זה קצת, ואגרום לזה להישמע מעט יותר ריק, האופן שבו הבנתי את מה שהמילים [המספרות על גירושין] אומרות.
אני עדיין יכול לזכור את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר. כרגיל, רכשתי את האלבום האחרון של ג'ון (במקרה הזה, "Blue Moves") ביום היציאה לאור, והאזנתי לו כל אותו הערב. אף על פי שהייתי רק בן 13,
Tonight היה אולי השיר המרגש ביותר ששמעתי מעודי. לשיר את השיר הזה 15 שנים מאוחר יותר, עם הבנה בוגרת של המילים שלו, וכחבר של שני האנשים שכתבו אותו, זו זכות גדולה.
.svg){kind=logo}
