Stand Up (בתרגום חופשי לעברית: עמוד זקוף) הוא האלבום השני של להקת ג'ת'רו טאל הבריטית שיצא בשנת 1969. זהו אלבום ייחודי ופורץ דרך שכן הוא כולל שילוב של רוק מתקדם ופרוגרסיב רוק עם שלל סגנונות. האלבום היה מצליח מאוד ומכיל להיטים שמושמעים עד היום ברדיו ובסטרימרי המוזיקה כמו השיר "Bouree" שהוא גרסת כיסוי של המוזיקאי יוהאן סבסטיאן באך ומשלבת מוזיקה קלאסית ורוק אנד רול, או השיר "Nothing Is Easy" שהיה ללהיט ויצא גם כסינגל.
הקלטות
הלהקה החלה להקליט את האלבום ב־17 באפריל1969, החל מהשיר "יום חדש אתמול" (New Day Yeastarday). הם הקליטו את השירים "בחזרה למשפחה" (back to the family) ו"איש שמן" (Fat Man) ב-21 באפריל; השיר "ג'פרי הולך לכיכר לסטר" (Jeffrey Goes to Leicester Square) הוקלט ב-22 באפריל; השירים "שום דבר לא קל" (Nothing Is Easy) ו-"בּוּרֶה" (Bourée) הוקלטו ב-23 באפריל; השיר "מוקדם בבוקר" (Early in the Morning) ב־24 באפריל; השיר "סיבות להמתנה" (Reasons for Waiting) הוקלט ב־26 באפריל, השירים "לאלף אמהות" (For a Thousand Mothers), "פעם ידענו" (We Used to Know) ו-"שחק בזמן" (Play in Time) הוקלטו ב-1 במאי ולבסוף, לאחר חודש של עבודת הקלטה מסיבית, הוקלט השיר "התבונן בשמש" (Look Into The Sun) ב-21 במאי. כל השירים הוקלטו באולפני מורגן בצפון לונדון, אך "Bourée" הוקלט באולפני אולימפיק בדרום לונדון מכיוון שאולפני מורגן כבר הוזמנו ל־24 באפריל[1].
השגרה הכללית הייתה שהלהקה הגיעה לאולפן בשעה 9 בבוקר, כדי לעבוד על שיר אחד או שניים וסיימה בשעה ארבע או חמש אחר הצהריים. מהנדס ההקלטות אנדי ג'ונס ניסה כמה טכניקות חדשות; למשל ב-"יום חדש אתמול" הוא השיג אפקט גיטרה מתערבל שבא לידי ביטוי בשינוי בסטריאו, על ידי סיבוב מיקרופון 'Neumann U67' על הכבל שלו במעגלים רחבים סביב האולפן[2]. השיר "Bourée" התברר כשיר שבו התגלו הקשיים הרבים ביותר. אנדרסון והלהקה לא היו מרוצים מאף אחת מההקלטות של הקטע האינסטרומנטלי. הגרסה הסופית נערכה מאוחר יותר עם כמה ניסיונות, כולל ערוצים נוספים שנוספו על ידי אנדרסון. ניתן אף לשמוע כי בשיר "בורה" התופים נשמעים שונה מבשאר האלבום; הסיבה הייתה שמערכת התופים הייתה מכוונת באולפני אולימפיק באופן שונה מבאולפני מורגן[3][4].
איאן אנדרסון, זמר וחלילן הלהקה, בשנת 1971
מוזיקה באלבום
המוזיקה באלבום היא פורצת דרך בתחומה. הלהקה, שהיה זה רק אלבומה השני, הספיקה להתפתח לכיוונים שונים משאר להקות הרוק באותה תקופה. סגנון הנגינה הייחודי של האלבום היה יוצא דופן בסצנה המוזיקלית הבריטית בפרט והעולמית בכלל.
רובם הגדול של השירים מערבים את סגנון הרוק הקלאסי עם שלל מוזיקות אתניות כמו מוזיקה מזרחית, מוזיקה קלאסית ומוזיקה לטינית, וכן תת-סוגות נוספות של הרוק כמו רוק מתקדם, רוק מתקדם ורוק בלוז. הנגינה באלבום, שנכתבה ברובה על ידי סולן הלהקה איאן אנדרסון (שהוא זמר, חלילן, קלידן וגיטריסט), מכילה הרבה מורכבויות מלודיות ושינויי מקצבים פתאומיים. מלבד זאת, חברי הלהקה אף העידו בעצמם כי הנגינה שלהם קריטית יותר משירתו של אנדרסון וכי "אין כלי ראשי בלהקה"[דרוש מקור].
שירתו של אנדרסון, כך ניתן לשמוע, נבלעת בצורה מדויקת בתוך ההרמוניות של שאר הנגנים ואפילו מילות השירים משנות את משקלן כדי להתאים הרמונית לנגינה של כלי הנגינה האחרים. גם טכניקות הנגינה והשימוש בכלים יוצא דופן משאר אלבומי התקופה: למשל, השימוש הניכר בחליל צד, תפקידו הכי חשוב של אנדרסון (על פי דבריו), הוא חריג בנוף הרוק המתקדם ובמוזיקת הרוק בכלל. באלבום ניתן לשמוע סולואי חליל ממושכים יותר מסולואי הגיטרה (כמו בשיר "יום חדש אתמול") או קטעים אינסטרומנטליים מוחלטים שבהם החליל או הגיטרה או שניהם הם התפקידים המרכזיים והשירה איננה דומיננטית כלל (כמו בשיר "נועדנו לדעת");
גם תפקיד התופים (שאותו מבצע קלייב בנקר) מתואם עם רוח המתופפים של התקופה: בשנות השישים והשבעים החלו תפקידי התופים בלהקות רוק ובלוז להיות דומיננטיים, מהלך שהתחיל במתופף להקת קרים ג'ינג'ר בייקר והמשיך במתופפים כמו ג'ון בונהם מלהקת לד זפלין או מתופף להקת דיפ פרפל, איאן פייס. המהלך גרם למתופפים רבים לפרוץ את גבולות המקצבים הפשוטים ולהפוך להיות חלק קריטי ביצירה המלאה, וכמוהם גם התופים באלבום (ובכלל בכל שירי הלהקה) חיוניים ומשתנים תוך שימוש מרבי במקצבים ססגוניים והקשה על תופי ה"טאם טאם".
בראיון משנת 2009 אמר אנדרסון כי הוא סבור שהשיר של להקת האיגלס, "Hotel California", הושפע מהשיר "נועדנו לדעת", אשר מורכב ברובו מסולו גיטרה ממושך. לטענתו האקורדים נלקחו באופן בלתי מודע, וכי הוא שמח ומוחמא[5]. בהמשך הצהיר אנדרסון כי השימוש של האיגלס באקורדים יצר שיר "טוב בהרבה", והוא אינו רואה בו גנבה ספרותית[6].
עטיפת האלבום
עיצוב עטיפת האלבום החל בביקור בניו הייבן בקונטיקט במהלך סיבוב הופעות של הלהקה בסוף פברואר1969. בניהולו של המפיק טרי אליס, הכירה הלהקה אמן עץ בשם ג'יימס גרשו (אנ') שהציע לבצע חיתוך עץ של חברי הלהקה בתור תמונת עטיפה לאלבום[1]. לאחר שגרשו הציע כמה סקיצות, אחד מציוריו נבחר. כריכת האלבום הייתה חיתוך עץ שעיצב גרשו, ונפתחה במקור כמו ספר פופ-אפ לילדים כך שחיתוך העץ של חברי הלהקה בלט החוצה, והעלה את שם האלבום. האלבום אף זכה ב'פרס ניו מיוזיקל אקספרס' על עטיפת האלבום הטובה ביותר בשנת 1969. מסיבות חוסר תקציב, האיור הקופץ לא הועבר להוצאת האלבום משנת 1973 והכריכה נשארה ציור בלבד.
נושא האלבום
אף על פי שלא מדובר באלבום קונספט, המילים מתייחסות ליחסיו של אנדרסון עם הוריו, במיוחד בשיר "בחזרה למשפחה" ו"לאלף אמהות". אפשר למצוא באלבום אף שירה תצפיתית, כמו ב"איש שמן" ו-"ג'פרי הולך לכיכר לסטר". החיים הקשים שלפני הצלחת הלהקה תוארו בשיר "נועדנו לדעת" - בזכרם את החיים הקשים שהיו לאנדרסון והבסיסט גלן קורניק אשר נמצאים בראש הקבוצה. גם שיר זה מתאר קשיים כלכליים ופיזים שחוו וקשורים במידה מסוימת ליחסם עם המשפחה. השיר "חוזר למשפחה", על אף שהוא במחצה שיר בדיחה, מספר על אנדרסון, מוטרד מחיי היום יום המתישים, מתכנן חופשה בפרוורים אצל משפחתו כדי לברוח מהעיסוק הבלתי פוסק של חיי העיר. אך כשהוא מגיע לבית משפחתו הוריו לא נחמדים אליו ואחותו צוחקת על שערו ומבישה אותו. ניתן לראות שיר זה, על אף מנגינתו השמחה, כשיר תלונה של אנדרסון להתנהגות משפחתו.
האלבום קיבל לביקורות מעורבות עם יציאתו, אך ביקורות מאוחרות יותר שיבחו את האלבום בכללותו, ואת ההפקה והמוזיקליות.
הסקירה על הרולינג סטון משנת 1969 הייתה חיובית למדי, וקבעה כי באלבום "יש כמות קטנה יחסית של ראנץ', אמיתית לצורה, אבל הוא די נפלא", וגם כי "האלבום לא ממש פאנקי, אלא יצירה מעוצבת בקפידה. [אין שום סטריליות משתמעת] שראוי להאזנה מדוקדקת. בתקופה שרבים מהכוכבים הוותיקים מקרטעים, זה תענוג מיוחד לשמוע קול חדש וחשוב."[7]
בסקירה עכשווית של הרולינג סטונס האלבום קיבל ביקורות חיוביות פחות: המבקר ראה בעטיפה היקרה את החלק "המרשים ביותר" של האלבום וג'תרו טאל כלהקה חיה טובה אך עדיין לא מסוגלת להפיק מהדורה "מעניינת מוזיקלית"[דרוש מקור].
סקירת AllMusic הרטרוספקטיבית הייתה חיובית, והמבקר ברוס אדר כתב כי הלהקה "גיבשה את הצליל שלה" עם האלבום, והביאה השפעה של "מוזיקה עממית לאנגלית" במספר שירים, על בסיס בלוז-רוק כולל[9]. שון מרפי מעיתון פופ-מאטרס כתב באופן נחרץ יותר שהאלבום היה "מסמך משמעותי ממה שהתברר כרגע חלק חשוב מאוד בהיסטוריה של הרוק ... מסמך שנוצר בחלון אמנותי שנסגר במהירות, בלוז קדם פרוג אבל פוסט-בריטי ו רוק פסיכדלי". הוא שיבח את המוזיקליות של הנגנים והעיר את הדוגמאות הראשונות ל"הליריקן מהמעלה הראשונה" שאנדרסון ייהפך במהרה. "גיוס הגיטריסט מרטין באר" אמר "יצר חבורה רעננה של יצירות מגוונות אך חזקות באופן אחיד"[10].
.svg){kind=logo}
