PROFILPELAJAR.COM

Damnatio memoriae הוא ביטוי לטיני אשר משמעותו המילולית היא "הכחדת הזיכרון", ומובנו – קביעה לפיה יש למחוק אדם מסוים מן הזיכרון. בימי הסנאט הרומי הייתה הכרזת Damnatio memoriae שמורה לבוגדים, או לאחרים שהמיטו קלון על רומא. הכוונה הייתה למחוק את זכרו של אדם מן התיעוד ההיסטורי, משימה אשר הייתה קלה יותר בימי קדם, כאשר תיעוד היה נדיר יותר.

סקירה כללית

אטימולוגיה

משמעות המונח Damnatio memoriae והסנקציה המלווה את הכרזתו היא מחיקת כל זכר לאדם מתולדותיה של רומא, כאילו מעולם לא בא אל העולם, וזאת כדי לשמר את כבודה של האומה. סנקציה זו באה על רקע החשיבות שיוחסה ברומא לנראות חברתית, לכבוד, ולגאווה המלווה את מי שהוא בן רומא אמיתי; זאת כתנאי יסוד להיותו של אדם אזרח רומא. על רקע זה, הסנקציה של Damnatio memoriae הייתה העונש החמור ביותר שניתן להטיל על רומאי.

בחיי המעשה

ברומא העתיקה נקיטת הסנקציה של Damnatio memoriae נעשתה לצורך גינוי בני המעמד העליון וקיסרים לאחר מותם. אם הסנאט, או קיסר מאוחר יותר, ביקשו להתנער ממעשים של אדם, ניתן היה להחרים את רכושו, למחות את שמו ולשנות את פסליו. כיוון שממילא קיים תמריץ כלכלי בהחרמת רכוש ובשינוי פסלים, היסטוריונים וארכאולוגים נתקלו לא אחת בקושי לקבוע האם נקבעה לגבי אדם מסוים הכרזת Damnatio memoriae, אף שנראה כי צעד קיצוני זה ננקט לעיתים נדירות בלבד.

לעיתים, היסטוריונים עושים שימוש במונח "Damnatio memoriae דה פקטו" במקרים שבהם לא נקבעה הכרזה רשמית. בין המעטים שגונו בהכרזת Damnatio memoriae היו סיאנוס, אשר קשר נגד הקיסר טיבריוס בשנת 31, ומאוחר יותר ליווילה, לאחר שנחשף כי שיתפה פעולה במזימה. ידוע רק על ארבעה מקיסרי רומא אשר הוכרזו באופן רשמי Damnatio memoriae. היו אלה דומיטיאנוס, אשר מותו האלים בשנת 96 סיים את השושלת הפלאבית, פובליוס ספטימוס גטה, אשר זכרו נמחה על ידי אחיו קרקלה, לאחר שהאחרון רצחו בשנת 211, מקסימיאנוס, אשר נפל בשבי קונסטנטינוס והתאבד בעידודו של האחרון, ובנו של מקסימיאנוס, מקסנטיוס שהפסיד לקונסטנטינוס בקרב גשר מילביוס בשנת 312 והוכרז כ'עריץ' ו'אויב האימפריה'. בקרב היסטוריונים קיימות טענות כי אף הקיסר אלאגבאלוס הוכרז על ידי הסנאט Damnatio memoriae מיד לאחר מותו בשנת 222.^[1]

על פי ההגדרה, Damnatio memoriae שהוצאה לפועל במלוא משמעותה, לא ניתן יהיה לאתרה על ידי היסטוריונים מאוחרים יותר, שהרי משמעותה מחיקה מוחלטת וסופית של דמות האדם מן התיעוד ההיסטורי. אולם, כיוון שלכל דמות פוליטית קיימים בעלי-ברית, לצד אויבים, קשה עד מאוד ליישם במלואה הכרזה שכזו. לדוגמה, הסנאט הרומי ביקש למחות את זכרו של קליגולה, אולם קלאודיוס מנע זאת. נירון קיסר הוכרז אויב האומה על ידי הסנאט, אולם לאחר מותו נערכה לכבודו הלוויית ענק על ידי ויטליוס. בעוד שנמצאו פסלי קיסרים שעברו עיבוד מחדש לאחר מותם, נוצרו פסלים אחרים לכבודם. באופן דומה, מטבעות רבים הנושאים את הדמות, שאת זכרה ביקשו למחות, המשיכו להישאר במחזור. כך נותר מספר גדול של מטבעות עם דמותו של גטה.

מנהגים דומים בחברות אחרות

הרוסטרטוס העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס כדי להיות מפורסם בהיסטוריה. כדי להרתיע ממעשים דומים, החליטו מנהיגי אפסוס לאסור על הגיית שמו לעולם, עבירה על איסור זה גררה עונש מוות.
במצרים הקדמונית שימור שמו של אדם היה בעל חשיבות עליונה, ומי שהשמיד את שמו של אדם נחשב כמי שהרס את אותו אדם עצמו, מעשה שהשפעתו גדולה מן המוות.
ביהדות קיים השימוש בכינוי הגנאי "ימח שמו וזכרו", כמעין בקשה לאל על מנת שימחה כל זכר למקולל. כמו כן, דמויות ידועות לשמצה מהעולם היהודי דוגמת ישו או אלישע בן אבויה מכונות בספרות חז"ל בכינויים דוגמת "אותו האיש" ו-"אחר" בהתאמה, על מנת להימנע מאזכרת שמותיהם.
מארינו פאליירו, הדוג'ה ה-55 של ונציה, הוכרז damnatio memoriae לאחר ניסיון כושל ליצור ממלכה.
דוגמאות מודרניות יותר של Damnatio memoriae, הכוללות סילוק תמונות, ספרים, מחיקת דמויות מתוך תמונות, וכל זכר אחר לקיומה של האישיות, ניתן למצוא בטיהורים הגדולים של סטלין. בשנת 1952, לאחר שנבחרת הכדורגל של ברית המועצות הפסידה ליוגוסלביה במסגרת אולימפיאדת הלסינקי, הורה סטלין להשמיד כל תעוד לאירוע. אף דמותו של סטלין, לאחר מותו, נחתכה מתוך סרטי תעמולה, לאחר שניקיטה חרושצ'וב הפך למנהיג ברית המועצות, ושם העיר סטלינגרד שונה לוולגוגרד בשנת 1961.
בארגנטינה נאסרה הגיית שמו של חואן דומינגו פרון לאחר שהודח בשנת 1955 ואמצעי התקשורת התייחסו אליו כאל "העריץ המודח". בדומה, שמם של כל המוסדות שנקראו על שמו ברחבי ארגנטינה שונה. נאסר אף על הפצת תמונתו, או הצגת דמותו בדרך אחרת.
בשנת 2007 חוקק הפרלמנט הספרדי את חוק הזיכרון ההיסטורי הספרדי (בספרדית: Ley de Memoria Histórica de España) המורה להסיר שרידים לספרד הלאומנית במלחמת האזרחים בספרד ולאחריה. על פי החוק שונה שמם של בנייני ציבור ורחובות שנקראו על שם אישים לאומנים, והוסרו פסלים של פרנסיסקו פרנקו ולאומנים אחרים.
עם הדחת חוסני מובארכ בעת ההפיכה במצרים בשנת 2011, הורה בית משפט בקהיר על מחיקת שמו ושם אשתו מן הכיכרות, רחובות, ספריות וכל מוסד ציבורי אחר במדינה^[2].

ראו גם

לקריאה נוספת

F. Vittinghoff, Der Staatsfeind in der römischen Kaiserzeit; Untersuchungen zur "Damnatio Memoriae", Berlin: Junker und Dünnhaupt, 1936
H.I. Flower, The Art of Forgetting: Disgrace and Oblivion in Roman Political Culture. Chapel Hill: The University of North Carolina Press, 2006. ISBN 0807830631