זהו הסרט הרביעי בסדרת דואנל וההמשך הישיר לנשיקות גנובות. פרנסואה טריפו ביים וכתב את התסריט יחד עם קלוד דה ז'יברה (אנ') וברנאר רבון (אנ'). הפסקול נכתב על ידי אנטואן דיאמל (אנ'). בסרט נכללו התייחסויות רבות לסרטים אחרים ולאירועים מחייו של טריפו.[1]
עלילה
לאחר שהפרק הקודם בקורותיו של אנטואן דואנל הסתיים באירוסיהם של אנטואן וקריסטין, הפרק הנוכחי עוסק בחייהם כזוג נשוי.
קריסטין מעבירה שיעורי נגינה בכינור ואנטואן עובד בצביעת ציפורנים לחנויות פרחים. נסיונותיו לצבוע את הפרחים באמצעים כימיים נכשלים והוא מתחיל לעבוד בחברה שמשווקת סירות, שם הוא פוגש אישה יפנית בשם קיוקו ופותח ברומן איתה. בינתיים קריסטין יולדת בן, שמקבל את השם "אלפונס". לבסוף נפרד אנטואן מקיוקו וחוזר לגדל את אלפונס יחד עם קריסטין.
באתר Rotten Tomatoes, המאגד ביקורות על סרטים, קיבל הסרט 76 אחוזי תמיכה בהתבסס על 21 ביקורות.[2]
רוג'ר איברט העניק לסרט ארבעה כוכבים, ותיאר אותו כסרט "הגון ואוהב". לדבריו, הסרט מעניק את התחושה שאירועי היום-יום מרתקים בעיניו של טריפו לא פחות מאירועים הרואיים או מלודרמטיים.[3]וינסנט קנבי כתב ב"ניו יורק טיימס" שהסרט הוא "קומדיה ביתית שופעת" שנוצרה על ידי במאי בוגר ובטוח בעצמו.[1] פיטר בראדשו (אנ') דירג את הסרט במקום העשירי ברשימת "20 הסרטים הטובים ביותר של פרנסואה טריפו" של "הגרדיאן", וכתב שזהו אולי הסרט המוזר והעצוב ביותר בסדרת דואנל, ושתפקידו של דואנל כצובע פרחים הוא "סמל נוקב לחוסר התוחלת הרדוד של האמנות".[4]
נתן גרוס כינה את הסרט "וירטואוזי" ושיבח את התסריט, העריכה והבימוי; לדבריו, זהו סרט צרפתי אופייני שמזכיר את עבודותיו של רנה קלייר.[5] בביקורת בעיתון "מעריב" כתב יורם פורת שגם בסרט זה לא איבד טריפו את "הקסם התמים שבסרטיו הראשונים".[6] ד. אהרון, לעומת זאת, כתב שהסרט מאכזב וש"הרפתקאותיו החביבות והאקסצנטריות" של אנטואן "איבדו הרבה מכנותן וטבעיותן".[7]
