תקופת עובייד היא תקופה פרהיסטורית שהתקיימה בדרום מסופוטמיה בין השנים 5600–4000 לפנה"ס, כלומר כ-1,600 שנים לפחות, (חלק מהחוקרים מתארכים את התקופה בין 5900–4000 לפנה"ס, ותקופה שהיא קדומה לתקופה הכלקוליתית בארץ ישראל). התקופה נקראת על שם תל אל-עובייד, אתר הנמצא מערבית לאור. התל גם נתן את שמו לתרבות הקרויה תרבות עובייד. תרבות זו שייכת לתקופת ההתיישבות הטרום שושלתית בדרום מסופוטמיה שהתקיימה על המישור של אדמות הסחף (נקרא סחף אלוביאלי) שנוצרו מסחף הנהרות הפרת והחידקל. החפירות הארכאולוגיות שהגיעו עד לקרקע בתולה הראו שזו ההתיישבות הקדומה ביותר שהתקיימה באזור זה. ההתיישבות השתייכה לסופה של התקופה הנאוליתית ונכנסה גם לתקופה הכלקוליתית. תרבות זו התקיימה עד לתחילתה של תקופת אורוכ אשר תחילתה בשנת 4000 לפנה"ס לערך. המצאת הגלגל מיוחסת לתקופה זו.
קדמו לתרבות עובייד תרבויות של כפרים קטנים בצפון מסופוטמיה (לימים אזור ממלכת אשור), החל מה- האלף ה-6 לפנה"ס. השלבים התרבותיים הפרה-היסטוריים של סאמרא-חסונה, ו-תרבות חלף[1] נראה שהיישובים הקדומים ביותר בדרום מסופוטמיה, כמו ארידו, נוסדו בערך בשנת 5000 לפני הספירה, בשלהי תקופת חלף. מכאן ואילך עוברות תרבויות הצפון והדרום רצף של תקופות ארכאולוגיות מרכזיות שבצורותיהן הדרומיות ידועות כ-עובייד, אֶרֶךְ ו-Protoliterate(אנ') (שבמהלכן הומצא הכתב), שבסופן - מעט לאחר 3000 לפני הספירה מתחילה ההיסטוריה המתועדת.[1]
תקופות משנה
תקופת עובייד מחולקת לשלושה שלבים:
תקופת עובייד הקדומה – בין השנים 5600 – 4700 לפנה"ס. לעיתים תקופה זו נקראת תקופת ארידו דרומית מזרחית לתל - אל עובייד אשר היה אתר מפתח לתקופה זו. שלב זה התקיים רק באזור הסמוך למפרץ הפרסי. ניתן לראות קשר בין תקופה זו לתרבות השומרית שהתקיימה בתקופה מאוחרת יותר מצפון לה. אנשי תקופה זו הצליחו לגדל תבואה באזור צחיח בזכות מי הנהרות.
תקופת עובייד הביניימית – בין השנים 4700 – 4500 לפנה"ס. בתקופה זו נחפרו באזורי ההתיישבות הגדולים רשתות של תעלות השקיה, נבנו סכרים והשתמשו בהשקיה מלאכותית בשדות. על פי המחקר שיטת השקיה זו פותחה כנראה לראשונה באתר צ'וגָה מָאמי השייך לתרבות סאמרא אשר נמצא במורדות הרי הזגרוס על גבול איראן של היום. תרבות זאת התקיימה בין השנים 5100 – 4900 לפנה"ס לערך. בניית מערכת השקיה כה מפותחת מצביעה על עבודה מאורגנת ומאמץ משותף של הקהילה.
תקופת עובייד המאוחרת – בין השנים 4500 – 4000 לפנה"ס. זוהי תקופה של עיור מואץ והתפשטות של תרבות עובייד צפונה. תרבות זו החליפה (לאחר הפסקה) את תרבות חלף שהתגלתה בתל חלף, אשר התקיימה בצפון מסופוטמיה. בתקופה זו התפשט הסחר בקרמיקת עובייד לאזורי הצפון לאזור חצי האי ערב.
מאפייני התרבות
תרבות עובייד התאפיינה בהתיישבות בכפרים גדולים, במבנים מלבניים מרובי חדרים העשויים מלבני בוץ. בתקופה זו הופיעו לראשונה המקדשים הציבוריים במסופוטמיה. ההתיישבות נעשתה בשני מדרגי התיישבות, אזור מרכזי שגודלו הגיע עד עשרה דונם מוקף בכפרים שגודלם היה עד דונם אחד.
כלי החרס האופייניים לתקופה עשויים ביד, באיכות טובה, צבועים בצהוב בהיר או ירקרק, מעוטרים בעיטורים גאומטריים בצבע חום כהה או שחור. בדרום נמצאו כלים כמו חרמשים אשר נעשו מחרס שרוף. בצפון כלים אלה נעשו מאבן או מתכת. כלי החרס המעוטרים של תרבות עובייד הגיעו למרחקים ונמצאו באזורים של מערב ערב הסעודית של היום, וגם באזורים הצפוניים. בתקופת עובייד נכנסו לתקופה הכלקוליתית כאשר הנחושת הופכת להיות חומר גלם חשוב, וכדי להשיגו פיתחו דרכי סחר וקשרים עם אזורים רחוקים. מקור הנחושת היה מאזור דיאָרבָּקיר שבטורקיה של היום וכן מעומאן.
המבנה החברתי
המידע על המבנה החברתי בתרבות עובייד מתבסס על הממצאים שנמצאו בקברים. היא הייתה מבוססת על ריבוד וקיטוב חברתי, כאשר חלק מהמשפחות השיגו מעמד חברתי גבוה יותר, אולי בגלל קשריהם המשפחתיים עם עובדי המנהל של המקדשים ומצבורי התבואה שברשותם. תרבות עובייד נוצרה בדרום אבל היו לה קשרים ברורים עם התרבויות שהיו קיימות בתקופה באזורים שבמרכז עיראק של היום. מוצאם של אנשי תרבות עובייד משלושה מקורות, איכרים שהגיעו מהצפון, נוודים יושבי אוהלים אשר התפרנסו מעדריהם, וציידים - דייגים אשר מקורם בחצי האי ערב אשר חיו באזור החוף.
ארכאולוגיה
למרות שהתקופה והתרבות קרויים על שם תל אל-עובייד, אתר המפתח להכרת התקופה הוא אתר ארידו. בחפירות שנעשו מתחת לזיקורת השייך לתקופה מאוחרת יותר (לאלף השלישי לפנה"ס) נמצאו 19 שכבות של תקופת עובייד. נמצאו שש עשרה שכבות עם מקדשים שונים, מקדש על גבי מקדש, עד לתקופה של הזיקורת. ההמשכיות של בניית המקדשים תמיד באותו מקום אינה מוכיחה בהכרח שמדובר באותם תושבים, אבל מראה המשכיות. התושבים המאוחרים בארידו היו שומרים. המקדש הנמוך ביותר, שנמצא בשכבה שש עשרה, היה מורכב מחדר קטן ומסביבו טמנוס (מתחם סגור מקודש), ולעומתו המקדש משכבה שמונה היה מפותח יותר ובעל צורת שלושת המרחבים: סטיו, אולם מרכזי, סטיו. צורת בנייה זו נמשכה לתקופה מאוחרת יותר. על יסודות מקדש עתיק שמו במה, כיסו את המקדש הקדום ובנו מקדש חדש.
בשנת 2008 החלה חפירה בתל זיידאן, בצפון סוריה, על גדת נהר הבליח. באתר נמצאו שרידים של יישוב גדול עם מקדש השייך לתקופת עובייד.
תל אל עובייד הוא תל קטן, נמוך יחסית, במבנה מלבני. גודלו 500 מטר מצפון לדרום ו-300 מטר ממזרח למערב, ובגובה של שני מטר מעל המישור. רוב השרידים שנמצאו בתל שייכים לתקופת עובייד. בנקודה הגבוהה בתל נמצא מקדש לאלהנינחורסג (Ninhursag) שהייתה האדמה והאלה האם.[2] המקדש שייך לתקופת הממלכה הקדומה של שומר. האתר נחפר לראשונה ב-1919 על ידי המוזיאון הבריטי, כשבראש החפירה עמד הנרי הול (אנ'), אשר היה אגיפטולוג. חפירה נוספת נערכה בשנים 1923 ו-1924 בראשות לנרד וולי. חפירה נוספת נערכה ב-1937 על ידי המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו. השכבה הנמוכה ביותר בתל העלתה ממצאים רבים של קרמיקת עובייד וכן תנורים לשריפת הקרמיקה. בנוסף נמצאו קברים וכן ממצאים מתקופת ג'מדת נצר.
