תאודור רטיסבון היה אחד מ-13 הילדים שנולדו בשטרסבורג באלזס שבצרפת, לאוגיסט רטיסבון ולאשתו, אדלייד סרף בר (בתו של סרף בר), שהיו בני משפחת בנקאות יהודית ידועה.[1] אביו שימש בנוסף כנשיא הקונסיסטוריה של הריין התחתון.
המרת דת
איור של תאודור רטיסבון ככומר
בגיל 22 הכיר רטיסבון קתולית מקומית, לואיז אומן, שהייתה מדריכת אמונה ופעילה בעבודות צדקה. לאחר שחבריו, אמיל דרייפוס, אלפרד מאייר ושמשון ליברמן התנצרו, בילה תאודור שנתיים בהדרכתה בלימוד כתבי הקודש, הן את הכתבים העבריים והן את הברית החדשה, מה שהוביל אותו לבסוף לאמץ את הנצרות.[2] הוא הוטבל ב-1826, אז הוסיף את השם מארי לשמו הפרטי, והוסמך ככומר ב-1830.[3]
צעד זה גרם לנידויו ממשפחתו.
בצעד זה תאודור רטיסבון הצטרף לגל התנצרויות שהתרחש אז בקהילה היהודית בצרפת, שנבע מהתחושה שהיהודים אינם יכולים להשיג השתלבות מלאה בחברה הצרפתית כל עוד הם נשארו יהודים.[4] הוא הגיע למסקנה שיש חוסר התאמה מהותי בין היהדות לאזרחות צרפתית. עד להתנצרות הוא היה פעיל ב-Societe d'Encouragement au Travail en Faveur des Israelites du Bas-Rhin ("החברה לקידום בני ישראל בריין התחתון"). מאוחר יותר הוא חש כי מעורבות זו בעניינים קהילתיים יהודיים הייתה צעד הכנה להטבלתו.[4]
תאודור רטיסבון פרסם ביוגרפיה של ברנאר מקלרבו, "חייו של ברנאר הקדוש", בשנת 1841. האפיפיור גרגוריוס השישה עשר העריך מאוד יצירה זו, ובמהלך ביקור ברומא בשנה שלאחר מכן, האפיפיור העניק לו מעמד של אביר של מסדר סילבסטר הקדוש (אנ') כהוקרה על תרומתו לאמונה הקתולית. רטיסבון עדיין היה מודע מאוד לשורשיו היהודיים ולאופן שבו מורשתו הייתה הבסיס לאמונתו כקתולי. הוא רצה לפעול כדי לעזור ליהודים אחרים שיתנצרו. לאחר שאחיו אלפונס התנצר לפתע הוא הציע לאחיו להקים בתי ספר למתן חינוך נוצרי לילדים יהודים. האפיפיור נתן את ברכתו והרשאתו למשימה זו.[3]
עם השנים גברה קנאותו לדת ולהמרת דתם של יהודים וב-1845 פרצה שערורייה כאשר בני משפחתו של לאזר טרקם, אחיו של המתמטיקאי אולרי טרקם, טענו כי ניצר בכוח את לאזר על ערש דווי. אדולף כרמיה ייצג תביעה שבה מחו נציגים של הקונסיסטוריה בפני השלטונות נגד ההמרה הכפויה לכאורה לקתוליות, אבל הפסידו במשפט.
הצעד הקונקרטי הראשון הושג עם הקמת מסדר האחיות ציון (במקור Congrégation de Notre-Dame de Sion, "הקהילה של גבירתנו של ציון") בשנת 1847, כאשר החברות הראשונות היו שתי אחיות יהודיות שהתנצרו והתחייבו לחינוך ילדים יהודים במסגרת נוצרית. זמן לא רב לאחר הסמכתו של אלפונס בשנת 1850 ככומר ישועי, הוא עזב את המסדר שלו כדי להצטרף לאחיו בחזון המשותף שלהם. בשנת 1852 תאודור ואלפונס הובילו את הקהילה הקטנה של גברים שהתאספו כדי להשתתף בעבודה להקמת קהילה חדשה, Peres de Sion ("אבות ציון"), הסניף הגברי של מסדר האחיות ציון.[1]
האחים רטיסבון קיבלו אישור לעבוד כמיסיונרים בירושלים. לשם הלך אלפונס להקים מנזר לאחיות שיבצע את שליחותן בלב המולדת היהודית. האחיות הגיעו לירושלים בשנת 1856, בזמן שביקש לרכוש את כנסיית Ecce Homo ההרוסה כדי לשמש להם כבית. האחיות הקדישו אז את חייהן לזירוז "מימוש ההבטחות הנוגעות ליהודים ולגויים" תוך הימנעות מכל פרוזליטיזם באמצעות חינוך בנות ללא קשר לאמונה. ההנחיה של רטיסבון הייתה: "הישאר איתן באמונתך מבלי לנסות לכפות זאת על אחרים".[5]
