המחזה בוחן את הנחת היסוד הקיומית המכונה "שש דרגות של הפרדה", לפיה כל אדם בעולם מקושר לכל אדם אחר בעולם באמצעות שרשרת של לא יותר משישה מכרים.
תקציר העלילה
צעיר שחור בשם פול מופיע בביתם של סוחר האמנותפלאן קיטרידג' ואשתו לואיזה, המכונה בקיצור אואיזה, המתגוררת בדירה יוקרתית המקיפה על הסנטרל פארק בניו יורק. פול סובל מפצע דקירה קל, כתוצאה של ניסיון שוד, ומציג עצמו כחברם של ילדיהם הלומדים באוניברסיטת הרווארד שבקיימברידג', מסצ'וסטס. פלאן ואואיזה מנסה לגייס כספים על מנת לרכוש ציור של פול סזאן,[2][3] אך כעת הם נאלצים לקטוע את עיסוקם ולסייע לזר הפצוע שבביתם. פול מספר להם שהוא נמצא בניו יורק על מנת לפגשו את אביו, המבייםעיבוד קולנועי למחזמר המצליח בברודוויי "קאטס". פול מקסים אותם עם סיפוריו, אך במציאות, הכל שקר: פול אינו סטודנט בהרווארד; הוא השיג מידע אודותיהם מסטודנט אחר, אותו פיתה. פלאן ואואיזה מזמינים את פול ללון בביתם, והולכים לישון, בעוד פול מזמין אל הבית זונה ממין זכר. הוא נתפס על ידי פלאן ואואיזה, אשר מזמינים למקום משטרה, אך פול נמלט.
זמן קצר אחר כך, פול ממשיך במעשי ההונאה שלו, הפעם כנגד צעיר רגיש בשם ריק וחברתו המתגוררת איתו, אליזבת. הזוג הצעיר והתמים חדש בעיר הגדולה, ורק לאחרונה עברו לניו יורק מיוטה. הם מאמינים לשקריו של פול, ומזמינים אותו לגור עימם, עד אשר יסדיר את ענייניו עם אביו העשיר, שפול אומר להם ששמו הוא פלאן קיטרידג'. השלושה הופכים לחברים טובים, כשפול מספרים להם סיפורים על היותו מנוכר מאביו הגזעני. אליזבת אומרת לריק שלא להלוות לפול כסף. לילה אחד, פול וריק יוצאים יחד לבילוי בעיר, ופול מפתה את ריק כדי להשיג ממנו כסף. מאוחר יותר באותו לילה, ריק אומר לאליזבת שפול נעלם עם כל כספם, וכי השניים קיימו יחסי מין. בהתקף זעם, אליזבת מספרת לריק שאביו תמיד הטיל ספק במיניות של בנו. זמן קצר לאחר מכן ריק מתאבד.
פול המיואש, מתקשר אל פלאן ואואיזה לקבלת עזרה. אואיזה, המושפעת מיחסיה המתוחים עם ילדיה, מוצאת עצמה חשה קשורה רגשית לפול, בתקווה שתוכל לעזור לו בדרך כלשהי, למרות העובדה שהוא פגע בהם וניצל אותם. במהלך שיחת טלפון ממושכת, פול מסכים להסגיר את עצמו למשטרה. פול נעצר, והוא ובני הזוג קיטרידג' נפרדים. לאחר שפול נלקח למעצר, אואיזה מנסה לברר מה עלה בגורלו, אך למרות מאמציה - גורלו של פול נותר לא ידוע. המחזה מסתיים ברגע שיא של הירהור, בו אואיזה נושאת מונולוג מפורסם:
קראתי איפשהו שכל האנשים בעולם הזה מופרדים רק על ידי שישה אנשים אחרים. שש דרגות של הפרדה. בינינו לבין כל אחד אחר בעולם הזה. נשיא ארצות הברית. גונדולייר בוונציה. איזה שם שתרצו. אני חושבת שזה, א', מנחם מאוד שאנחנו כל כך קרובים וב', כמו עינוי מים סיני שאנחנו כל כך קרובים. מכיוון שאתה צריך למצוא את ששת האנשים הנכונים ליצירת הקשר. זה לא רק שמות גדולים. זה כל אחד. יליד ביער גשם. בארץ האש. אסקימואי. אני מחוברת לכולם בעולם הזה על ידי שרשרת של שישה אנשים. זו מחשבה עמוקה. איך פול מצא אותנו. איך למצוא את האיש שבנו הוא מתיימר להיות. ואולי הוא באמת בנו, אם כי אני בספק. איך כל אדם הוא דלת חדשה, הנפתחת לעולמות אחרים. שש דרגות של הפרדה ביני לבין כל האחרים בעולם הזה. אבל למצוא את ששת האנשים הנכונים.
ההפקה הועברה ל-Vivian Beaumont Theater שם הוצגה הופעת הבכורה של המחזה בברודוויי ב-8 בנובמבר1990. ההצגה, בבימויו של ג'רי זקס, רצה עד ל-5 בינואר1992, סך של 485 הופעות.[6]קלי בישופ הייתה שחקנית מחליפה עבור התפקיד של אואיזה, ולורה ליני הייתה שחקנית מחליפה עבור התפקיד של טס, בהופעת הבכורה שלה בברודוויי. ההפקה המקורית של ברודוויי הייתה מועמדת לארבעה פרסי טוני, וזכתה בפרס הבימוי הטוב ביותר עבור זאקס. בשנת 1992 הושק סיבוב ההופעות הארצי של ההפקה בארצות הברית.[7] גם ורוניקה האמל גילמה את דמותה של אואיזה, בהפקה שעלתה בשיקגו.[8]
לאחר שהמחזה הפך להצלחה מסחרית, המפטון הועמד לדין בחשד להטרדה של גווייר, אך זוכה מאשמה. המפטון סבר שהוא זכאי לחלק מהרווחים על המחזה, שמעולם לא קיבל.[15]
מקור השראה משמעותי נוסף למחזה הוא הרומן "התפסן בשדה השיפון" מאת ג'יי די סלינג'ר. במהלך ההצגה עצמה יש מספר התייחסויות לספר זה, למשל: כאשר הגיבור מספר שכתב את עבודת התזה שלו על ספר זה[16] לבני הזוג שמלינים אותו במהלך הלילה.[17] ישנן גם רמיזות עדינות יותר לספר, הן בתסריט והן בסינמטוגרפיה של העיבוד הקולנועי, כמו כאשר דמויות שונות מתחילות להתנהג בצורה המאפיינת את דמותו של הולדן קולפילד.
Salinger, J. D. (1951). The Catcher in the Rye (First ed.). Boston: Little, Brown. ISBN0-316-76953-3.
Wolfe, Graham. (2012). “Doorways and Blank Spaces: Intertextual Connection in John Guare’s Six Degrees of Separation.” Intertextual Exchanges in American Drama. Eds. Drew Eisenhauer and Brenda Murphy. Jefferson: McFarland. 217–231.
