שריונית האמבר (באנגלית: Humber Armoured Car) היא רכב קרבי משוריין אשר פותח ויוצר בתקופת מלחמת העולם השנייה על מנת לספק את דרישות הצבא הבריטי למתן יכולת תנועה מהירה למטרות שיטור, יחידות סיור, איסוף מודיעין וכדומה.
שריונית זאת הייתה אחד מכלי הרכב הקרבי המשוריינים הנפוצים ביותר בצבא הבריטי בתקופת המלחמה. היא יוצרה בייצור המוני על ידי התעשיות הבריטיות בזמן המלחמה ונותרה בשימוש עד סופה.
רקע היסטורי
השריוניות הראשונות שנעשה בהן שימוש צבאי והוכח הפוטנציאל שלהן והיתרונות בשדה הקרב, היו במלחמת העולם הראשונה על ידי הצבא הבריטי. בשנת 1914 הוצבו לראשונה מכוניות מתוצרת חברת רולס-רויס לשמירה על שדות תעופה בריטים בבלגיה. הן נשאו צריח מסתובב עם מכונת ירייה מסוג לואיס. עקב התנאים הבוציים והמלחמה הנייחת בחזית האירופאית, לא הייתה אפשרות להוכיח את היכולות שלהן.
בשנת 1915 נשלחו רובן לחזית המזרח תיכונית בה הן הופעלו תחת פיקוד יחידות הפרשים. תוך זמן קצר הן הוכיחו בתנאי השטח הפתוחים של חזית זו את הפוטנציאל הטמון בהן.
בשנת 1939 היו בשרות כ-150 כלי רכב מסוג זה כאשר מחציתם שרתו בהודו ובמזרח התיכון. בשלב מוקדם התברר שנדרש תכנון חדש לרכב קרבי ונייד.
התפתחות ודגמים
שריונית סיור האמבר ללא צריח
ייצור שריוניות "האמבר" באנגליה החל בהזמנה ראשונית של 500 יחידות בשנת 1940.
בשנת 1941 החלה חברת ROOTES GROUP לייצר באנגליה שריונית מדגם MK I. רכב זה היה מבוסס על מרכב של רכב לגרירת תותחים מסוג KT 4. חברת GM מקנדה החלה בייצור רכב דומה. תוך זמן קצר ביותר הוכיח הרכב את יכולתו כרכב סיור, מודיעין, שמירה על מתקנים, הובלת שיירות ועוד.
הדגם הראשון (MK I) היה חמוש בשני מקלעים קלים ברן או במקלע בינוני ויקרס. הרכב היה פתוח ללא צריח.
בדגם השני מסוג MK-II הורכבו לוחות שריון עבים יותר להגנה על הרדיאטור ועל תא הנהג.
בדגם השלישי מסוג MK-III נבנה צריחון קטן והוא חומש במקלע בזה כבד 15 מ"מ ומקלע בזה קל 7.92 מ"מ. בשלושת הדגמים הראשונים הצוות מנה שלושה לוחמים.
דגם MK IV הופעל על ידי ארבעה לוחמים. בדגם זה נבנה צריח גדול יותר שאפשר התקנת תותח 2 ליטראות (37 מ"מ).
דגם נוסף ייוצר להגנה כנגד מטוסים. הרכב חומש בארבע מקלעי ברן מקבילים זה לזה.
התעשייה הכבדה הקנדית ייצרה רכב זה תחת השם FOX. שריונית זו הייתה חמושה במקלע בזה 15 מ"מ.[1]
דגמים
דגם
יחידות שיוצרו
פרטים
Mk-I
יח. 300
הותקן על מרכב של משאית מסוג GUY. חימוש שכלל מקלעי בזה, עיקרי- 15 מ"מ, משני- 7.92 מ"מ. 3 אנשי צוות:נהג, מקלען מפקד.
Mk-I AA
?
שינוי צריח להתקנת ארבעה מקלעי בזה 7.92 מ"מ לירי נ"מ.
Mk-II
יח. 440
שינויים בצריח. התקנת שריון עבה יותר סביב תא הנהג וסביב המצנן.
Mk-II OP
?
יוצרו למטרות סיור ומודיעין. חימוש: 2 מקלעי בזה 7.92 מ"מ
Mk-III
?
הצריח הוגדל להכלת 3 אנשי צוות. הוספת איש צוות רביעי שחררה את המפקד מתפקיד הקשר. לחלק מדגמים אלה נוסף גנרטור במטרה לשמש קשר עם הפיקוד המרחבי. לכל גדוד שריון היו שני רכבים כאלה.
Mk-IV
יח. 2000
צויד בתותח אמריקני 37 מ"מ מסוג M5 או M6,.[2] תותח זה התבסס על כלי נשק חדש בעל מהירות לוע גבוהה במקום מקלע כבד. הוספת התותח לצריח גררה שינויים פנימיים בו והורדת מספר אנשי הצוות מארבעה לשלושה.
סך כל היחידות שיוצרו:
5400
מלחמת העולם השנייה
בסך הכל יוצרו עד 1945 כ- 3652 יחידות כאשר למעלה ממחציתן היו מסוג Mk-IV נושאי תותח 2 ליטראות בקוטר 37 מ"מ.
הרכבים האלה היו בשימוש נרחב ביותר במערכות צפון אפריקה על ידי יחידת ההוסארים ה-11 ואחרות.
שריונית כזו (מספר רשום F118775) עם צוות מיחידת ההוסארים הבריטית, היה הרכב הבריטי הראשון שנכנס לטוברוק ולגזאלה בצפון אפריקה לאחר כיבושן.
ניסיון הבריטים בהפעלת שריוניות בתחילת מלחמת העולם השנייה במדבריות צפון אפריקה היה מוצלח. בשטחים הפתוחים הנרחבים הן שימשו בתפקידי סיור, אבטחה וכדומה.
מספר קטן של שריוניות עשו שימוש נרחב ביותר בתפקידי סיור וליווי לאורך קווי האספקה בצפו אירן. כמו כן היו בשימוש רב בחזית בבורמה.
בזירה האירופית שימשו בעיקר לסיור ומודיעין על ידי היחידות הבריטיות והקנדיות.
דיוויזיית הפנצרים הגרמנית התשיעית שהשתייכה ל-SS תפסה שלל מספר שריוניות מדגם Mk-IV והשתמשה בהן באזור ארנהם בשנת 1944.
השאיפה לשריוניות בעלות שריון כבד יותר הובילה לפיתוח מספר סוגי שריוניות: שריונית דיימלר שיוצרה באנגליה ושריונית הסטגהואנד האמריקנית, שנועדה בעיקר לבריטים שהמשיכו להפעיל שריוניות בקנה מידה גדול בעוד שהאמריקנים הסתמכו יותר על טנקים וכלי רכב זחליליים ואופניים אחרים. תחילת הייצור של שריוניות הסטגהאונד הייתה ב-1942 והאמריקנים הכניסו בהן שיפורים כמו הגה כוח ותיבת הילוכים אוטומטיים. אלא שהספקת השריוניות לצבא הבריטי החלה ב-1943 כאשר הבריטים נלחמו באיטליה ההררית ובסימטאות הצרות של עיירותיה. שריוניות הסטגהאונד הרחבות התקשו לתפקד בתנאים אלה והם הוכנסו למפקדות וכוחות עזר ולא ליחידות סיור. כך היה גם בהמשך המלחמה באירופה. לפיכך שריוניות הסטגהאונד לא החליפו את שריוניות ההאמבר הבריטיות.[3]
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נמכרו למצרים (49 יחידות), בורמה, ציילון, מקסיקו, קפריסין, דנמרק, הולנד ופורטוגל.
שריוניות אלה שמשו את המשטרה הבריטית בארץ ישראל בצורה נרחבת ביותר (ראו קרבות בית דראס).
מלחמת העצמאות
שריונית האמבר עם צריחון
לפי מקור אחר (אל"ם מיל. בני מיכלסון) היו לצבא המצרי בתש"ח 70 שריוניות מסוג Mk-4 ו- Mk-3.
בצבא המצרי היו השריוניות מאורגנות במסגרת גדוד. המצרים היו מפרישים פלוגת שריוניות תחת פיקוד וכסיוע ליחידות חיל הרגלים. כך הם נהגו בהתקפותיהם על יישובים כמו יד מרדכי, נגבה ובארות יצחק ומשלטים כמו עיבדיס, תל קוניטרה, חירבת מאחז ועוד.
המסגרת העצמאית הקטנה ביותר נקראה בצבא המצרי "טרופ" (מחלקה). יחידה כזו מנתה 3-4 שריוניות.
הן שמשו לתפקידים שונים כמו סיור, חסימות (קרב נגבה), הטרדה, פיצוח עמדות מטווח קצר (קרב יד מרדכי, קרב עיבדיס, התקפת נגד על תל קוניטרה, חירבת מאחז) ועוד.
ב-11 במאי 1948 במסגרת תקיפת כפר דרום, פעלו כסיוע לחיל הרגלים שבע שריוניות מהן שתיים נושאות תותח, כנראה מסוג האמבר סימן 4. שאר חמש השריוניות היו בחלקן מהסוג הראשון ללא צריח, חלקן עם צריחון קטן ללא תותח וחלקן מסוג מרמון הרינגטון ללא צריח.
ב-4.10.48 בקרב על חרבת מחאז לקחו שריוניות מצריות אלה חלק בכיבוש המשלט ועלו עליו רק כאשר נוכחו שלמגינים אין תחמושת לנשק נגד טנקים.
ב-6 באוקטובר 1948 תקפו המצרים את חרבת מאחז בסיוע פלוגה בת 12 שריוניות. ההתקפה נשברה לאחר שתותח 20 מ"מ ופיאט שהופעל מזחל"מ פגעו בשלוש שריוניות.
תפיסת שלל
שריונית סיור ללא צריח, שהותקן בה צריח צהלי עם מקלע מ.ג. 34 כפי שהותקנו בשריוניות וייט מסוג M3A1, הפכה לרכב הפיקוד של חיים לסקוב בקרב על לטרון ב-24 וב- 30 במאי 1948. רכב זה זכה לשם: "הדינגי של לסקוב".
שריונית סיור עם צריחון הושארה על ידי הצבא המצרי בבית חאנון ונתפסה על ידי הגדוד השלישי של חטיבת יפתח שתקף את האזור ב-19 באוקטובר 1948 וייצר את "טריז בית חנון" במסגרת מבצע יואב.
שריונית עם תותח 2 ליטראות נתפסה במבצע חורב והופעלה על ידי חטיבת הנגב עד שספגה פגיעת פגז נ"ט והוצאה מכלל שימוש.
