פרנצי נולד השמיני בין שנים עשר ילדים, לברוך פרנקל ולרוזה אייבנשיץ (Eibenschütz), שניהם יהודיםפולנים, ולאחר מכן שינה את שם משפחתו לצורה ההונגרית פרנצי. הוא למד רפואה בווינה והוסמך כרופא בגיל 21 בלבד.
פרנצי נודע כפסיכואנליטיקאי בשל עבודתו עם המטופלים הקשים ביותר ובשל פיתוח תאוריה על התערבות אקטיבית יותר מהמקובל בפרקטיקה הפסיכואנליטית. ב-1914 הפך למטפלה של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין. בשנים 1918–1919 היה נשיא החברה הבינלאומית לפסיכואנליזה.
כתוצאה מעבודתו כפסיכיאטר הגיע פרנצי למסקנה שדיווחיהם של מטופליו על התעללות מינית שחוו בהיותם ילדים, הם אמיתיים, לאחר אימות הדיווחים הללו עם מטופלים אחרים במשפחה. זו הייתה סיבה עיקרית למחלוקת שהתגלעה בסופו של דבר בינו לבין זיגמונד פרויד.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 ביקר פרנצי את השיטה הקלאסית של פרויד באשר לפרשנות נייטרלית וטען שגישה מנוכרת זו עלולה להביא לשחזור הטראומה אצל המטופל. הוא חבר לאוטו ראנק ליצירת פסיכותרפיה של "כאן ועכשיו", אשר, באמצעות השפעתו האישית של ראנק, הובילה את האמריקאיקארל רוג'רס להמשׂיג את הפסיכותרפיה המרוכזת באדם. פרנצי זכה לתמיכה מסוימת בעת המודרנית בקרב חסידיו של ז'אק לאקאן, כמו גם בקרב פסיכואנליטיקאים מהגישה ההתייחסותית בארצות הברית. אנליטיקאים מהגישה ההתייחסותית ראו בו כמקדים את הדגש הקליני שלהם על הדדיות (אינטימיות), אינטרסובייקטיביות והחשיבות של ההעברה הנגדית של המטפל. עבודתו של פרנצי השפיעה עמוקות על התאוריה ועל הפרקטיקה של תאוריית היחסים הבין-אישיים של הפסיכואנליזה האמריקנית, כפי שאופיינה על ידי פסיכואנליטיקנים ב-William Alanson White Institute.
הפסיכואנליטיקאי ארנסט ג'ונס, הביוגרף הרשמי של פרויד, כינה את פרנצי חולה נפש בערוב ימיו, בהתעלמו ממאבקו של פרנצי באנמיהממארת שהביאה בסופו של דבר למותו ב-1933. על אף מחלתו הקשה, שהייתה חשוכת מרפא באותה התקופה, הצליח פרנצי להוציא את חיבורו החשוב ביותר, "בלבול שפות בין המבוגרים לילד" ("Confusion of Tongues"), עבור הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי ה-12 שהתקיים בוויסבאדן, גרמניה, ב-4 בספטמבר1932.
המוניטין של פרנצי חזר למודעות הציבורית בשנת 2002, לאחר פרסום של חיבור שנעלם ונמצא בתקופה זו, "Sandor Ferenczi in the History of Psychoanalysis"; אחד מפרקי הספר עסק באופי היחסים בין פרויד לפרנצי.
רעיונותיו המרכזיים של פרנצי
אקטיביות בטיפול הפסיכואנליטי
בניגוד לעמדתו של פרויד אודות התנזרות טיפולית, פרנצי דגל בנטילת תפקיד פעיל יותר על ידי המטפל. לדוגמה, במקום הפסיביות היחסית של האנליטיקאי, אשר מקשיב ומעודד את המטופל לקדם את האסוציאציות החופשיות שלו, נהג פרנצי לצמצם תגובות מסוימות, מילוליות ולא-מילוליות כאחד, על מנת לאפשר למחשבות ולרגשות המודחקים של המטופל להגיח החוצה. פרנצי תיאר חקר מקרה בו השתמש בסוג של הפעלה התנהגותית, נדירה ביותר בטיפול הפסיכואנליטי באותם הימים, כאשר ביקש מזמרתאופרה עם חרדת ביצוע "להופיע" במהלך טיפול, ובדרך זו להיאבק בפחדים שלה.
אמפתיה קלינית בפסיכואנליזה
פרנצי האמין שהתגובה האמפתית במהלך פסיכותרפיה, היא הבסיס של האינטראקציה הקלינית. הוא ביסס את התערבותו על התגובה לחוויה הסובייקטיבית של המטופל. בעוד הגישה המסורתית יותר הייתה שלאנליטיקאי יש תפקיד של רופא, הנותן טיפול לחולה בהתבסס על השיפוט הדיאגנוסטי של הפסיכופתולוגיה - פרנצי רצה שהמטופל יהפוך לשותף המשתתף במפגש שנוצר על ידי הצמד הטיפולי. הדגש הזה על הדדיות אמפתית במהלך המפגש הטיפולי היה תרומה חשובה להתפתחות הפסיכואנליזה.
פרנצי גם האמין שחשיפה עצמית של המטפל היא כוח מתקן טיפולי חשוב. לטענתו, ביטוי הרגשות של המטפל, חיוביים ושליליים כאחד, בונה את האמון במערכת היחסים הטיפולית ומקדם את התהליך הטיפולי. הפרקטיקה של הכללת אישיותו של המטפל במפגש הטיפולי הביאה לפיתוחו של הרעיון המפגש ההדדי: המטפל מורשה לדון בהיבטים מסוימים של חייו ומחשבותיו, כל עוד זה רלוונטי לטיפול. זאת בניגוד להתנזרות הטיפולית הפרוידיאנית, לפיה המטפל לא צריך לערב את חייו האישיים בטיפול, ועליו להישאר נייטרלי. המפגש הטיפולי הוא תקדים לתאוריה הפסיכואנליטית של "פסיכולוגיה של שני אנשים".
על פי תפיסה זאת, טראומה נפשית מתפתחת כתוצאה של פיתוי מיני של הילד על ידי הורה או דמות סמכותית. בלבול השפות מתרחש כאשר הילד מתיימר להיות בן הזוג של ההורה. המבוגר הפתולוגי מפרש את המשחק הילדותי והתמים הזה בהתאם ל"לשון התשוקה" הבוגרת שלו, ואז מכריח את הילד להתאים ללשון זו. המבוגר משתמש בשפה שהילד אינו דובר ומפרש את המשחק התמים של הילד (השפה הילדותית שלו) על פי נקודת המבט המופרעת שלו. לדוגמה, במהלך משחק משותף של אב ובת, היא מציעה לו את תפקיד בעלה ומציעה שהוא ישכב אִתה בדיוק כפי שהוא שוכב לישון עם אִמהּ; האב הפתולוגי מפרש בצורה שגויה הצעה זו ונוגע בבִתו בצורה שאינה ראויה, בזמן שהם במיטה. במצב זה, הילדה מדברת בשפה הילדותית התמימה שלה, והאב מפרש את ההצעה באמצעות הלשון המינית הבוגרת הנלהבת שלו. על פי פרנצי, המבוגר מנסה לשכנע את הילד שהתאווה מצִדו היא באמת האהבה אליה משתוקק הילד.
פרנצי מכליל את הרעיון אודות טראומה נפשית להזנחה רגשית, התעללות פיזית וכשל אמפתי. הביטוי הבולט של הפרעות אלו יהיה התעללות מינית.
