שטח אש 9 היה שטח אש של צה"ל במרכז הגליל שגודלו היה כ-65,000 דונם. הוא נתפס במקור על ידי שלטונות המנדט הבריטי, אחר כך עבר לחזקת צה"ל והיה במרכזה של מחלוקת ארוכת שנים עם תושבי הסביבה הערבים והבדואים. חלק מהשטח נגרע לטובת הקמת העיר כרמיאל ואחר כך עבור תוכנית המצפים. בשנת 1986 בוטל השטח מאחר שהוא כבר לא התאים לאימונים[1].
מיקום
במקור השתרע שטח אש 9 בין כביש עכו-צפת (מאזור כרמיאל ועד לכפר ראמה) בצפון, ובין כביש 805 (המחבר את סח'נין, עראבה ודיר חנא) בדרום. במזרח גבל השטח בכפרים עילבון ומע'אר, ובמערב בכפר שעב[2]. השטח כלל שטחים חקלאיים, מטעי זיתים, שטחי מרעה, מחצבות ומספר כפרים קטנים. חלק מהשטח היה רשום במרשם המקרקעין כאדמה פרטית של תושבי הסביבה וחלק אחר קרקע ללא מעמד שהוכרזה אחר כך על ידי מדינת ישראל כאדמות מדינה[3].
היסטוריה
תפיסת שטח אש 9
שטח אש 9 נתפס על ידי הצבא הבריטי בשנת 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה[4], והוא שימש שטח אימונים של בית הספר המזרח תיכוני לאימוני חיל רגלים, בעיקר כמטווח ארטילרי. הוא היה התשיעי במניין מטווחי הצבא הבריטי בארץ ישראל ומכאן מספרו[2]. בפועל בתקופת המנדט הבריטי לא נעשו בו אימונים רבים ובשנים אלה המשיכו תושבי הכפרים הסמוכים לעבד את אדמותיהם בתוך שטח האש באין מפריע, למעט מקרים בהם נמסרה להם הודעה מראש על אימון מתוכנן. בנוסף השבט הבדואי ערב אל-סואעד רכש אדמות במקום, עוד לפני שהוכרז שטח אש, במטרה לעבור להתיישבות קבע והקים בו מספר כפרים קטנים[5]. במסגרת תוכנית החלוקה היה האזור אמור להיות חלק משטח המדינה הערבית, ולכן בניגוד למחנות הצבא הבריטי שבתחום המדינה היהודית העתידית, שלגביהן מוסדות היישוב החלו במשא ומתן עם ממשלת המנדט על רכישתם[6], מעמד "שטח אש 9" לא הוסדר עד 1950, אז נחתם הסכם עם ממשלת בריטניה, בו הועבר כל רכוש הצבא הבריטי לידי מדינת ישראל, תמורת 3 מיליון ל"י[7]. בשנת 1953 הוקמו שני היאחזויות נח"ל ראשונות בשולי שטח 9, עצמון-שגב בצדו הדרום מערבי ושזור בצדו הצפוני, במסגרת מבצע "יהוד הגליל"[8]. בנוסף הוקמו באזור מחצבות של "סולל בונה" ו"החברה המאוחדת למחצבות"[9].
החל משנות ה-50 של המאה ה-20 היה שטח אש 9 לאזור האימונים המרכזי של צה"ל בצפון המדינה, והשטח נסגר על פי צו שהוציא הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בנובמבר 1955 חתם הרמטכ"ל, משה דיין, על צו סגירת כל שטחי האימונים של צה"ל כשטח צבאי סגור[10]. זאת על פי חוות דעת משפטית שניתנה על ידי קצין הפרקליטות הצבאיתמאיר שמגר, מכוח תקנה 125 של תקנות ההגנה (שעת חירום) (1945) מתקופת המנדט[3].
עם אכיפת הצו יכלו תושבי הכפרים הסמוכים, סח'נין, עראבה, דיר חנא, מע'אר, ראמה, סאג'ור, נחף ודיר אל-אסד להיכנס לאזור ולעבד את קרקעותיהן רק עם "רישיון כניסה", שניתן להם בזמן שלא התקיימו אימונים[2], כל מי שנכסיו ללא אישור נעצר[11]. כולל אנשי השבט הבדואי ערב אל-סואעד, שגרו במספר כפרים ברחבי שטח 9 (כמאנה, סלאמה וחוסנייה)[12]. קבלת "רישיון כניסה" נדרשה רק מהתושבים הערבים שהיו תחת ממשל צבאי (עד 1966), ולא מיהודים שביקשו להיכנס לשטחי האש של צה"ל בזמן שלא התבצעו בהם אימונים[13]. לדוגמה לצורך כניסה למחצבת תעשיית אבן וסיד שפעלה בשטח 9[14]. באוגוסט 1957, בזמן אימונים צבאיים בשטח 9, הומטרה אש מקלעים ומרגמות על אחד מכפרי ערב א־סואעד, וכתוצאה מכך נהרגו נער ונערה ועוד ארבעה תושבים נפצעו[15][14]. במשך השנים נהרגו ונפצעו עשרות בני אדם כתוצאה מפיצוץ נפלים ותחמושת בשטח[16].
הפקעת קרקעות עבור כרמיאל
בינואר 1962 נגרעו 5,500 דונם מחלקו הצפוני של תחום שטח 9 לטובת הקמת העיר כרמיאל, במסגרת צו הפקעה[17]. חלק משטח כלל קרקע פרטית, והחל משא ומתן על פיצויים לבעלי הקרקעות, על חלק אחר פעלו מחצבות[18]. באוקטובר 1962 אישרה ועדת הכספים של הכנסת את תוכנית ההפקעה לאחר שהוצאו ממנה שטחי מחצבות בשטח של כ-400 דונם[19]. צו ההפקעה התפרסם ב-25 באוקטובר 1962, קרקע שהייתה שייכת ליישובים נחף, בענה ודיר־אל־אסד בו היו שטחי מרעה, חלקות חקלאיות ומטעי זיתים. על פי צו ההפקעה רשות הפיתוח "מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע האמורה מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצורכי ציבור"[20].
בעקבות הפקעת האדמות לטובת הקמת כרמיאל החלה תנועת מחאה של תושבי האזור[21], זאת מאחר שכאשר הוכרז "שטח אש 9" ב-1955 הובטח לתושבי האזור שמטרת ההכרזה אינה לנשל אותם מאדמותיהם, בנוסף ההפקעה הוגדרה "לצורכי ציבור", אך היישוב תוכנן ליהודים בלבד[20]. תנועת המחאה כללה גם מספר פעילים יהודים, בראשות אורי דייוויס[22]. וקבוצה של פעילי הפעולה השמית[23] ב-18 באוקטובר 1964 נידון דייוויס למאסר על תנאי ולקנס על כניסה לשטח צבאי סגור (מאחר שהגליל היה בשליטת הממשל הצבאי על ערביי ישראל נשפט בבית דין צבאי)[24][25]. וב-3 בנובמבר פתח בשביתת רעב למשך שבוע[26][27]. ב-18 בפברואר 1965 נשפט שוב בבית הדין הצבאי בנצרת על כניסה לאזור אסור מאחר שחזר ונכנס לדיר אל אסד. נידון לחודשיים מאסר בתוספת ששת החודשים שנגזרו עליו על תנאי קודם[28]. דייוויס הגיש ערעור נגד פסק הדין באמצעות עורך הדין אמנון זכרוני, אך בית המשפט החליט להשאיר אותו במאסר עד תום ההליכים. החלטה זו הביאה לגל מחאה, לקמפיין ציבורי נגד ההחלטה ולהגברת המודעות הציבורית להפקעת הקרקעות[29]. הפגנות למען שחררו נערכו מול בית הסוהר מעשיהו, שם הוחזק, והופיעו ברחבי הארץ כתובות גרפיטי בנוסח "ישוחרר אורי דייוויס"[30]. סך הכול ישב בכלא במשך כחצי שנה, במהלך מאסרו שבת רעב. באותה תקופה לצידו של דייוויס נאבקו גם האמנים אורי זוהר, עמוס קינן, יגאל תומרקין, דן בן אמוץ, אריה זקס, שמעון צבר, גילה אלמגור ויצחק דנציגר[31].
בעקבות התוכנית להקמת כרמיאל החלו לאכוף צווי הריסה נגד כל מבנה, או תוספת בנייה, שנבנו בשטח 9 לאחר שהוכרז כשטח אש, כולל על קרקע בבעלות פרטית של שבט ערב אל-סואעד. בדרך כלל על ידי פיצוץ המבנים עם חומר נפץ[32]. בנוסף לשבט ערב אל-סואעד היה בשטח כפר של שבט ערב א-נעים, שגם אותו ביקשו לפנות[33].
בשנת 1966 נבנה בהר לבנים הסמוך מחנה בית הספר למפקדי כיתות - מחו"ה אלון, שהאימונים בו התבצעו בשטח 9 הסמוך אליו, אולם היחידות שהתאמנו במקום לא ניצלו את שטח 9 באינטנסיביות[2].
אירועי יום האדמה
בינואר 1976 החליטו מינהל מקרקעי ישראל ושלטונות צה"ל להפריש שטח של מאות דונמים משטח 9 לצורך הקמתה של העיירה הבדואית סלאמה. המטרה הייתה שעם הקמתה יפונו אליה כל שבטי הבדווים שהיו פזורים ברחבי שטח 9, שבאותה עת הגיעה מספרם לכמה מאות. התוכנית כללה 300 מגרשים לבנייה עצמית, ולכל משפחה בדווית שתעקור לעיירה החדשה יוקצה מגרש של 600–800 מ"ר, במחיר מוזל[34]. מיד אחר כך, בפברואר 1976 נאכף מחדש צו הסגירה על שטח 9, וגם הוטלו מחדש מגבלות על עיבוד השטחים החקלאיים. כך נותקו חלק ניכר מהקרקעות החקלאיות של הכפרים סכנין, עראבה ודיר חנא מן הכפרים עצמם. עקב החלטה זו, והפקעה של עוד 6,000 דונם להרחבת כרמיאל[35], החליטו תושבי הכפרים להכריז על ה-30 במרץ1976, על יום מחאה ושביתה שקיבל את השם יום האדמה. במהלך אירועי אותו יום התקיימו הפגנות שמהלכן נהרגו שישה ונפצעו עשרות[36].
צמצום ולבסוף ביטול שטח 9
במחצית השנייה של שנות ה-70 של המאה ה-20, כלקח ממלחמת יום הכיפורים, הפכו יחידות חיל הרגלים ליותר ויותר ממוכנות, מצוידות נגמ"שים לא היה אפשר להשתמש הרבה בשטח 9, שהיה קטן יחסית לתמרוני תנועה באש הנדרש מהאימון[2]. בנוסף שטחו צומצם באופן משמעותי בתקופה זו. כ-5,000 דונם נוספים יועדו להרחבת כרמיאל וכ-6,200 דונם הועברו למושב חזון לצורכי רעייה[2]. ושורה של יישובים חדשים הוקמו ברחבי השטח, במסגרת תוכנית המצפים: כך הוקמו היאחזות נח"ל צלמון (1976); לוטם (1978); מעלה צביה, אשבל ואשחר (1979); כמון, מכמנים, (1980), יובלים (1982), שורשים (1985), וכן השכונה הדרומית של כרמיאל בגבעת קרד. . החלק המערבי של שטח 9 הוקצה להקמת פארק תעשיות משגב ומבני המועצה האזורית החדשה משגב שזה עתה הוקמה ונועדה לשרת את המצפים בגליל. לידם, על שטח אימונים צמוד (שטח אש 117) הוקמה היאחזות נח"ל מרווה ב-1979[38], ולאחר מכן נבנה מתקן של רפא"ל.
בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 עדיין היה שטח 9 סגור פורמלית לכניסה אזרחים. בלב השטח נערכו אימוני יחידות בית הספר למפקדי כיתות. אולם אפשרויות השימוש באש חיה היו מוגבלות לאזור שבו נמצאו יעדי האימונים והמטווח החדש שנבנה באותה עת במרכז השטח. העימות עם הגורמים האזרחיים גבר. הסוכנות היהודית דרשה שצה"ל יאפשר ליישובים החדשים שהוקמו בשוליו לעבד את אדמות המדינה בתוך השטח. בשנת 1985 לאחר שצה"ל צמצם את השימוש בו, הוא החזיק רק ב-1,500 דונם בלבד[39]. באוגוסט 1986 הוחלט על ביטול כליל של שטח אש 9 והחזרת האדמות הפרטיות בו לבעליהן[40].
ביטול שטח אש 9 הביא לתגובות נזעמות בקרב אנשי ימין, חבר הכנסת עוזי לנדאו אמר כי "מסירת שטח 9 לידי הערבים תהפוך אותו לגרעין של מדינה פלסטינית"[41], וסיעת התחיה-צומת ערכה עצרת מחאה בכרמיאל נגד "החזרת אדמות לערבים"[42]. סיעת הליכוד דרשה את פיטוריו של עזר ויצמן, שהיה שר בלי תיק ממונה על טיפול בערבי ישראל שהוביל את המהלך[43]. מצד שני השר דוד לוי תמך במהלך[44], וגם יצחק שמיר שבדיוק החל לשמש כראש הממשלה בממשלת הרוטציה, לא התנגד לו[45].
