PROFILPELAJAR.COM

הרפואה המונגולית המסורתית התפתחה לאורך שנים רבות בקרב העם המונגולי. העיסוק המונגולי ברפואה התפשט ברחבי האימפריה המונגולית והפך לחלק מושרש ממערכות הרפואה גם של רבים אחרים.

היסטוריה

המונגולים כמו גם הסינים, הקוריאנים, הטיבטים, ההודים, והנוצרים הנסטורינים (שמוצאם בכת נוצרית שצמחה במאה החמישית בפרס) היו חלק מרשת רחבה יותר של אירו-אסיאנים (שמוצאם הקדום הוא מיבשות אירופה ואסיה) שפיתחו מערכת רפואית משלהם. הם התבססו על הידע הרפואי של אנשים אלו, והתאימו אותה לפיתוח מערכת רפואית משלהם. במקביל אורגנו חילופי ידע בין תושבים שונים ברחבי האימפריה.

המונגולים שיצאו למסעות במקומות שונים ביבשת אסיה הביאו איתם צוותים רפואיים, שהיו מבוססים בעיקר על רופאים זרים. רופאים אלו הביאו עימם בחזרה למונגוליה ידע רפואי שמקורו מעמים אחרים.

לשילוב הרופאים במסעותיהם של הנסיכים המונגולים היו שלוש מטרות:

לשמש כרופאים אישיים של הנסיכים למקרה שיידרש טיפול רפואי.
לבחון ולאמץ ידע רפואי חדש מאנשים בהם הם נתקלו במהלך המסע.
להפיץ את הידע הרפואי שהמונגולים עצמם בנו לעמים בהם נתקלו.

המונגולים הצליחו לתרום גם ידע חדש או מתקדם יותר בנושאים בהם רכשו ניסיון בעקבות אורח חייהם הנוודי, למשל: קיבועי עצמות, טיפול בפציעות קרב ועוד.

רופאים מונגולים מסורתיים היו ידועים כשאמאנים, או כ"גברים קדושים". הם סמכו על קסמים וכוחות רוחניים לריפוי מחלות. אנשים התייעצו עימם על מנת לקבוע אם גורמי המחלה הם טבעיים או כתוצאה מאיחולים זדוניים. אף על פי שלעיתים קרובות שימשו אותם רופאים מסורתיים כהילרים, עיקר כוחם היה בנבואות. הייתה הבחנה בין השמאנים לבין רופאים זרים שהשתמשו בצמחי מרפא לטיפול במחלות. אלו האחרונים נקראו "אוטוצ'י" (פירוש המילה הוא מישהו שמשתמש בעשבי מרפא או רופא). המילה מבוססת על המילה "אוטחי", המילה האויגורית לרופא.^[1] בתקופה בה הרפואה המונגולית החלה לעבור לשימוש בצמחי מרפא ותרופות אחרות ששימושם הורחב על ידי רופאים זרים, חשיבותם של השאמאנים כהילרים רפואיים החלה לרדת.

הו סיהואי (1314–1330) היה מטפל ודיאטן מונגולי בתקופה בה שלטה במונגוליה שושלת יואן הסינית. הוא התפרסם בזכות ספרו שעסק בפירוט עקרונות חשובים במזון ובשתייה, ספר שהפך לקלאסיקה ברפואה הסינית ובמטבח הסיני.^[2] סיהואי היה הראשון שגילה ותיאר בצורה אמפירית וברורה מהן מחלות חסר, הנובעות כתוצאה מתת-תזונה.^[3]

שיטות טיפוליות

דם מן החי

דם מן החי שימש לטיפול במגוון של מחלות, החל משיגדון עד לאנמיה. תועדו מספר רב של אירועים לטיפול במחלות בהם נעשה שימוש בדם של חיה שמתה לפני זמן קצר, בדרך כלל פרה או שור. טיפול נהוג למחלת השיגדון, שהייתה נפוצה בעבר בקרב העם המונגולי, היה הטבלת החלק הנגוע בגוף המטופל בבטן של פרה שנהרגה זה עתה. הנחת אדם בבטנו של בעל חיים שימשה גם כשיטה לעירוי דם. בשדה הקרב, כאשר חייל איבד הכרה בגלל אובדן דם מסיבי, נהוג היה להפשיט אותו ולהכניסו לבטן חיה שרק נהרגה, עד שהוא חזר להכרה. במקרים פחות חמורים, נהוג היה טיפול משולב בעור שהופשט משור בשילוב עם עשב לעוס שנמצא בבטנה של פרה ליצירת מעין משחה וחבישה לריפוי פצעי קרב. האמינו כי הבטן והשומן של החיה הטריה טרייה יכולים לספוג את הדם הרע ולסייע בריפוי של החולים.

מינרלים

בספרות הרפואית המונגולית מוזכרים שימוש במינרלים ברפואה, בדרך כלל בצורה של אבקות מתכתיות או אבנים. בהשראת הרפואה הסינית שעשתה שימוש במינרלים שונים, גם המונגולים השתמשו בצינובר, בכספית גופריתית ובמינרלים אחרים, למרות המספר הגבוה של הנפגעים שהטיפול בהם גרם. גם הסינים וגם המונגולים האמינו כי מינרלים אלו הם סם החיים.^[4]

צמחי מרפא

צמחי המרפא הם מעמודי התווך של הרפואה המונגולית; האגדה טענה כי כל צמח יכול לשמש כתרופה למשהו. ציטוט של אמצ'י:

"כל אותם פרחים שעליהם יושבים פרפרים הם כבר תרופה למחלות שונות. אפשר לאכול פרחים כאלה ללא היסוס. פרח שנדחה על ידי הפרפרים הוא רעיל, אך הוא יכול להפוך לרפואי, כאשר הוא מורכב כראוי".

דיקור ושימוש במוקסה

המונגולים אימצו את הפרקטיקות של הדיקור הסיני. הם עשו אדפטציה למסורת הזו והפכו אותה לצורת טיפול מונגולית כאשר השתמשו בשריפה של עשבים על נקודות המרידיאן השונות במקום השימוש המסורתי שנעשה בדיקור במחטים. מסורת השימוש במוקסה (שריפת תערובת צמחים שונים על נקודות דיקור סיני) פותחה במונגוליה ושולבה בהמשך גם ברפואה הטיבטית.^[5]

מים

היבט יוצא דופן אחד ברפואה המונגולית הוא השימוש במים כתרופה. הם השתמשו במים שנאספו ממקורות שונים, למשל הים, ונאגרו שנים רבות עד שהיו מוכנים לשימוש. טיפולי מים אמורים היו להיות יעילים במצבים רפואיים שונים הקשורים למערכת העיכול, למשל חומציות יתר בקיבה ושאר מצבים בעיתיים אחרים במערכת העיכול.

קיבוע עצמות

קיבועי עצם הוא ענף ברפואה המונגולית שמבצעים אותו אנשים המכונים בריאצ'יס, מקבעי עצמות מומחים. הם עובדים ללא תרופות, חומרי הרדמה או מכשירים. במקום זאת הם מסתמכים על פיזיותרפיה כדי להחזיר עצמות בחזרה למצבם הנכון. הטיפול נעשה ללא כאבים לחולה. בריאצ'ים הם אנשים פרטיים, ללא הכשרה רפואית, ולפי המסורות המשפחתיות הם נולדו עם הייעוד להיות מטפלים במקצוע זה. הייתה להם היכולת לתקן כל בעיית עצם, לא משנה כמה חמורה או קשה הייתה הבעיה. כאשר הוכנסו רופאים סיניים לאימפריה המונגולית, וויי יילין, כירורג אורתופדי מפורסם, ייסד שיטות מסוימות לטיפול במצבים אורתופדיים שונים למשל שברים, פריקות כתפיים, ברכיים וירכיים. יילין היה גם חלוץ בשיטת המתלה שמטרתה הפחתת העומס ממפרקים.^[6] הוא לא היה רק מנתח אורתופדי, אלא גם רופא מרדים שהשתמש ברפואה עממית שונה להרדמה במהלך ניתוחיו. נראה כי שיטת טיפול מסורתית זו נמצאת בירידה, ולא נעשה מחקר בתחום זה.

אבחון דופק

אבחון דופק פופולרי מאוד בדרום-מערב אסיה ובמיוחד באיראן. הפצתו בעולם האיסלאמי המערבי מיוחסת למונגולים. המילה המונגולית לדופק, "מאי", מכילה אטימולוגיה סינית. בסין, איבחון דופק היה קשור לאיזון בין היין והיאנג. היה נהוג לחשוב כי דופק לא סדיר יכול להיגרם מחוסר איזון בין היין ליאנג. עם זאת, כאשר המונגולים אימצו פרקטיקה רפואית זו, הם האמינו כי הדופק קשור ישירות לסדר מוסרי, וכשהסדר המוסרי כאוטי, נוצרת גם אי סדירות בדופק. אמונה זו מודגשת בסיפור מתוך ספר המתאר אדם בשם אוגודיי קאן, אשר בשנת 1214 היה חולה מאוד ועם הפרעות בדופק. הרופא הנאמן ביותר שלו הורה להכריז על חנינה כללית ברחבי האימפריה. זמן קצר לאחר מכן קאן החלים והדופק שלו חזר לנורמה. עבור המונגולים, תיאור זה מעיד על הקשר הישיר בין דופק לסדר המוסרי. אבחון דופק הפך במהרה לכלי האבחון הראשוני ולאבן פינה ברפואה המונגולית. קובילאיי קבע כי יש לתרגם למונגולית מדריכים הכתובים בסינית לרפואה מבוססת דופק. בשנת 1305 הורה טימור, ממשיך דרכו, כי אבחון הדופק יהיה אחד מעשרת מקצועות החובה בהם נבחנים סטודנטים לרפואה. באבחון דופק הייתה הבחנה בין מדידת הדופק אצל ילדים לעומת מבוגרים. הבחנה זו הודגשה מאוד במדריכים הסיניים שתורגמו, ובהמשך גם בטקסטים מונגולים.

הקשר בין תזונה לבריאות ברפואה מונגולית

בשנת 1330 פרסם רופא מונגולי, ספר בשם: "עקרונות חשובים במזון ובשתייה". זה היה הספר הראשון מסוגו. בספר זה שם המחבר דגש על חשיבותה של תזונה מאוזנת ומתונה, במיוחד בשתייה. הוא גם עשה רשימה של תכונות מועילות במזונות נפוצים שונים, כולל דגים, בשר, פירות, ירקות, וכ־230 סוגי דגנים. ענבים הומלצו לחיזוק האופי ולהעלאה של רמות האנרגיה. עם זאת, הוא ציין גם פירות שאכילת יתר שלהם יכולה להזיק, למשל: הפרזה באכילת תפוחים עלולה לגרום לתחושת נפיחות ואכילת כמויות תפוזים גדולות יכולה לגרום לנזק לכבד. פריט שהיה אז נפוץ בתפריט, בשר כלבים, צוין ברשימותיו כמועיל מאוד מכיוון שיש לו תכונות מרגיעות לכבד, לטחול, ללב, לריאות, לכליות ולקרום הלב. הקשר הזה בין תזונה לבריאות התפשט ברחבי העולם על ידי המונגולים במסעותיהם. ^[7]

דום

דום הוא מסורת של תרופות ביתיות, חלקן מבוססות על אמונות טפלות - דוגמה אחת היא שתמונת שועל התלויה מעל מיטת הילד יעזור בשינה. התמקדות בנשימה וספירת תדירות הנשיפות והשאיפות אמורה גם היא להקל על בעיות פסיכולוגיות שונות ומצוקה נפשית.

אכילת ניירות

מאגר מסמכים מודפס שהתגלה במזרח מונגוליה בשנות ה-20 של המאה ה-20, מתעד מנהג היסטורי של אכילת פיסות נייר שעליהן מודפסים מילים שונות על מנת למנוע או לרפא מחלות. על גבי ניירות קטנים בגודל של כ־24X29 מ"מ הודפסו סמלים שונים יחד עם הוראות שימוש במונגולית. התרגול ככל הנראה היה חלק מהרפואה העממית הלמאיסטית. ^[8]

הרפואה המונגולית המסורתית בימינו

כיום מונגוליה היא אחת המדינות הבודדות שתומכות רשמית במערכת הרפואה המסורתית שלה.

מאז שנת 1949, ממשלת סין קידמה בהתמדה את ההתקדמות בתחום הטיפול הרפואי, המחקר והחינוך המונגולי. בשנת 1958 הוקמה במכללה הרפואית במונגוליה גם מחלקה לרפואה סינית ומונגולית מסורתית. בשנת 2007 היא הורחבה, ונפתח גם קמפוס שלה ממש מחוץ לעיר חוחוט (בירת מונגוליה הפנימית). הממשלה הסינית הקימה מספר רב של בתי חולים לרפואה מונגולית מאז 1999, בהם 41 במונגוליה הפנימית, 3 בסין-ג'יאנג, וכמה נוספים בליאונינג, היילונג-ג'יאנג, גאנסו וצ'ינגהאי. ^[9]

ראו גם

הערות שוליים

^ Allsen, Thomas, T (2001). Culture and conquest in Mongol Eurasia. Cambridge University Press.
^ Jack N. Losso; Fereidoon Shahidi; Debasis Bagchi (2007). Anti-angiogenic functional and medicinal foods. CRC Press. p. 102. ISBN 1-57444-445-X.
^ Needham, Joseph. Poverties and Triumphs of the Chinese Scientific Tradition. \\ In: The "Racial" Economy of Science. Indiana University Press, 1993. ISBN 0-253-20810-6, ISBN 978-0-253-20810-1 – page 41 on discovery of deficiency diseases
^ Cinnabar
^ George Lane, Daily life in the Mongol empire, p. 139
^ Lane, George (2006). Daily Life in the Mongol Empire. Greenwood Publishing. p. 140. ISBN 978-0-313-33226-5.
^ Lane, George (2006). Daily Life in the Mongol Empire. Hackett Publishing Company. ISBN 9780872209688.
^ Walther Heissig (1989). Heilung durch Zettelschlucken. Die Mongolen. Vol. 2. Innsbruck. ISBN 3-7016-2297-3.
^ Valerie Sartor, Traditional Mongolian Medicine in China, China.org.cn, July 30, 2007.