רובר בְּרֵסוֹן (בצרפתית: Robert Bresson; 25 בספטמבר1901 – 18 בדצמבר1999) היה במאי קולנועצרפתי שביים בעיקר סרטים מינימליסטיים, ונחשב לאחד מהבולטים בבמאי צרפת. הוא נודע בגישתו הדקדקנית והבלתי-מסחרית ליצירת קולנוע, עד כדי כך שהוא מתואר לעיתים קרובות כ"קדוש מגן" של אמנות הקולנוע. סרטו המפורסם ביותר הוא "הנידון למוות ברח". הסרט מושפע, ככל הנראה, מתקופת שהותו של ברסון בשבי הנאצים כחבר בתנועת ההתנגדות הצרפתית (אם כי הסרט מבוסס על סיפורו של אדם אחר). ברסון נודע גם בשימושו בשחקנים בלתי-מקצועיים, בשימוש מועט במוזיקה בסרטיו, ובמוטיבים חוזרים מתוך הנצרות הקתולית כמו גאולה והתגלותה של הנפש.
סגנונו
ברסון הוציא ב-1975 ספר בשם "הערות על הסינמטוגראף", הנחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום התאוריה וביקורת הקולנוע, ובו שטח את דעותיו על אמנות הקולנוע ושיטות עבודתו. ברסון האמין כי המפתח ליצירת אמנות הקולנוע, בדומה לאמנויות המוזיקה והציור, הוא הקצב בו מתנהל הסרט: "הריתמוס הוא אשר עושה את הסרט. העלילה והאירועים על הבד משמשים רק כדי להראות את התנועות בתוך נפש האדם".
[1]
ברסון גם האמין שקיים הבדל תהומי בין אמנויות התיאטרון והדרמה לבין אמנות הקולנוע. הוא הבחין בין ה"סינמטוגרפיה", ניסיון ליצור שפה חדשה מתמונות נעות וצלילים, לבין סרט שהוא לא יותר מ"תיאטרון מצולם" המשתמש בנוסחאות מקובלות ונשען על הופעותיהם של השחקנים. לעיתים קרובות הוא צילם סצנה כלשהי פעמים רבות, עד ששחקניו (אותם נהג לכנות "מודלים") הופשטו מכל "הדגשות-המשחק" שלהם, שיטת עבודה שעמדה בניגוד מוחלט לגישות מקובלות למשחק כמו שיטת סטניסלבסקי. המבקר זאב רב-נוף אמר על ברסון: "הוא סנסציוני פחות מכל אמני הקולנוע האחרים. אבל הפעולות הפשוטות על הבד יוצרות מתח מסוג מיוחד, מתח פנימי, שקט ושקול, התופס את הקהל... בראסון מתעניין בבעיות המוסר החברתי, אך הוא אינו מטיף, הוא רק רומז. אין בו מוסריות קולנית וצדקנית ואף לא המוסריות הציבורית, אלא הקול הדק, ההססני והקובע יותר מכל, קולו של המצפון".
[2]
ברסון זכה במספר פרסים חשובים, ביניהם פרס אריה הזהב על מפעל חיים בפסטיבל ונציה, פרס על מפעל חיים מטעם האקדמיה האירופאית לקולנוע, פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן על "הנידון למוות ברח" ו"הכסף", פרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל קאן על "משפטה של ז'אן ד'ארק", פרס הבמאי הטוב ביותר מטעם איגוד המבקרים האמריקני על "הכסף", ופרס חבר המבקרים הבינלאומי בפסטיבל קאן על "לנסלוט דו לאק", אותו סירב לקבל.
סרטיו
כל אחד מסרטיו של ברסון מלבד "מלאכי החטא" מבוסס באופן חופשי על מקור כתוב כלשהו, כאשר ברסון מעביר בדרך כלל את מקום ותקופת התרחשות העלילה אל צרפת של ימיו.
[3]
מלאכי החטא (1943)
הגברות מיער בולון (1945) - מבוסס על הספר "ז'אק הפאטליסט ואדונו" מאת דני דידרו.
יומנו של כומר כפרי (1951) - מבוסס על הספר "יומנו של כומר כפרי" מאת ז'ורז' ברנאנוס.
